מדובר באחת החידות הגדולות בהיסטוריה המודרנית: איך ייתכן שארצות הברית, המעצמה החזקה ביותר בהיסטוריה, שמסוגלת להשמיד כמעט כל צבא סדיר בעולם בקלות יחסית, מתקשה כל כך ב-80 השנים האחרונות לנצח סופית מלחמות מול אויבים חלשים ממנה לאין שיעור?

כאשר ראש ממשלת בריטניה לשעבר, וינסטון צ'רצ'יל, שמע על מתקפת פרל הארבור ועל כניסתה הצפויה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, תגובתו הייתה "So we had won after all!". מבחינתו, עצם כניסתה של ארצות הברית למלחמה הכריעה את התוצאה. ואכן, במלחמת העולם השנייה ארצות הברית ניצחה באופן מוחלט.

אולם מאז, גילתה ארצות הברית שוב ושוב כי היתרון הצבאי האדיר שלה אינו מתורגם בהכרח לניצחון מדיני.

עצם כניסתה של ארה"ב למלחמת העולם ה-2 הכריעה את המלחמה, ואכן, במלחמה ההיא ארה"ב ניצחה באופן מוחלט. אולם מאז היא גילתה שוב ושוב כי היתרון הצבאי האדיר שלה אינו מתורגם בהכרח לניצחון מדיני

בקוריאה הצליחה ארה"ב לבלום את הצפון, אך לא הכריעה את המלחמה. בווייטנאם היא ניצחה כמעט בכל קרב גדול, אך נאלצה לסגת. בעיראק היא הפילה בסופו של דבר את משטרו של סדאם חוסיין, אך הסתבכה במשך שנים בבוץ של טרור, מיליציות ומאבקים עדתיים. באפגניסטן היא סילקה את הטליבאן מהשלטון במהירות, אך כעבור עשרים שנה הוא חזר לקאבול כמעט ברגע שבו עזבו הכוחות האמריקאיים.

מוקדם עדיין לקבוע כיצד תיזכר המערכה הנוכחית באיראן, אבל כבר עכשיו ניתן לראות את התבנית המוכרת של הסדר מדיני, שאינו משחק בהכרח לטובת ארצות הברית.

אם כן, מדוע? מדוע מדינה שמחזיקה בעליונות צבאית כמעט מוחלטת מתקשה פעם אחר פעם להפוך את העליונות הזו לניצחון ברור? לאורך השנים ניתנו לכך מספר תשובות.

הזמן עובד לרעת ארצות הברית

התשובה הראשונה היא שהיריבים של ארצות הברית למדו כלל פשוט: אין צורך לנצח את אמריקה בשדה הקרב. צריך רק לא להפסיד לה מספיק זמן. ארגון גרילה, מיליציה מקומית או תנועה אידיאולוגית אינם צריכים לכבוש את וושינגטון, להשמיד את הצי האמריקאי או להביס את חיל האוויר. הם צריכים לשרוד.

מול מעצמה דמוקרטית, רחוקה מהבית, רגישה לאבדות ותלויה בדעת קהל, עצם ההישרדות הופכת לאסטרטגיה. הזמן, שבמלחמת העולם השנייה עבד לטובת ארצות הברית, עבד במלחמות אחרות נגדה.

מול מעצמה דמוקרטית, רחוקה מהבית, רגישה לאבדות ותלויה בדעת קהל, עצם ההישרדות הופכת לאסטרטגיה. הזמן, שבמלחמת העולם ה-2 עבד לטובת ארה"ב, עבד במלחמות אחרות נגדה

הניצחון במלחמת העולם השנייה הביא לאשליה מסוכנת

אחת הבעיות הגדולות של ארצות הברית היא דווקא הזיכרון של הניצחון הגדול ביותר שלה. מלחמת העולם השנייה הסתיימה בכניעה מוחלטת של גרמניה ויפן, בכיבוש שטחן, בפירוק המשטרים הישנים ובהקמת סדר מדיני חדש. גרמניה ויפן הפכו, בתוך שנים, לדמוקרטיות יציבות ולבעלות ברית מרכזיות של ארצות הברית.

