תדמיינו את הסיטואציה הבאה; אתם חוסכים חודשים, קונים כרטיס טיסה, מזמינים מלון, ומתרגשים לקראת חוויית החיים שלכם, טיסה למונדיאל. הכול מוכן, המזוודה ארוזה, ואז, ממש ברגע האחרון, המדינה עוצרת אתכם ומנחיתה עליכם פטיש של מאה קילוגרם, "אתה לא טס לשום מקום. אין כדורגל, אין חגיגות ואין חופש, עד שלא תשלם את מה שאתה חייב לילדים שלך".
זה בדיוק מה שעשתה ממשלת ארגנטינה כשהעבירה לרשויות החוק בארצות הברית רשימה שחורה של גברים שלא שילמו מזונות, במטרה למנוע מהם להיכנס למדינה ולצפות במשחקים.
הצעד הזה מעורר סערה עצומה, ובצדק. הוא מציב בפנינו שאלה חברתית ומוסרית בוערת, האם למדינה יש בכלל זכות להתערב לנו בחיים בצורה כזו? האם מותר לה לשלוט בחופש התנועה שלנו, למנוע מאיתנו בילויים ולנעול אותנו בתוך הגבולות בגלל חוב אזרחי?
ארגנטינה העבירה לרשויות החוק בארה"ב רשימה שחורה של גברים שלא שילמו מזונות, במטרה למנוע מהם להיכנס למדינה לצפות במשחקים. הצעד מציב שאלה: האם למדינה יש זכות להתערב כך בחיינו?
התשובה הפשוטה, וגם הברורה ביותר, היא, כן, בטח שהיא רשאית. יותר מזה, היא מחויבת לעשות את זה.
בעולם המודרני אנחנו מאוד אוהבים לדבר על "הזכויות שלי". מגיע לי חופש ביטוי, מגיע לי חופש תנועה, מגיעה לי הפרטיות שלי, ומגיע לי לטוס וליהנות מהכסף שהרווחתי. הכול נכון, אלו אבני היסוד של חברה חופשית. אבל איפשהו בדרך, שכחנו את הצד השני של המטבע, אין דבר כזה זכויות בלי חובות. אי אפשר לרקוד על שתי החתונות, ליהנות מכל מה שיש למדינה ולחברה המודרנית להציע, ומצד שני לצפצף על המחויבויות הכי בסיסיות שלנו.
כשאדם מחליט להביא ילד לעולם, הוא חותם על חוזה מוסרי ומשפטי בלתי כתוב. הילד הזה לא ביקש להיוולד. האחריות לקיום שלו, לבריאות שלו, לאוכל שלו ולקורת הגג שלו היא של ההורים שלו, ולא של אף אחד אחר. כשהורה מחליט "שלא בא לו" לשלם מזונות, הוא לא סתם מפר פסק דין או נקלע לבעיה כלכלית מול הבנק. הוא פוגע פיזית ונפשית בילד שלו.
במצב כזה, הטענה "אל תתערבו לי בחופש התנועה" היא לא פחות מחוצפה. החופש שלך לטוס לחו"ל וליהנות ממשחק כדורגל לא יכול לבוא לפני הזכות של הילד שלך לאכול ארוחת ערב חמה או לקבל טיפול רפואי. החירות היא לא הפקרות.
במצב אידיאלי, אנשים היו פועלים מתוך מצפון מוסרי. הורים היו מבינים לבד שילדים צריכים תמיכה, והיו משלמים את חלקם בלי צורך באיומים. אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. המציאות מראה שיש לא מעט סרבני מזונות שמפתחים יצירתיות מדהימה כדי להתחמק מתשלום: הם מעלימים הכנסות, עובדים בשחור, רושמים נכסים על שם קרובי משפחה, ומציגים את עצמם כ"מסכנים" שאין להם שקל על הנשמה.
הבאת ילד לעולם, היא חתימה על חוזה מוסרי ומשפטי בלתי כתוב. הילד לא ביקש להיוולד. האחריות לקיומו, בריאותו, מזונו ומגוריו היא של הוריו. כשהורה מחליט שלא בא לו לשלם מזונות הוא פוגע פיזית ונפשית בילד
והנה הפלא ופלא: אותם אנשים בדיוק, ש"אין להם כסף" לגדל את הילדים שלהם, מוצאים פתאום אלפי דולרים כדי לקנות כרטיסים למונדיאל, לממן טיסות, מלונות ובזבוזים בחו"ל. הפרדוקס המקומם הזה הוא בדיוק המקום שבו המדינה חייבת להיכנס לתוך הווריד של האזרח ולשים גבול ברור.
