"באחד המפגשים התבקשנו להציג את עצמנו דרך חפץ, וחשבתי להביא תעודת זהות. היו לי כמה שבועות להתכונן למפגש ואמרתי לעצמי, 'למה להביא את הקונפליקט לשולחן? אולי כדאי לנסות משהו אחר?' וכל הזמן חזרתי לתעודת הזהות. בסוף הנחתי אותה על השולחן, ואז ראיתי שמונחת שם תעודת זהות אחרת עם הכיסוי הכחול. לא שמתי לב מי הניח אותה", מספרת נועה פוקסמן.

"שאלתי את עצמי מי עוד חשב על זה? התברר שזו הייתה מורה ערבייה, שאינה אזרחית ישראלית, וזו תעודת המעבר־תושב שלה. לא ידעתי שגם היא במעטפת כחולה. היא משועפט וסיפרה שכדי להגיע למפגשים היא חייבת לשאת תעודה, ולא יודעת כמה זמן ייקח המעבר – חצי שעה או שעה וחצי – וזה משפיע על מצב הרוח שאיתו היא מגיעה. עד אז לא הכרתי את זה בשום צורה", היא מוסיפה.

פוקסמן מנהלת את חטיבת הביניים "אוולינה דה רוטשילד" בירושלים, ולפני כן לימדה אזרחות. המפגשים שעליהם היא מדברת נערכו בירושלים בין מורות יהודיות לערביות, במסגרת השתלמות שאליה הגיעו מורות ממערב העיר וממזרחה, וכן מעוטף ירושלים ומההתנחלויות.

"כדי להגיע למפגשים היא חייבת לשאת תעודה, ולא יודעת כמה זמן ייקח המעבר – חצי שעה או שעה וחצי – וזה משפיע על מצב הרוח שאיתו היא מגיעה. עד אז לא הכרתי את זה בשום צורה"

ההשתלמות, ששמה "חדר מורים – לזכר שירה בנקי", נערכת על ידי ההיברו יוניון קולג' בשנים האחרונות גם בערים אחרות.

המטרה היא להפגיש אנשי חינוך יהודים וערבים, שלומדים להכיר את הזהות המקצועית המשותפת ביניהם ומדברים גם על ההתמודדות עם השיח על מלחמה, טראומה וזהות בכיתות. לדברי פוקסמן, "המטרה היא המפגש, אנחנו לא באים לפתור את הסכסוך אלא להכיר רמה יותר איכותית של חיים משותפים".

המפגשים נערכים בעזרת מנחים, שבחלק מהזמן גם מתרגמים בין עברית לערבית ולהפך. עצם הדבר הזה מצריך מהמשתתפים אמון בתיווך הלשוני, יכולת הקשבה והשהיית תגובות. המרואיינת מהצד היהודי מספרת כי בסדנת כתיבה של התוכנית, בשלב מתקדם, היא שובצה ללינה באכסנייה עם מורה ערבייה שאותה כבר הכירה קודם לכן.

בניין ההיברו יוניון קולג' בירושלים, 8 ביולי 2013 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"כשנכנסנו לחדר היו שתי מיטות יחיד צמודות, וכל אחת תפסה מיטה, הצמידה אותה לקיר והניחה עליה תיק. אחרי יום שלם של שיח, מייד הורדתי את כיסוי הראש. ואז הסתובבתי וראיתי שגם היא עשתה את זה, וראינו דמיון ושוני. זה היה מאוד חזק ועורר שיחה, כי היא לא נשואה ושאלה למה אצלי רואים שיער למרות שאני נשואה. היא סיפרה שכנערה לא הלכה עם כיסוי, ואז התחזקה ובחרה בזה".

בעקבות ההיכרות בין פוקסמן לאותה מורה ערבייה, איה, היא חשבה להזמין אותה למפגש עם כיתת י"ב בבית הספר שבו היא מלמדת. היא ביקשה מהתלמידות לשאול שאלות מתוך סקרנות ובצורה מכבדת, ואמרה שאם השאלות יהיו פוגעניות, היא תבקש לנסח אותן בדרך אחרת. אחת התלמידות הודיעה שאין לה עניין במפגש כזה, ושהיא מעדיפה שלא להיות בו.