קשה להפריז בגודל ההישג הזה. אבל דווקא משום שהיה כה גדול, הוא יצר אשליה מסוכנת: שאפשר להפיל משטר, לכבוש מדינה, לבנות מוסדות חדשים, ובסוף לקבל דמוקרטיה פרו מערבית יציבה.

אלא שגרמניה ויפן של 1945 היו מקרים חריגים מאוד. אלו היו מדינות לאום מגובשות, עם מוסדות חזקים, זהות לאומית ברורה, בירוקרטיה מתפקדת ותבוסה מוחלטת שהייתה ברורה גם לאוכלוסייה המקומית. בנוסף, ארצות הברית לא פעלה שם לבדה אלא כחלק מסדר עולמי חדש, לאחר מלחמה כוללת שבה האויבים הובסו ללא תנאי.

וייטנאם, עיראק ואפגניסטן היו סיפור אחר לגמרי. במדינות הללו לא נדרשה ארצות הברית רק להחליף משטר. היא נדרשה להתמודד עם שסעים אתניים, דתיים, שבטיים, עדתיים ואידיאולוגיים; עם היסטוריה של כיבוש זר; עם גבולות מלאכותיים; עם ממשלות מקומיות חלשות; ועם אויבים שלא ראו בכניעה אפשרות אמיתית. במצבים כאלה, הפלת המשטר היא לא סוף המלחמה. לעיתים היא רק תחילתה.

דווקא משום שההישג מול גרמניה ויפן במלחמת העולם ה-2 היה כה גדול, הוא יצר אשליה מסוכנת: שאפשר להפיל משטר, לכבוש מדינה, לבנות מוסדות חדשים, ולקבל דמוקרטיה פרו מערבית יציבה

כוח זר מחזק ומחליש באותו הזמן

זו אחת המלכודות הגדולות ביותר של מעצמה זרה כגון ארצות הברית. ככל שהיא עוזרת יותר לממשלה מקומית, כך היא עלולה גם להזיק לה. הכסף, הנשק, המודיעין והאימונים הזרים מחזקים את הממשלה מבחינה טכנית, אך עלולים להחליש אותה מבחינה ציבורית. ככל שהתלות בכוח הזר גדלה, קל יותר להציג אותה כבובה של וושינגטון.

כך, נוצר מצב כמעט בלתי אפשרי: בלי האמריקאים, הממשלה המקומית חלשה מדי; עם האמריקאים, היא נראית תלויה מדי, כפי שלמדו הממשלות של וייטנאם, עיראק ואפגניסטן.

הפער בין הצלחה צבאית לבין חשיבה מדינית

עוד סיבה אפשרית לכישלונות האמריקאיים היא הפער בין הצלחה צבאית לבין חשיבה מדינית. הצבא האמריקאי ביצע היטב את המשימה שהוטלה עליו פעמים רבות. הבעיה הייתה נעוצה בכך שהמשימה עצמה לא הוגדרה די הצורך או שהתווספו אליה יעדים חדשים. הדרג המדיני ביקש מהצבא "לייצב", "לבנות", "לשנות" או "לחסל טרור", אבל לא תמיד ידע להסביר איך נראית נקודת הסיום. כאשר הפוליטיקה אינה יודעת להגדיר את היעד, הצבא נדרש למלא חלל שהוא אינו יכול למלא.

כך למשל, כאשר היעד היה מוגבל וברור, לגרש צבא פולש מכוויית במלחמת המפרץ הראשונה, להפיל את מנואל נורייגה בפנמה או לבצע התערבות צבאית קצרה בגרנדה,  ארצות הברית הצליחה יחסית. במקרים אלה היא לא ניסתה לבנות מחדש חברה שלמה, לשנות זהות לאומית או לפתור שסעים היסטוריים עמוקים. היה יעד ברור, היה אפשר למדוד אם הושג והיה קל יחסית לדעת מתי לצאת.