כשמערכת המשפט מפעילה סנקציות "רגילות" כמו מכתבי התראה, עיקולים על חשבונות בנק ריקים או ריביות, הסרבנים פשוט מחייכים וממשיכים הלאה. זה לא מזיז להם. אבל כשפוגעים להם בבטן הרכה, בנוחות שלהם, בתחביבים שלהם, בסטטוס החברתי שלהם וביכולת שלהם לבלות, פתאום הכסף נחשף. פתאום נמצא התקציב.
המדינה חייבת להשתמש בכלים יצירתיים ואגרסיביים, כי מול סרבנות עקשנית ויריקה בפרצוף ילדיך, רק כוח ואכיפה אפקטיבית יעבדו.
יש כאלו שיגידו "רגע, המדינה פה הגזימה, היא מתנהגת כמו שוטר אכזרי במשטר דיקטטורי". זו טעות קשה בהבנת האחריות של המדינה כאורגן חברתי ובוודאי דמוקרטי הוא להגן על החלשים ביותר בחברה, אלו שלא יכולים להגן על עצמם. ומי חלש ופגיע יותר מקטינים שתלויים לחלוטין בהורים שלהם?
כשאב (או אם) מסרבים לשלם מזונות, נוצר אפקט דומינו הרסני. הנטל כולו נופל על ההורה השני, שבדרך כלל קורס תחת העומס הכלכלי והנפשי. במקרים רבים, המדינה עצמה נאלצת להיכנס לכיס של כולנו (דרך תשלומי הביטוח הלאומי) כדי לממן את הילדים האלו, כדי שלא ירעבו ללחם.
אותם אנשים ש"אין להם כסף" לגידול ילדיהם, מוצאים פתאום אלפי דולרים לכרטיסים למונדיאל, לממן טיסות, מלונות ובזבוזים בחו"ל. הפרדוקס המקומם הזה הוא המקום בו על המדינה לשים לו גבול ברור
זה אומר שסרבן המזונות לא רק פוגע במשפחתו, הוא גם הופך לנטל על הציבור כולו. למה שהחברה תממן את הילדים של מישהו שיש לו כסף לטוס למונדיאל? התערבות המדינה כאן היא לא פטרנליזם ולא דיקטטורה, היא עשיית צדק חברתי אלמנטרי. היא הגנה על הקופה הציבורית והגנה על זכויות הילד.
נכון, למנוע מאדם לצאת מהארץ או להיכנס למדינה אחרת זה צעד קיצוני. זה אמצעי שצריך להשתמש בו בזהירות, רק אחרי שברור מעל לכל ספק שהחייב עושה דין לעצמו ומתחמק בכוונה.
המטרה היא לא להתעלל באנשים שבאמת הגיעו לחרפת רעב ואין להם יכולת לשלם, אלא לתפוס את אלו שמצפצפים על כולם בזמן שהם חוגגים את החיים.
המהלך של ארגנטינה הוא שיעור חשוב לכל העולם באחריות אזרחית. הוא מעביר מסר חד וחלק, החגיגה נגמרה. מי שרוצה להיות חלק מהחברה, ליהנות מהזכויות שלה, מהחופש שלה ומהבילויים שהיא מציעה, חייב קודם כל להיות בן אדם ולמלא את החובות הכי בסיסיות שלו.
אי אפשר לעמוד ביציע, לעודד את הנבחרת הלאומית ולהרגיש פטריוט וגבר, בזמן שבבית הילדים שלך תלויים בחסדים של אחרים. המדינה לא רק רשאית להתערב במקרים כאלה, היא פשוט חייבת לעשות את זה כדי לשמור על המצפן המוסרי של כולנו.
סרבן המזונות לא רק פוגע במשפחתו, הוא גם הופך לנטל על הציבור. למה שהחברה תממן ילדים של מי שיש לו כסף לטוס למונדיאל? התערבות המדינה כאן היא לא פטרנליזם או דיקטטורה, אלא צדק חברתי אלמנטרי
מי שלא מבין את זה דרך הראש והלב, יבין את זה דרך שער היציאה בנמל התעופה.
אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהעבריין תמיד יהיה צעד אחד לפני המשטרה (אחרת הינו חיים בעולם מושלם).
כלומר, אותם סרבני מזונות ימצאו דרך לשלם על כרטיסים למונדיאל מבלי שהרשויות יוכלו לפצות פיהם: אם אני כבר מעלים כספים אז הרי לכם – קנו לי את הכרטיס והלינה למונדיאל ! מה תעשו לי עכשיו ?