"חשוב לי שיגיעו סטודנטיות שהן נשים ערביות, בליווי מורה מבית הספר, ויהיה שיעור המוקדש גם לשאלות לסטודנטית עצמה. זו גם הסיבה שבגללה הגעתי להשתלמות הזו והכנסתי סטודנטית ערבייה לבית הספר"

בסופו של דבר נכנסה מערכת החינוך אז לסגר הקורונה, והמפגש לא יצא לפועל. אבל זו גם דוגמה למורכבות של ההיכרות עם האחר בקרב התלמידים עצמם. פוקסמן אומרת ש"השיח הזהותני דומיננטי אצל הצעירים ויש בו משהו מפצל". כדי לשכך את ההקצנה הזו, היא שילבה בבית הספר שיעור בערבית, שניתן על ידי סטודנטיות ערביות המקבלות מלגה, ובכוונתה להפוך את השיעור הזה לחובה.

"חשוב לי שיגיעו סטודנטיות שהן נשים ערביות, בליווי מורה מבית הספר, ויהיה שיעור המוקדש גם לשאלות לסטודנטית עצמה. זו גם הסיבה שבגללה הגעתי להשתלמות הזו והכנסתי סטודנטית ערבייה לבית הספר, ואם מישהו מהמורות או התלמידות יאמר אמירה מכלילה או גזענית, יהיה לו מפגש עם מישהי שיוכל להגיד עליה משהו אנושי ולא על עמדותיה".

נועה פוקסמן (צילום: מעין שושני-מרקוביץ)

היא מספרת גם על מורה יהודייה בהשתלמות, שסיפרה על רצונה לעלות להר הבית לפני נישואיה, אף שבאה מבית שבו הדבר לא היה נהוג. לעומתה, משתתפת ערבייה בתוכנית סיפרה כי חונכה על קדושתו של המקום, ועל כך שאין להכניס אליו מי שאינם מוסלמים מאמינים.

"היהודייה אמרה לערבייה שהיא מרחיקה אותה, ואז הערבייה הייתה צריכה להתייחס, אבל קשה לך להגיד שתרחיק אנשים כשיושבת מולך מישהי שקרובה לליבך", אומרת פוקסמן. היא מזכירה גם שיחה בין מורה נוצרייה, שסיפרה כי הפסיקה להגיע לתחנה המרכזית בירושלים בגלל הבידוק, לבין מורה יהודי שמאותה סיבה החל להסתובב עם תעודת זהות.

"המחלוקות הונחו בדרך מכבדת ואנושית. היו שם רגעים שהציפו פערים ושונות, אבל מתוך מפגש. היו דברים שלא יכולנו לפתור, למשל כשכל אחד חושב שהארץ שלו. אין לי הסכם שלום להניח על השולחן, אבל זה לא נעשה בתיאוריה כשיש מולך אנשים ופנים. אני מנחה את ההשתלמות הזו ומזמינה מי שרוצה מהמורות להשתתף בה, ויש כאלה שבוחרות שכן ויש שלא.

"לא קל לחנך לפלורליזם ולהקשבה, אבל אני מאמינה שהדרך היא במפגשים ובוחרת להמשיך להיפגש; שם התקווה שלי"

"אני בוחרת להאמין שכולם פה כדי להישאר ושיהיה טוב יותר אם נכיר אחד את השני, ואומרת לתלמידות שאוכל לעזור להן לעשות את זה בצורה בטוחה. בחטיבה זה קצת מאיים עליהן, ובתיכון הן יותר פתוחות לזה. לא קל לחנך לפלורליזם ולהקשבה, אבל אני מאמינה שהדרך היא במפגשים ובוחרת להמשיך להיפגש; שם התקווה שלי".

בלי מסכות

המפגש בין מורים ערבים ויהודים הוא יוזמה שצמחה מלמטה, קיבלה הכרה כהשתלמות לגמול ולאחרונה גם זכתה בפרס יו"ר הכנסת לאיכות חיים לשנה החולפת. למרבה הצער, יש קולות שפועלים בכיוון ההפוך, כמו הפרובוקציה המכוערת של יו"ר ועדת החינוך צבי סוכות, שניסה לעשות דה־לגיטימציה לחינוך בחברה הערבית, והגעתו לאום אל־פחם גרמה להשבתת בתי הספר בעיר.

