בימים אלה החליטה תנועת "הרבעון הרביעי" להצטרף למרוץ לכנסת תוך כדי שמירה במקביל על מסגרת של תנועה חוץ-פרלמנטרית. לכאורה למה לא? אם יש תנועות קיקיוניות שרצות לכנסת, אז גם הם יכולים.

מאידך גיסא, הצעד הזה מצביע על חוסר הבנה של אנשי התנועה בדבר חשיבות הזירה החוץ-פרלמנטרית והיחס בינה לבין הזירה הפרלמנטרית.

מפלגה פוליטית, בהגדרה, נלחמת בעד מטרות מסוימות ששונות מאלה של חברותיה. תנועה חוץ פרלמנטרית היא פלטפורמה מצוינת לשיתוף פעולה בין גורמים שונים סביב מטרה משותפת. למשל, אזרח לא צריך להיות ערבי והוא אינו חייב להצביע למפלגה ערבית כדי לחשוב שהאלימות בחברה הערבית מסוכנת ושצריך לפעול לצמצומה. אילו הייתה תנועה חוץ-פרלמנטרית שזה היה כוכב הצפון שלה – סביר להניח שהייתה מגייסת תמיכה גם ממצביעי ימין מובהקים.

החלטת תנועת "הרבעון הרביעי" להצטרף למרוץ לכנסת מצביעה על חוסר הבנה של אנשי התנועה בדבר חשיבות הזירה החוץ-פרלמנטרית והיחס בינה לבין הזירה הפרלמנטרית

לתנועות חוץ-פרלמנטריות יכולה להיות השפעה כבירה על המערכת הפוליטית. למשל, בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו" הובילו מהלכים שגרמו לממשלות ישראל לפעול, לעתים בניגוד לרצונן ובניגוד לדרכן הפוליטית. כך גרם "גוש אמונים" לממשלות בהובלת מפלגת העבודה להקים יישובים יהודיים רבים ביהודה, שומרון וחבל עזה. "שלום עכשיו" תרמה רבות לאווירה שהביאה ממשלת ימין לחתום על הסכם שכלל נסיגה מוחלטת, עד למילימטר האחרון מאדמת סיני בתמורה לשלום.

"גוש אמונים" התפרק באופן רשמי במהלך שנות השמונים. אנשיו נבחרו לכנסת במסגרת מפלגות ימין שונות והוא הקים ארגונים נוספים כמו תנועת "אמנה" להתיישבות. למרות שכאמור הגוש חדל להתקיים לפני עשורים רבים, רוחו שורה על מגזרים רחבים ומורשתו מצליחה להמשיך להתפתח עד שיש לא מעט אנשים שאינם יודעים שהוא לא קיים כבר עשורים ארוכים.

לעומת זאת, "שלום עכשיו" קיימת עד עצם היום הזה. בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים אנשיה נבחרו לכנסת והיו מראשי התומכים בהסכמי אוסלו. עובדה שלא ניתן להתווכח אתה היא שלמרות שהמסגרת הארגונית שלה חיה וקיימת, היא חדלה מזמן להיות תנועת המונים.

במהלך העשורים האחרונים פעלו מספר תנועות מחאה בולטות. "ארבע אימהות" שהביאה ליציאה מלבנון בשנת 2000, התנועה נגד ההתנתקות בשנת 2005, המחאה החברתית בשנת 2011 ותנועות ההתנגדות לתוכנית הממשלה לרפורמה משפטית משנת 2023 ואילך.

לתנועות חוץ-פרלמנטריות יכולה להיות השפעה כבירה על המערכת הפוליטית. למשל, בשנות ה-70-80 של המאה הקודמת, "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו" הובילו מהלכים שגרמו לממשלות ישראל לפעול, לעתים בניגוד לרצונן

לתנועות אלה, בניגוד ל"שלום עכשיו" ו"גוש אמונים", לא הייתה אמירה פוזיטיבית של ממש. במילים אחרות, כואב לנו, לכן צאו מלבנון, תמנעו מההתנתקות או מהרפורמה, או שתורידו סוף סוף את יוקר המחייה.

מה יקרה אחרי היציאה מלבנון או אחרי שתתבטל ההתנתקות? הכול יהיה נהדר. נתאם עם האו"ם את הנסיגה כך שיהיה ברור שאין ללבנון דרישות טריטוריאליות, ננעל אחרינו את השער והשקט יחזור לגבול הצפון.

