אמריקאים רבים ממשיכים בשגרת חייהם ומעמידים פנים שהכול כשורה. בסוף השבוע הזה הם יציינו שוב את יום העצמאות עם "תאורה חגיגית מקצה אחד של היבשת ועד הקצה האחר", כפי שחזה ג'ון אדמס שיקרה לפני 250 שנה, עם הכרזת העצמאות של המדינה החדשה משלטון בריטניה.

והרבה דברים אכן עדיין מתנהלים כשורה ביום השנה ה-250 למה שהנשיא הראשון של האומה, ג'ורג' וושינגטון, כינה "הניסוי הגדול" של ארצות הברית של אמריקה. המדינה היא עדיין הכוח הדומיננטי בעולם.

היא נהנית מכלכלה מובילה עולמית, בהובלת מגזרי הטכנולוגיה והפיננסים שממשיכים להאפיל על שאר העולם. זאת, אף שהם גם תרמו תרומה מכרעת לאי-שוויון החמור ביותר בהכנסות מאז העידן המוזהב, ולאוכלוסייה מקוטבת הניזונה מדיסאינפורמציה שמופצת על ידי הרשתות החברתיות.

אבל לחגיגות רבע המילניום השנה נלוות נימות קודרות הרבה יותר. התחושה היא שארצות הברית פחות מאוחדת מכפי שהייתה מזה עשורים רבים, ואולי אפילו מאז מלחמת האזרחים.

יש התוהים אם הקשרים התרבותיים של האומה כה מתוחים – ואם הבלמים החוקתיים שלה כה שבורים – עד שהיא לא תזכה לחגוג עוד ימי הולדת משמעותיים רבים, לפחות לא כרפובליקה חוקתית מתפקדת

יש אמריקאים התוהים אם הקשרים התרבותיים והציוויליזציוניים של האומה כה מתוחים – ואם הבלמים החוקתיים שלה כה שבורים – עד שהיא לא תזכה לחגוג עוד ימי הולדת משמעותיים רבים, לפחות לא כרפובליקה חוקתית מתפקדת.

בלונים ליום העצמאות של ארצות הברית בחנות בשיקגו, 25 ביוני 2026 (צילום: AP Photo/Nam Y. Huh)

הבעיה אינה רק שהנשיא האמריקאי הנוכחי הפך, כצפוי למדי, את מה שהיה אמור להיות מפגן לאומי ענק של אחדות למופע של דונלד טראמפ. בפוסט ברשת Truth Social, הבטיח הנשיא לקיים ב-4 ביולי את "עצרת טראמפ המרהיבה ביותר מכולן".

הבעיה גם אינה מתמצת בכך שטראמפ מנסה לצמצם את אחת הדמוקרטיות החוקתיות הוותיקות בעולם לכדי פולחן אישיות בסגנון טוטליטרי, תוך התעלמות ממגבלות משפטיות כמעט בכל דבר שהוא עושה – כולל פתיחה במלחמות.

בין שורה ארוכה של הפרות אחרות, הנשיא מבקש להעמיד לדין את יריביו הפוליטיים, והוא מעשיר בגלוי את משפחתו באמצעות שחיתות מהסוג שהאבות המייסדים היו רואים בה עילה להדחה כמה וכמה פעמים.

השאלה המטרידה יותר היא האם המערכת הפוליטית והחברתית בארצות הברית חולה במחלה קשה, שחורגת בהרבה מכל מה שטראמפ עשה עד כה או שעוד עשוי לעשות. וושינגטון רוויה בחוסר אמון ובבוז שחוצים קווים מפלגתיים, והאמון במוסדות הציבוריים נמצא בשפל היסטורי או קרוב אליו.

השאלה המטרידה יותר היא האם המערכת הפוליטית והחברתית בארצות הברית חולה במחלה קשה, שחורגת בהרבה מכל מה שטראמפ עשה עד כה או שעוד עשוי לעשות

אף אחת משתי המפלגות אינה נראית מסוגלת להתמודד עם הבעיה הזאת – והתהום ביניהן רק מתרחבת, כפי שממחישות תוצאות הפריימריז האחרונות. אלו מלמדות כי הדמוקרטים נתונים לאחיזת השמאל הפרוגרסיבי הקיצוני, לא פחות משהרפובליקאים עדיין שבויים בקסמי ה-MAGA הקיצוני.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יורד מרכבת Freedom 250, במדורה, דקוטה הצפונית, 1 ביולי 2026 (צילום: AP Photo/Julia Demaree Nikhinson)

כפי שמציינת הפרשנית המשפטית שרה איסגור בספרה החדש, Last Branch Standing: A Potentially Surprising, Occasionally Witty Journey Inside Today's Supreme Court, ייתכן שבית המשפט העליון הוא הענף השלטוני היחיד שהאבות המייסדים עוד היו מזהים כמעשה ידיהם.

