בשבוע שעבר דווח כי ראש המוסד החדש, רומן גופמן, הורה על תחקיר פנימי חדש ומקיף בנוגע לתפקוד המוסד במחדל שהביא לטבח ב-7 באוקטובר. זאת, לאחר לאחר שני תחקירים שערך קודמו בתפקיד, דדי ברנע.

לפי פרסומים, גופמן הקים מעין "מועצה" של חמישה יועצים חיצוניים, שלא שירתו במוסד, המסתובבים בחופשיות בתוך מטה הארגון, בוחנים את משימותיו ומגבשים המלצות לשינוי.

שאלה אחת לא נשאלת מספיק: מה הופך את התחקיר השלישי לטוב יותר משני הקודמים? גופמן, על-פי הדיווחים, לא מקבל את ממצאי ברנע. אבל ברנע לא קיבל את ממצאי התחקיר הראשון שהזמין, וגם הוא יזם תחקיר שני. ועדת חקירה ממלכתית – אפס.

איזה גוף אחראי על חקירת כשלים במוסד?

הוויכוח על גופמן עצמו – כשירותו, מינויו, הפרשות שנקשרו אליו, בהיבט הערכי-מוסרי – לא הסתיים. יו"ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה, השופט בדימוס, אשר גרוניס, כתב בחות דעתו על גופמן כי "נפל פגם חמור ביותר" בהתנהלותו של גרוניס בפרשת הפעלתו של הנער אורי אלמקייס.

אבל הדיון המשפטי אודותיו הוכרע. ב-1 ביוני 2026 דחה בג"ץ את העתירות נגד מינויו וקבע שאין מניעה למנות אותו. ההחלטה התקבלה בידי שניים משלושת השופטים שדנו בהרכב, אלכס שטיין ועופר גרוסקופף, מול דעת מיעוט של השופטת דפנה ברק-ארז שהתנגדה. שטיין אף ציין בהחלטתו כי "לא נמצא כל דופי בהתנהלותו של גופמן"; גרוסקופף וברק-ארז לא הצטרפו לקביעה הזאת. 

אבל גם מי שקיבל את החלטת בג"ץ בברכה חייב לשאול שאלה אחרת לחלוטין: האם ראש מוסד – גם אם ישר ומוכשר ככל שיהיה – יכול לקיים תחקיר אמין על הכשלים שהתרחשו בארגון שהוא מנהיג? האם הוא יכול לחקור שאלות שנוגעות לדרג המדיני שמינה אותו?

התשובה, לפי כל תורת הממשל הדמוקרטי, היא שלילית – לא מפני שאנשים אלה אינם הגונים, אלא מפני שמבנה כזה יוצר תמריץ מובנה לקבוע ממצאים נסבלים. ארגון שחוקר את עצמו ייטה, אפילו בתום לב, למזעור הנזק הפנימי, להפניית אצבע לגורמים חיצוניים, ולהימנעות ממסקנות שיאיימו על הלגיטימציה של הארגון.

השב"כ ביצע תחקיר עצמי במרץ 2025 שביקר את הדרג המדיני – ונמנע מלבקר את עצמו. דפוס זה אינו ייחודי לשב"כ.

פלסטינים חוגגים על גדר הגבול עם טנק צה"לי שמחבלי חמאס השתלטו עליו, 7 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Yousef Masoud)

האם תחקיר פנימי בארגון יכול לעבוד? 

ההגנה על השיטה הפנימית, בה המוסד חוקר את עצמו, היא: בדמוקרטיות מתפקדות, ארגוני מודיעין מקיימים תחקירים פנימיים ומגיעים לממצאים כנים. ה-CIA חקר את עצמו אחרי הפיגועים ב-9/11 בניו יורק. לתחקירים פנימיים יש יתרון ממשי אחד: גישה לחומר חסוי שוועדה ציבורית אינה מקבלת בנקל.

הטיעון הזה נכון – בתנאי אחד. ב-2002 הוקמה הוועדה הדו-מפלגתית לחקירת 9/11 – לא במקום התחקירים הפנימיים, אלא לצדם. בישראל, אחרי המחדל שהביא לטבח ב-7 באוקטובר, התחקירים הפנימיים אינם ליווי לוועדה – הם תחליף לה.

השאלה אינה "האם תחקירים פנימיים יכולים להיות טובים?" אלא "מדוע ישראל אינה מקיימת גם תחקירים פנימיים וגם חיצוניים?"

מה חסר ב"מועצה" שהקים גופמן?