כיוצא בזאת, לו היו לאנשי המחאה החברתית תוכניות ברורות כיצד להוריד את יוקר המחייה – הם היו יכולים להיאבק למען יישומן. משעה שכל מה שהיה להם לומר הוא שצריך להוריד את יוקר המחייה – נפתח הפתח בפני הממשלה להשתמש בטריק הישן והשחוק ביותר שהיה בארגז הכלים שלה כדי למסמס את המחאה: הקמת ועדה בהשתתפות אנשי המחאה שתפקידה היה למצוא דרכים להוריד את יוקר המחייה.

פעילי המחאה היו סחורה פוליטית חמה ומושכת קולות וכך מצאו עצמם כמה מהם מככבים ברשימות לכנסת. כלומר, אנשים שהיו אז בני עשרים ושלושים הם כבר כיום חברי כנסת לשעבר, כאלה שעתידם הפוליטי כבר מאחוריהם. כיוצא בזאת, פעילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית צורפו למסגרות פוליטיות לקראת הבחירות הקרובות. ימים יגידו כמה הם יצליחו למשוך מצביעים.

לתנועות רבות, בניגוד ל"שלום עכשיו" ו"גוש אמונים", לא הייתה אמירה פוזיטיבית של ממש. במילים אחרות, כואב לנו, לכן צאו מלבנון, תמנעו מההתנתקות או מהרפורמה, או שתורידו סוף סוף את יוקר המחייה

התוצאה היא שבזירה הציבורית הישראלית אין תנועות חוץ-פרלמנטריות משמעותיות (יסלחו לי כל מיני קבוצות שרוצות להתיישב בעזה או בבשן או כאלה שמאמינות ששלום בינינו לבין שכנינו עומד מאחורי כותלנו ואנחנו רק צריכים לגלות רצון טוב כדי שהוא יגיע).

בעקבות זאת, המערכת הפוליטית הממוסדת חופשית להכתיב את סדר היום במדינה. זה חבל מאוד, כי באופן בסיסי מערכת פוליטית ללא תנועות חוץ-פרלמנטריות משמעותיות היא מערכת לקויה.

מטרות של תנועה חוץ-פרלמנטרית צריכות להיות מוגדרות וברורות, הן ברמת המסר והן ברמת תכנית הפעולה. מסרים כמו אחדות או הסכמה רחבה נשמעים מצוין אבל הם מעורפלים מדי ולמעשה אינם אומרים דבר.

מה היא "הסכמה רחבה"? איך מונעים מהדרישה להשגת הסכמה שכזו להפוך לזכות וטו של קבוצת מיעוט על המדיניות שהרוב מבקש לקדם ובכך לעקר את פעילותו? איך יודעים שמדובר בהתנגדות עניינית ולא בכזאת שנועדה לפגוע ביריב פוליטי? בקצרה, העובדה שתנועות שאין להן מסר ממוקד מחליטות להפוך למפלגה אינה הפסד גדול, ממילא הן לא מציעות דרך של ממש להשפיע על השיח הציבורי.

יש הרבה תחומים שתנועות חוץ פרלמנטריות יכולות לפעול בהם: צדק חברתי, דת ומדינה, איכות סביבה, התיישבות, שלום והשתלבות באזור, יחסי יהודים-ערבים, חילוניים-דתיים, השתלבות חרדים בחברה הכללית וכן הלאה. הזירה הציבורית ממש משוועת לפעולה חוץ פרלמנטרית משמעותית בתחומים אלה.

אין כאן תנועות חוץ-פרלמנטריות משמעותיות, לכן המערכת הפוליטית הממוסדת חופשית להכתיב את סדר היום במדינה. זה חבל, כי מערכת פוליטית ללא תנועות כאלה היא מערכת לקויה

עד שזה יקרה, נאלץ להסתפק לרע ולטוב בפוליטיקה מפלגתית. מהן יש לא מעט ועל איכותן אין צורך להרחיב.

פרופ' מיכאל (מיקי) ארליך נשוי ואב לשלושה, תושב ירושלים, יליד צ'ילה. מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. מתמחה בגיאוגרפיה היסטורית של המזרח התיכון בימי הביניים, תוך התמקדות בתחומים: אסלום ושיערוב, עיור, הגירות, עליות לרגל, צלבנים ועוד. פעיל בתחומי חברה, סביבה והסברה. אוהב לטייל בארץ ובחו"ל, מוסיקה וקולנוע.