הדרג המדיני ביקש מהצבא "לייצב", "לבנות", "לשנות" או "לחסל טרור", אך לא תמיד ידע להסביר איך נראית נקודת הסיום. כשהפוליטיקה לא יודעת להגדיר את היעד, הצבא נדרש למלא חלל שאינו יכול למלא

הבעיה מתחילה כאשר המדינאים מרחיבים את יעדי המלחמה והופכים אותה ממבצע צבאי מוגבל לפרויקט מדיני עצום. "להרוס את התשתית הצבאית" הוא יעד שאפשר לבצע. "לבנות דמוקרטיה יציבה" הוא יעד אחר לגמרי, בוודאי כאשר התנאים הבסיסיים בשטח ממשיכים להתקיים.

אולי הגזמנו?

ואולי הטענה כי ארצות הברית מפסידה במלחמות ב-80 השנים האחרונות אינה מדויקת. הרי בחלק מהמלחמות – פנמה, גרנדה ומלחמת המפרץ הראשונה, ארצות הברית ניצחה. אגב, לא מדובר במלחמות, אלא בעימותים מזוינים, שכן ארצות הברית לא הכריזה רשמית על "מלחמה" מאז מלחמת העולם השנייה.

כמו כן, לא ניתן שלא להזכיר בהקשר הזה את המלחמה הקרה, בה בלמה ארצות הברית את ברית המועצות, הובילה גוש בינלאומי רחב, בנתה בריתות צבאיות וכלכליות, ולבסוף יצאה מן המאה ה-20 כמעצמת העל היחידה. מנקודת מבט זו, הטענה שארצות הברית "מפסידה כמעט תמיד" אינה מדויקת ואף פשטנית.

אולם, ניתן שזו הנקודה: ארצות הברית מצליחה יותר כאשר המאבק הוא אסטרטגי, ארוך טווח, מדיני וכלכלי, ופחות כאשר היא מנסה לפתור באמצעות כוח צבאי בעיות מקומיות, היסטוריות וחברתיות.

במלחמה הקרה היא לא כבשה את מוסקבה ולא הפילה את הקרמלין בכוח הזרוע. היא ניצחה באמצעות בריתות, כלכלה, טכנולוגיה, הרתעה, סבלנות ומאבק אידיאולוגי מתמשך. דווקא שם, כאשר המטרה הייתה רחבה אך לא הצריכה כיבוש ישיר של מדינות זרות, היתרונות האמריקאיים באו לידי ביטוי בצורה טובה בהרבה.

אולי זו הנקודה: ארה"ב מצליחה יותר כאשר המאבק הוא אסטרטגי, ארוך טווח, מדיני וכלכלי, ופחות כאשר היא מנסה לפתור באמצעות כוח צבאי בעיות מקומיות, היסטוריות וחברתיות

בסופו של דבר, זו הסיבה לכך שהשאלה "למה ארצות הברית מפסידה במלחמות?" מטעה במקצת. ארצות הברית אינה מפסידה מפני שאין לה מספיק כוח. היא מפסידה כאשר היא משתמשת בכוח כדי להשיג מטרות שכוח לבדו אינו יכול להשיג. היא יכולה להפיל משטר, אבל לא תמיד לבנות לגיטימציה. היא יכולה לכבוש עיר, אבל לא תמיד לבנות מדינה. היא יכולה לנצח קרב, אבל לא תמיד לנצח את הזמן.

וזו אולי האירוניה הגדולה של המעצמה החזקה בהיסטוריה: דווקא משום שהיא חזקה כל כך, היא מתקשה לפעמים להבין שיש מלחמות שבהן הבעיה אינה מחסור בכוח, אלא עודף אמונה בכך שכוח יכול לפתור הכול.

עודד ארבל הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים ותואר שני בהיסטוריה של העת העתיקה. מומחה בכתיבת תוכן משפטי לעורכי דין. עוקב בדאגה אחר התהליכים הגלובליים המתרחשים בימנו, לאור מאורעות שונים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה האנושית.