משפחה יהודית לא-חרדית ממוצעת נאלצת לשלם מס עודף של 26% כדי לממן את הבחירה של משפחה חרדית שלא להשתלב בשוק התעסוקה.

מחקר של מכון אהרון ברייכמן שפורסם באפריל מציג חשבון מפורט, שקל מול שקל, על הדרך שבה משפחה חילונית או דתית-לאומית ממוצעת מממנת משפחה חרדית.

האם החילונים והדתיים-הלאומיים מממנים את החרדים?

לפי המחקר, משק בית חרדי ממוצע משלם לאורך השנים שבהן ההורים נמצאים בגילאי העבודה (18-67) כ-3.4 מיליון שקלים פחות במיסים ישירים בהשוואה לממוצע שמשלם משק בית יהודי שאינו חרדי (של חילונים או דתיים-לאומיים).

במקביל, משק הבית החרדי הממוצע נהנה באותה תקופה מכ-400 אלף שקל יותר בתשלומי קצבאות.

בריאיון לכלכליסט הסביר פרופ' אודי ניסן, מחבר המחקר: "מדי חודש צעירים לא-חרדים משלמים בממוצע עוד 26% מיסים בשביל לממן את ההחלטה החרדית לא לעבוד".

הנתונים קשים עוד יותר לגבי קבוצת הגילאים 25–44 — השנים המאתגרות ביותר, שבהן מבוגרים צעירים מגדלים ילדים ומשלמות משכנתאות.

בעוד משק בית יהודי לא-חרדי ממוצע משלם בתקופה זו כ-5,900 שקל נטו בחודש לאוצר המדינה, משק בית חרדי ממוצע באותו חתך גיל מקבל מהמדינה כ-1,100 שקל נטו בחודש.

פער זה, המסתכם ב-7,000 שקלים מדי חודש בחודשו, נצבר לאורך עשרות שנות עבודה ויוצר משקולת תקציבית אדירה.

כיצד נוצר פער כה דרמטי?

הפער נוצר בשל הבדלים בין מערכות החינוך. דוח בנק ישראל לשנת 2019 קובע: "החל מאמצע שנות השבעים פחת מאוד משקל לימודי המקצועות הרלוונטיים לשוק העבודה — מתמטיקה, אנגלית ומדעים — בתוכניות הלימוד של בנים בזרמים החרדיים".

כתוצאה מכך, הגבר החרדי הממוצע נכנס לשוק התעסוקה רק בגילאי 27–30, כשהוא חסר תעודת בגרות, ללא ידיעת אנגלית וללא הכשרה מקצועית בסיסית. מצב זה דוחף אותו לענפי תעסוקה המתאפיינים בפריון נמוך, ושכרו השעתי נמוך ב-60% משכרו של גבר יהודי לא-חרדי.

פריון נמוך זה אינו גזרת גורל, אלא תוצר ישיר של מערכת חינוך שהחליטה ב-1977 לגרוע מתמטיקה מחיי הבנים.

מה יקרה כשהצעירים החרדים יזדקנו?

חמור ככל שיהיה המצב הנוכחי, הבעיה העתידית המסתמנת באופק קשה עוד יותר.

חוקרי מכון אהרן מזהירים כי הריבוי הטבעי המהיר במגזר — 6.1 ילדים לאישה חרדית — בשילוב עם העובדה שגברים רבים מגיעים לגיל פרישה ללא שום חיסכון פנסיוני, צפויים להוביל לכך ש-80% עד 90% ממשקי הבית החרדיים יהיו תלויים לחלוטין ברשת הביטחון הציבורית של מדינת הרווחה בגיל מבוגר.

הנטל הזה יגולגל בהכרח אל כתפיהן של אותן משפחות שמשרתות בצבא, עובדות, ומממנות את השאר.

מחקר נוסף, של המכון לחקר ביטחון לאומי, מראה כי הציבור הכללי (יהודים לא-חרדים וערבים) מממן עבור החרדים, בעקיפין, גם את הביטחון, בהיקף של כ-15 מיליארד שקל בשנה.

הצעיר החרדי, שאינו מתגייס, זוכה, לפי הערכות משרד האוצר, בסל הטבות ייעודי ששוויו כ-1.5 מיליון שקל לאורך חייו, כולל קצבת אברך, סבסוד מעונות והנחות בארנונה. כל אלה ממומנים באופן ישיר על ידי מי שמשרת ועובד.

האם הממשלה ניסתה לפתור את הבעיה?

הממשלה ניסתה בעבר לעודד תעסוקה של חרדים באמצעות תכניות לשילוב מאוחר בעבודה – אבל הן נחלו כישלון חרוץ.

בדיקה של מבקר המדינה מ-2025 גילתה נתונים כי 53% מהחרדים שרכשו השכלה אקדמית למדו הוראה, ומתוכם — 88% אינם עובדים כלל במקצוע.

יתרה מכך, רק 2.1% בלבד מהצעירים החרדים הגברים למדו במוסדות אקדמיים — ואפילו שיעור זה נמצא במגמת הצטמצמות. המסקנה היא שלא ניתן לפתור בעיית ההשכלה של החרדים בגיל מאוחר, כאשר החסך והפער נוצרים כבר בגיל שש.

לסיכום: מדינת ישראל בנתה ומפעילה מערכת סלקטיבית המכוונת בקפידה לצרכיה של אוכלוסייה, שבחרה באופן מודע שלא לקחת חלק במימון שלה.

המכונה עובדת: מי שמשרת ועובד מממן את מי שלא. הוויכוח הפוליטי מסתיר עובדה כלכלית פשוטה: אין מדובר כאן במדיניות רווחה — אלא בסבסוד מגזרי קבוע.

כפי שניסח זאת נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, בכנס מכון אהרן באפריל 2026: "קטר ההייטק סוחב קרונות שלא נמצאים על המסילה".

אזהרה זו של הנגיד, המשתקפת במלואה גם בדוח בנק ישראל ל-2024, אינה מטיחה אשמה, אלא מציבה תמרור אזהרה בוער לקראת הבאות.

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.