ממה אנחנו באמת מפחדים

לאחרונה פגשתי חברה שלא ראיתי הרבה זמן. בשלב מסוים של השיחה היא סיפרה לי שבתקופה האחרונה היא משמשת כ"דולה למוות".

לקח לי רגע להבין מה שמעתי. "דולה למוות"? שאלתי אותה. "הרי דולה מלווה לידה, מלווה חיים חדשים".

היא חייכה ואמרה שבדיוק בגלל זה היא אוהבת את המונח. כמו שיש מי שמלווה התחלה של חיים, יש מי שמלווה גם את סופם. לא כרופאה ולא כמטפלת רפואית. אלא כנוכחות אנושית. שיחות, הכנה, מרחב לשאלות, לפחדים, לפרידה.

דולה למוות? הרי דולה מלווה לידה. אבל כמו שיש מי שמלווה התחלה של חיים, יש מי שמלווה גם את סופם. לא כרופאה או מטפלת רפואית. כנוכחות אנושית. שיחות, הכנה, מרחב לשאלות, לפחדים, לפרידה

יצאתי מהמפגש הזה מהורהרת.

לא רק משום שזו עבודה יוצאת דופן. אלא משום שהבנתי עד כמה עצם הרעיון זר לנו. ללידה אנחנו מתכוננים. קוראים ספרים, משתתפים בקורסים, בוחרים חדר לידה, ברוב המקרים גם עושים איזו מסיבה. ומדברים על זה ללא סוף.

אבל סוף החיים? אותו אנחנו בדרך כלל מעדיפים להרחיק.

המפגש הזה נשאר איתי, אולי גם משום שהוא מתחבר לזיכרון אחר.

לפני כמה שנים טיילתי בוראנסי שבהודו, העיר הקדושה השוכנת על גדות נהר הגנגס. הגעתי אל אתר שרפת הגופות המפורסם. לאורך הנהר, היו מסודרות במות מבטון ועל אחת מהן נשרפה גופה, מכוסה בזרדים בוערים. אנשים עמדו סביב, חלק התפללו, אחרים המשיכו בדרכם. באוויר היה ריח חזק.

לא הייתה שם דרמה, לא היה שם ניסיון להסתיר. המוות היה חלק ממחזור החיים.

עמדתי שם וחשבתי עד כמה החוויה הזאת רחוקה מהתרבות המערבית, שמעדיפה להצניע את המוות ולהרחיק אותו מחיי היומיום.

בקצה השני לגמרי של הסיפור, נמצא עולם העתידנות.

לקראת פרק בפודקאסט שלי על עתידנות בזקנה. גיליתי את עולם הקריוניקה. מאות בני אדם ברחבי העולם כבר בחרו לשמר את גופם בטמפרטורות מאוד נמוכות, בתקווה שטכנולוגיה עתידית תוכל יום אחד להשיב אותם לחיים. אלפים נוספים כבר חתמו על הסכמים דומים.

לא הייתה שם דרמה, לא היה ניסיון להסתיר. המוות היה חלק ממחזור החיים. עמדתי שם וחשבתי עד כמה החוויה הזאת רחוקה מהתרבות המערבית, שמעדיפה להצניע את המוות ולהרחיק אותו מחיי היומיום

נכון להיום, אין אפילו מקרה מתועד שבו אדם הוקפא והוחזר לחיים. ולמרות זאת תעשיית הקריוניקה הזאת ממשיכה לצמוח.

ככל שקראתי יותר, הבנתי שהשאלה איננה אם זה יעבוד. השאלה היא למה הרעיון הזה מושך כל כך הרבה אנשים.

ופתאום התחברו לי שלוש התמונות. וורנאסי, הדולה למוות והאנשים שמבקשים להקפיא את עצמם. שלוש דרכים שונות להתמודד עם אותה עובדה אנושית. האחת מקבלת. השנייה מלווה. השלישית מנסה לדחות.

אז הבנתי שאולי כל הסיפור הזה בכלל אינו על מוות. הוא על זקנה. אולי אנחנו בכלל לא מפחדים מהמוות? אולי אנחנו מפחדים ממשהו אחר. אולי אנחנו מפחדים מהזיקנה. כי המוות הוא רגע. אבל הזיקנה היא תהליך.