גופמן שכר יועצים חיצוניים שאינם אנשי מוסד או אנשי מוסד לשעבר – מהלך יוצא דופן. אולם לפי מה שפורסם, אותם יועצים לא אמורים להיות נתונים לפיקוח ציבורי, להגיש דוחות לכנסת ולזמן עדים שיעידו תחת בשבועה. מה שחמישה מומחים חיצוניים אינם יכולים לספק הוא שקיפות שתאפשר אחריות ציבורית.

גופמן מונה למזכיר הצבאי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נתניהו במאי 2024 – ושירת בתפקיד זה לאורך השנה הראשונה של המלחמה. כלומר הוא היה נוכח בחדרי קבלת ההחלטות של הדרג המדיני בדיוק בתקופה שכל תחקיר רציני על טבח ה-7 באוקטובר אמור לבחון.

תחקיר שמנסה להגיע לאחריות הדרג המדיני יזדקק לגופמן כעד מרכזי – לא כחוקר ראשי.

האם הכשל בחקירה פנימית קשור באופן אישי לגופמן?

המבנה שבו גופמן מבקש לפעול הוא שגוי. ישראל לא אמורה להפקיד את בדיקת הכישלון הגדול ביותר בתולדותיה בידי אותן ידיים שנמצאו על ההגא בעת שהמחדל התרחש. זה המצב גם אם מניחים שמינויו של גופמן היה פוליטי וגם אם לא, גם אם מניחים שמינויו מוצלח וגם אם לא, בין אם מניחים שגופמן הוא איש מקצועי וישר ובין אם לא. 

נתניהו הוא הבכיר היחיד שעדיין בתפקיד מאז ה-7 באוקטובר. שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש שב"כ, ראש המוסד – כולם עזבו. נתניהו נשאר.

כשהמנהיג הפוליטי נשאר ומוצב לרשותו ראש מוסד שחייב לו את מינויו, שאלה אחת נותרת: איזה תחקיר פנימי יגיע למסקנות שיאתגרו את הדרג המדיני?

וגם מי שסומך על גופמן שהוא יכול לחקור ביושר, הציבור לא יאמין לממצאים שיגיע אליהם. תחקיר פנימי שמנקה חשד תמיד ייחשד בכיסוי. ועדה ממלכתית שמנקה – מנקה.

מי שרוצה שהממצאים יהיו אמינים לכל כיוון שיצביעו עליו – צריך לדרוש ועדה ממלכתית. לא למרות שהוא סומך על גופמן, אלא בדיוק בגלל שהוא סומך עליו.

מה דורשת אחריות ציבורית אמיתית?

ועדת חקירה ממלכתית מתעדת כישלונות בגלוי, מזמנת עדים בשבועה, ומגישה ממצאים לציבור. ישראל הקימה ועדות כאלה בעבר: ועדת אגרנט אחרי מחדל יום הכיפורים; ועדת כהאן, שמונתה בספטמבר 1982 – בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. שתיהן הביאו ללקיחת אחריות ציבורית ממשית.

הטיעון ש"לא מקימים ועדות בזמן מלחמה" נסתר בידי ההיסטוריה הישראלית עצמה.

המחדל של 7 באוקטובר 2023 גדול מכל שקדם לו בסדר גודל עצום. ועדיין, ביוני 2026, כמעט שלוש שנים לאחר הטבח, המוסד מתגלגל בין שלושה תחקירים עצמיים, שכל אחד מהם אומר שהקודם לו לא הספיק – ללא גוף עצמאי אחד שיכול לשאול את השאלות שאיש בתוך הארגון אינו יכול לשאול.

הטיעון נגד ועדה ממלכתית – ש"תפגע בלכידות בזמן מלחמה" – כבר נחלש. ישראל נמצאת בין שתי מלחמות, בתוך משבר מדיני מורכב, ובפתחה של שנת בחירות. אם לא עכשיו – מתי?

לסיכום: גופמן הוא ראש מוסד שנכנס לתפקיד עם רצון ברור לשנות: יועצים חיצוניים, חשיבה מחדש על משימות, תחקיר חדש שקודמו לא סגר. 

הבעיה היא שבניגוד לכל דמוקרטיה מתפקדת, ישראל הפקידה את בדיקת הכישלון הגדול ביותר בתולדותיה בידי אותם הגופים שכשלו – ללא ועדת חקירה ממלכתית שתוכל לשאול שאלות שאיש בפנים אינו יכול לשאול. אחרי שלושה תחקירים עצמיים של המוסד, הגיע הזמן לשאול: מי חוקר את החוקרים?

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.