אילוסטרציה: בית ספר בראשון לציון, 9 באפריל 2026 (צילום: יונתן שאול/פלאש90)

בשנים האחרונות יותר ויותר מורות ערביות בוחרות לעבוד בבתי ספר בחברה היהודית. אחת מהן היא אמאני אבו סבלאן, שמלמדת חינוך מיוחד ברמלה. בשבילה, ההשתלמות היא המשך טבעי למפגש עם המורות והתלמידים מהחברה היהודית בחיי היום־יום:

"למזלי אני עובדת בבית ספר נפלא, עם מנהל נשמה שפתח לי את הדלת וקיבל אותי איך שאני, עם כל השאיפות שלי להיות בת אדם ולא לשים מסכה על מנת לרצות את הילדים או ההורים שיקבלו אותי. יש אצלם מורכבות נפשית והם צריכים אהבה והכלה, וזה מה שאני מנסה לעשות".

"יש ביניהם כאלה שקרובי משפחתם נהרגו או נרצחו במלחמה, ולמרות הסיפורים העצובים, כשמסתכלים בעיניים ומדברים מהלב, רואים שיש פה נפשות שרוצות להתחבר. אני מצליחה לעשות את זה עם התלמידים המקסימים שלי"

"יש ביניהם כאלה שקרובי משפחתם נהרגו או נרצחו במלחמה, ולמרות הסיפורים העצובים, כשמסתכלים בעיניים ומדברים מהלב, רואים שיש פה נפשות שרוצות להתחבר. אני מצליחה לעשות את זה עם התלמידים המקסימים שלי. אמרתי להם שמההשתלמות הזו לא אצא, כי זה המקום השפוי שאני מרגישה בו שאפשר להיות בני אדם.

"רציתי להכניס את זה לבית הספר כי התלמידים סקרנים. הם שואלים אותי על המטפחת, ואנחנו מדברים על חגים מוסלמיים שלא אהיה בבית הספר במהלכם, ועל רמדאן, ונדבר קצת ערבית. אני אומרת לתלמיד 'חביבי' ו'בחיבאק', והוא יענה לי בחזרה 'בחיבאק', ואהיה אמאני ולא אשתנה".

אמאני אבו סבלאן (צילום: באדיבות המצולמת)

תוכנית הלימודים שאבו סבלאן בנתה משלבת דיבור בערבית ומקרבת את התלמידים לשפה, בלי להיכנס לפוליטיקה, "כי אין לי תשובות לשאלות שקשורות לכך". היא קיבלה עידוד מהמנהל, שאמר לה ללכת על זה. היא מספרת על אמירות שספגה מתלמידים, כמו "מחבלת" או "אללה אכבר", והייתה צריכה להתייחס אליהן כאשת חינוך:

"אני מבינה מאיפה זה מגיע, והסברתי להם שאללה אכבר זה בסך הכול 'אלוהים גדול' ולא צריך לקשר את זה למצב מסוים. אני באה לאהוב אותם, קשה להם בחיים, חלקם בפנימיות, בלי אבא, וזה שתלמיד קרא לי מחבלת עם כל הקושי שיש לו בחיים, אז אני אסביר לו שזו מילה שלא אומרים, אבל לא אקח את זה אישית כי אני מבינה את המורכבות".

אבו סבלאן היא בוגרת תואר שני בחינוך, אבל כנראה את ההוראה החווייתית שבה היא דוגלת אי אפשר ללמוד באקדמיה. "ברגע ששמים שיר ומתחילים לרקוד, ורושמים על הלוח מילים בשתי השפות כדי לראות שהן קרובות, ומחברים משפט קצר כמו 'בידי אשראב מיי' או 'בידי אכל', ואני מביאה מהבית חומוס, פלאפל וסלט שהכנתי, ובונים שיעור בצורה כיפית וטבעית – אז הם מתחברים והשיעור זורם".