היא מאלצת אותנו להתמודד עם שינוי. עם אובדן מסוים של שליטה. עם גוף שמשתנה. עם זהויות שמתחלפות. עם האפשרות להיות פחות מהירים, פחות יעילים, פחות במרכז.

בעולם שמקדש חדשנות, מהירות ופרודוקטיביות, הזיקנה נתפסת לא פעם כמעט ככישלון. גם השפה שלנו מספרת את הסיפור. אנחנו מדברים על "אנטי אייג'ינג". על "להילחם בגיל". על "להחזיר את הזמן לאחור".

בעולם שמקדש חדשנות, מהירות ופרודוקטיביות, הזיקנה נתפסת לא פעם כמעט ככישלון. גם השפה שלנו מספרת את הסיפור. אנחנו מדברים על "אנטי אייג'ינג". על "להילחם בגיל". על "להחזיר את הזמן לאחור"

שימו לב כמה מעט אנחנו מדברים על לחיות היטב בתוך הזמן.

זו אולי הסתירה הגדולה של המאה ה־21.

מעולם לא השקענו כל כך הרבה משאבים בהארכת החיים – ברפואה, בבינה מלאכותית, בביולוגיה ובחקר ההזדקנות. אבל הרבה פחות מחשבה מוקדשת לשאלה איך נראים החיים עצמם אחרי גיל שמונים.

אנחנו מאריכים את הדרך. אנחנו עדיין לא יודעים תמיד מה לעשות איתה.

הפרדוקס הזה הופך למשמעותי במיוחד משום שהעולם כולו מזדקן. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, עד שנת 2050 יוכפל מספר בני ה־60 ומעלה בעולם ויעבור שני מיליארד בני אדם. בישראל חיים כיום כ־1.3 מיליון אזרחים ותיקים, ומספרם ממשיך לגדול בהתמדה.

כלומר, הזיקנה כבר איננה סיפור של מיעוט. היא העתיד של רובנו. ועדיין, רבים מהמוסדות שלנו מתנהלים כאילו השנים המאוחרות הן הערת שוליים.

אנחנו פורשים לעיתים מוקדם, בשלב שבו אנחנו עדיין מסוגלים ויכולים לתרום. המרחב הציבורי אינו תמיד מותאם. הייצוג של אנשים מבוגרים בתרבות ובתקשורת מצומצם, והשיח הציבורי עובר מהר מאוד מהשאלה איך חיים בזקנה, לשאלה כמה היא עולה למדינה.

וזו אולי הנקודה שמטרידה אותי יותר מכול. נדמה שלפעמים אנחנו מוכנים להשקיע יותר בדמיון של חיים עתידיים מאשר ביצירת חיים טובים בהווה.

קל יותר לדבר על טכנולוגיה שתנצח את המוות, קשה יותר לבנות חברה שאינה מפחדת מזקנה.

מעולם לא השקענו כל כך הרבה משאבים בהארכת החיים. ברפואה, בבינה מלאכותית, בביולוגיה ובחקר ההזדקנות. אבל הרבה פחות מחשבה מוקדשת לשאלה איך נראים החיים עצמם אחרי גיל שמונים

קל יותר לדמיין גוף שמתעורר לחיים בעוד מאתיים שנה. קשה יותר לדמיין חברה שרואה גם בני שמונים ותשעים כאנשים שממשיכים ללמוד, ליצור, לבחור, לאהוב, להשפיע ולהיות חלק.

כשאני חושבת היום על אותה חברה, הדולה למוות, אני כבר לא חושבת בעיקר על המוות, אני חושבת על נוכחות. על האפשרות להביט בחיים כמו שהם, בלי לברוח מהם ובלי לנסות לנצח אותם.

ואולי המבחן האמיתי של החברה שלנו לא יהיה אם נצליח יום אחד לנצח את המוות, אלא אם נצליח להפסיק לראות בזקנה כישלון. כי העתיד המעניין באמת אינו חיים בלי סוף.

העתיד המעניין באמת הוא חברה שיודעת לחיות היטב גם את השנים המאוחרות. לא כהמתנה לסוף, אלא כחלק מלא, עשיר ומשמעותי של החיים.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.