אם עד עכשיו הסכנה הייתה אובדן הדמוקרטיה, הרי מעתה הסכנה היא אובדן המדינה. כאשר מחברים את כל הנקודות לתמונה אחת גדולה, נשקפת לנו סכנה גדולה, גם מבית וגם מחוץ – וסכנות אלה לא נובעות מאויבים מעבר לגבול, אלא ממהלכים שיוזמת הממשלה עצמה.

נתחיל מההכרה בטבח הארמנים. אין ספק שעם שעבר שואה היה מחויב כבר מזמן להכיר ברצח העם הארמני, אבל מי שחושד שלממשלה הזאת יש מחוייבות ערכית ומוסרית, חושד בכשרים.

כאשר אנחנו אומרים "ממשלה", אנחנו מתכוונים לראש הממשלה בנימין נתניהו, שעל פיו יישק דבר. הוא היה זה שהטרים את ההכרה הרשמית – עוד באוגוסט 2025, בריאיון לפודקאסט אמריקאי כשנשאל מדוע ישראל לא מכירה בטבח, השיב: "הרגע עשיתי את זה, הנה לך". ורק כעת, כמעט שנה אחר כך, באה ההכרה הרשמית ברצח העם הארמני.

נתחיל מההכרה בטבח הארמנים. אין ספק שעם שעבר שואה היה מחויב כבר מזמן להכיר ברצח העם הארמני, אבל מי שחושד שלממשלה הזאת יש מחוייבות ערכית ומוסרית, חושד בכשרים

מדוע דווקא עכשיו? את התשובה שמענו במופע הריאיון שנתן נתניהו "לפטריוטים" בערוץ 14, כאשר אמר, במילים כאלה ואחרות, שישראל חייבת להיות במלחמת נצח, ומנה את טורקיה כאויב הבא.

טורקיה מבחינה במגמות בישראל, ושר החוץ הטורקי הקאן פידאן טען בריאיון לסוכנות אנאדולו כי "לא רק ממשלת נתניהו, אלא גם גורמים באופוזיציה מבקשים להכריז על טורקיה כאויב החדש", ותיאר זאת כ"אסטרטגיה מדינתית" חדשה.

האם ההכרה בטבח הארמנים דווקא עכשיו נועדה לגרות את עצביו של רג'פ טאיפ ארדואן, כדי שיתחיל לגייס את הצבא הטורקי? לא יכול להיות!

האמנם? בקצה השני של ההתגרות בטורקיה נמצא מסגד אל-אקצא, שארדואן קבע וחזר וקבע כי שליחותו היא לשחררו מידי ישראל. האם תפקידו של השר איתמר בן גביר הוא לוודא שארדואן לא ישכח את מחויבותו? לא יכול להיות!

האמנם? ממש בימים אלה העבירה הכנסת בקריאה טרומית את חוק המואזין, ביוזמת ח"כ צביקה פוגל מעוצמה יהודית. חוק זה, שנועד להחריף את היחסים עם המוסלמים בישראל, זכה כבר לתגובה זועמת מצד יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שכינה אותו "חוק גזעני אנטי-דתי".

התנועה האסלאמית של ראיד סלאח, הקשורה בטורקיה, לצד המפלגות הערביות, יתקוממו נגד החוק – והנה, נותנים למפלגה המזוהה עם ארדואן קרדום לחפור בו.

האם ההכרה בטבח הארמנים דווקא עכשיו נועדה לגרות את עצבי ארדואן, כדי שיתחיל בגיוס הצבא הטורקי? לא יכול להיות! המשך ההתגרות בטורקיה נמצא באל-אקצא, אשר ארדואן קבע כי שליחותו היא לשחררו

נוסיף על זה את קידום מעמדה של טורקיה, דרך קטאר, בהסדרים לגבי עזה ביום שאחרי – והנה ישראל בונה במו ידיה את הסכנה הטורקית, כדי לממש את חזון ספרטה ומלחמת הנצח.

לאיתמר בן גביר ולבצלאל סמוטריץ' יש עוד תפקיד: למנוע את הנורמליזציה עם סעודיה. ריאד הבהירה שוב ושוב, ובאופן מתועד בכמה כלי תקשורת, שכל עוד השניים בממשלת ישראל, היא לא תתקרב אליה. גורם דיפלומטי סעודי אמר ל"ישראל היום" במפורש כי סעודיה "לא תוכל לחתום על הצטרפות להסכמי אברהם עם הממשלה בהרכבה הנוכחי, קרי עם מפלגות הימין של סמוטריץ' ובן גביר".

גם סגן נשיא ארצות הברית ג'יי-די ואנס תקף אותם ישירות. ארצות הברית מבינה שהשניים הם מכשול באסטרטגיה האזורית שלהם. אך נתניהו, במופע הריאיון שלו ב"פטריוטים", הבהיר כי לא יוותר על הברית עם הכהניסטים והחרדים. פירוש הדבר הוא שספין האחדות שלו הוא כמו ספין החנינה – לא אחדות אמיתית, אלא הצטרפות האופוזיציה לקואליציה הקיימת בנוסח האלונקה של בני גנץ. האחדות היא המשך הפילוג, כמו שהחנינה היא ביטול המשפט.