בחדר המורים היא מרגישה תחושת חברות וקולגיאליות בצוות, והצליחה להכניס את השפה הערבית גם לשם. "אז פונים אליי ב'סבאח אל־ח'יר' ו'חביבתי', ולא מדברים על מה שלא קשור בחינוך כי זה מורכב. גם בהשתלמות שאותה עברתי בתחילת המלחמה היה חיבור למורות היהודיות, אבל ממש קשה לדבר על הדברים שקורים בחוץ.

"גם בהשתלמות שאותה עברתי בתחילת המלחמה היה חיבור למורות היהודיות, אבל ממש קשה לדבר על הדברים שקורים בחוץ"

"למרות הכול באו מורות ערביות ויהודיות ודיברו על איך להעביר שיעורים לתלמידים ולעשות התאמות, והתפתח קשר וצחוקים עם כל המצב שמסביב. לא הבנו מאיפה להתחיל, היינו מבולבלות, אבל הפרויקט חיבר בינינו כבני אדם לפני הכול, ומצאנו את המשותף שקורה בכיתות שלנו".

להתנהל בטבעיות

בתשובה לשאלה על הקשר עם ההורים בבית הספר היהודי, היא מספרת שאחת האימהות העדיפה שבתה לא תלמד בכיתה שלה, אך לבסוף נעתרה. "שאלתי איפה התלמידה, וכנראה שהמנהל לא רצה שאיעלב ולא אמר לי, ובסוף כשהבנתי אמרתי לעצמי שחבל, הייתי מרימה טלפון לאמא ומקסימום היא לא תענה לי.

סיור של מורות בהשתלמות "חדר מורים" (צילום: אסמה אבו שמסיה)

"התלמידה עצמה חמודה ומתקדמת, ואנחנו בקשר טוב, וזה העיקר. זה האני מאמין שלי: שככה צריך להיות ולהתנהל בכל מקום, בטבעיות, עם כל המורכבות והמציאות החונקת שאנחנו חיים בה. צריך לנצל את החינוך כדי להראות לדור הבא שכולנו בני אדם, ורוצים מקום טוב לכולנו, ושהאחר לא מפחיד כפי שמנסים לתאר אותו. לכן אני רוצה להמשיך להיות ב'חדר מורים' ככל שאוכל".

ד"ר נחמן שי, דיקן ההיברו יוניון קולג' בירושלים מסר:  "הפרס לפרויקט 'חדר מורים' הוא בראש ובראשונה הכרה בחשיבותם של אנשי ונשות החינוך, שבוחרים מדי יום לבנות גשרים במקום חומות, לקדם הקשבה במקום ניכור, וליצור מרחבים של כבוד ושיח גם בתקופות המאתגרות ביותר.

"אני מאמינה שאם כל מורה בישראל יחווה את המסע הזה, נרחיב את מרחב האפשרויות של החברה הישראלית. לא נבטל את המחלוקות, אבל נלמד לנהל אותן באנושיות ובתקווה"

"אנו מודים ליו"ר הכנסת על ההוקרה, למשפחת בנקי על השותפות וההשראה, ולמאות המורים והמורות היהודים והערבים המשתתפים בתוכנית ומוכיחים מדי יום כי חינוך הוא אחד הכוחות החשובים ביותר לבניית חברה משותפת, חזקה ומלוכדת יותר".

פרופסור מיכל מושקט־ברקן, מנהלת מחלקת החינוך בהיברו יוניון קולג', מקימת התוכנית "חדר מורים" וראש אקדמי שלה מסרה: "חדר מורים" לזכר שירה בנקי משקיע בחוסן של החברה הישראלית במקום שבו הוא יכול להתחיל באמת – במפגש האנושי.

מורות יהודיות וערביות בהשתלמות "חדר מורים" (צילום: מור אלנקווה)

"בחברה שחיה שנים ארוכות בתוך סכסוך ומלחמות, איננו יכולים להסתפק בללמד את הדור הבא מה מפחיד אותנו; עלינו ללמד גם איך חיים יחד למרות המחלוקות.

"אני מאמינה שאם כל מורה בישראל יחווה את המסע הזה, נרחיב את מרחב האפשרויות של החברה הישראלית. לא נבטל את המחלוקות, אבל נלמד לנהל אותן באנושיות, באחריות ובתקווה, וזה אולי השיעור החשוב ביותר שנוכל להעניק לדור הבא".