סעודיה קוראת ומבינה הכול. נתניהו לא יוותר על שותפיו, ומלחמתו ההרואית בעד החרדים והכהניסטים לא מותירה כל ספק: בבחירה בין מוחמד בן סלמאן הסעודי לבן גביר, נתניהו בוחר בבן גביר.

המסקנה של סעודיה – ישראל אבודה – והיא פונה לטורקיה. מבחינת ישראל זו מפולת אמיתית, כי במקום חיבור האנרגיה של חצי האי ערב לישראל, זה ייעשה דרך טורקיה. ישראל תהפוך ללא-רלוונטית בעיצוב פני המזרח התיכון שלאחר המלחמות. ואם ישראל תהיה לא-רלוונטית, יש סכנה אמיתית להמשך קיומה.

ישראל בונה בעצמה את הסכנה הטורקית בקידום מעמדה דרך קטאר בעזה, לשם מימוש חזון ספרטה ומלחמת נצח. כשסעודיה מסיקה שישראל אבודה, היא פונה לטורקיה – במקום לחבר את האנרגיה של חצי האי ערב לישראל

החיבור של סעודיה עם טורקיה הוא מסוכן מאוד לסעודיה מסיבות שנסביר בנפרד. גם חיבור האנרגיה של חצי האי הערבי דרך טורקיה מסוכן מאוד לאירופה. גם אירופה וגם סעודיה מעדיפות את ישראל, אבל נתניהו דוחף אותן לזרועות טורקיה.

נשאלת השאלה: האם כל זה קורה לנו כתוצאת לוואי ממאבקו של נתניהו על קיומו הפוליטי והמשפטי, או שזה נעשה בכוונת מכוון? אני אישית נוטה להאמין שנתניהו, מכיוון שהפסד השלטון לא בא בחשבון מבחינתו, מדרדר את ישראל מסיבה קונקרטית.

עטיפת הספר "מלחמת שלושים השנים" של אדם רז

אבל יש להקשיב גם להיסטוריון אדם רז, שכתב על נתניהו ספר חשוב: "מלחמת שלושים השנים – בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל", בהוצאת פרדס. הוא מצא אצל נתניהו דפוס חוזר: לא תקלה, לא "תוצאת לוואי", אלא שיטה.

רז מזכיר לנו שזו לא הפעם הראשונה שנתניהו מהמר על ביטחון המדינה תמורת הישרדות פוליטית. ב-1996, כזכור, פתח נתניהו את מנהרת הכותל במוצאי יום כיפור בלי ליידע את ראש אמ"ן, את ראש שב"כ, או אפילו את שריו שלו. התוצאה: מהומות, יותר ממאה הרוגים פלסטינים ו-11 חיילים.

רז לא מסתפק בתיאור העובדות – הוא טוען, כניתוח שלו, שנתניהו ביקש דווקא לחבל בהסכמי אוסלו, ושהאמצעי לכך היה דם. אפשר לחלוק על הפרשנות הזאת, אבל קשה להתווכח עם התבנית: כאשר נתניהו ניצב בפני הכרעה בין האינטרס הלאומי לאינטרס האישי-פוליטי שלו, הוא לא מהסס.

וזה מוביל אותנו הישר לאיראן. רז, מצטט את מאיר דגן זמן קצר לפני מותו ב-2016,  כי מדיניותו של נתניהו באיראן יצרה "אתגר ואיום על מדינת ישראל", וכי "השיקולים שמנחים אותו הם שיקולים פוליטיים".

מאחורי כל הנאומים המלהיטים על איראן כגלגול הנאציזם, טוען רז, נתניהו הוא זה שנתן לתוכנית הגרעין האיראנית "מרחב חסינות" – כל עוד ההעשרה לא חצתה את סף ה-90 אחוז. גם כאן: לא כישלון מודיעיני, לא אילוץ אסטרטגי – אלא בחירה, לפי הניתוח של רז.

רז מזכיר לנו שזו לא הפעם הראשונה שנתניהו מהמר על ביטחון המדינה תמורת הישרדות פוליטית. ב-1996, כזכור, פתח נתניהו את מנהרת הכותל במוצאי יום כיפור, בלי ליידע את ראש אמ"ן, את ראש שב"כ, או את שריו שלו

ואם זה לא מספיק, יש את חמאס. רז טוען – וזו הטענה הכי חמורה מכל – שנתניהו פעל לאורך שנים לשימור שלטון חמאס בעזה, מתוך הבנה שהפיצול בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס משרת אותו: מונע תהליך מדיני, מונע לחץ להקמת מדינה פלסטינית.

במלחמת חרבות ברזל, לפי רז, ההיגיון הזה המשיך לפעול אפילו במחיר הסתרת מידע מהקבינט על היקף איום המנהרות, רק כדי להשיג הסכמה להפסקות אש לפני שהאיום טופל.

אז כשאני שואל אם מה שקורה עכשיו עם ארמניה, עם טורקיה, עם בן גביר וסמוטריץ' מול סעודיה, הוא "תוצאת לוואי" או "כוונת מכוון" – התשובה של רז ברורה: זה כבר קרה. שוב ושוב. התבנית לא חדשה, רק הזירה מתחלפת.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.