ואף על פי כן, גם בית המשפט העליון איבד את אמון הציבור, כאשר רבות כל כך מהחלטותיו נראות ככאלו המונעות מאג'נדה פוליטית.

הירידה באמון הציבור הייתה חדה ותלולה. בינואר 2000, שביעות הרצון של האמריקאים מהכיוון שאליו צועדת המדינה עמדה על נתון קרוב לשיא של 69%, כך לפי מכון "גאלופ". בינואר השנה, לעומת זאת, רק 36% מהאמריקאים היו מרוצים מהמצב הלאומי – הנתון הנמוך ביותר מאז החל מכון "גאלופ" לעקוב אחר נתוני "מצב הרוח של האומה" בשנת 2001.

ירידה תלולה נוספת נרשמה בשיעור הגאווה הלאומית: רק 33% מהבוגרים בארצות הברית אומרים שהם "גאים מאוד" להיות אמריקאים, לעומת 55% לפני 25 שנה.

ירידה תלולה נוספת נרשמה בשיעור הגאווה הלאומית: רק 33% מהבוגרים בארצות הברית אומרים שהם "גאים מאוד" להיות אמריקאים, לעומת 55% לפני 25 שנה

"פחות ממחצית מהאמריקאים אומרים שיש להם אמון במשטרה, במערכת הרפואית או בבתי הספר", כותבת איסגור בספרה. "פחות מרבע נותנים אמון באיגודי עובדים, בעסקים או בתקשורת. ופחות מ-10% נותנים אמון בקונגרס".

טירוני חיל הנחתים של מחנה ההכשרה של חיל הנחתים בסן דייגו עומדים ומצדיעים במהלך נגינת ההמנון הלאומי לפני משחק בייסבול שבו סן דייגו פאדרס מארחים את שיקגו וייט סוקס,ב-3 במאי 2026, בסן דייגו (צילום: AP Photo/Gregory Bull)

כך, עבור אמריקאים רבים, חגיגת יום ההולדת השנה עשויה להזכיר את התקווה המזויפת שאדם מפגין ליד מיטת בית החולים של אדם אהוב הלוקה במחלה מתקדמת. כולם עוטים חיוכים מאולצים ולבביות מזויפת, וכל אותו הזמן תוהים בליבם: האם מדובר במצב סופני?

וזו אכן שאלה הוגנת: האם המחלה האמריקאית היא סופנית? אולי. נראה שלאיש אין פתרון טוב לתחלואים של ימינו.

אבל חשוב לציין שהמצב נראה כך פעמים רבות גם בעבר. הדבר הולך אחורה עד למרד שייז ולמרד הוויסקי בשנותיה הראשונות של הרפובליקה, למלחמת האזרחים, ולמאה שנות ההפרדה הגזעית של חוקי ג'ים קרואו שבאו אחריה.

זה חזר גם בשפל הגדול, בתקופת המקארתיזם, ובמגפת ההתנקשויות הפוליטיות לאורך שנות ה-60. עד כמה שהאלימות הפוליטית של ימינו מדאיגה, לפחות היא טרם גבתה את חייו של נשיא או של מועמד לנשיאות.

המצב נראה כך פעמים רבות גם בעבר. הדבר הולך אחורה עד למרד שייז ולמרד הוויסקי בשנותיה הראשונות של הרפובליקה, למלחמת האזרחים, ולמאה שנות ההפרדה הגזעית של חוקי ג'ים קרואו שבאו אחריה.

לארי דיאמונד, מומחה לדמוקרטיה מאוניברסיטת סטנפורד, מאמין כי "חוסר התפקוד הדמוקרטי החמור מאוד" שממנו סובלת המדינה כיום, עדיין רחוק מלהיות "מחלה סופנית".

ילדים ממתינים להגעתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לטקס פתיחת ספריית הנשיא תיאודור רוזוולט, ב-1 ביולי 2026, במדורה, דקוטה הצפונית (צילום: AP Photo/Matt Rourke)

"זה נכון שמאז השקת המערכת החוקתית שלנו ב-1789, לא היה לנו נשיא כה מושחת, סמכותני ופוגעני כלפי נורמות דמוקרטיות וחוקתיות כמו טראמפ", אומר דיאמונד.

"אבל ראינו גם חוסן ניכר במערכת הדמוקרטית שלנו, החל בגיוס של החברה האזרחית, דרך ההתנגדות התכופה מצד בתי המשפט הפדרליים, ועד לסירוב של הרוב הרפובליקאי בסנאט – שבדרך כלל מפגין צייתנות – לבטל את הפיליבסטר כדי שטראמפ יוכל לכפות כללים לא הוגנים על כל מערכות הבחירות בארצות הברית".

מומחים אחרים טוענים שפסק הדין של ההיסטוריה עדיין רחוק מלהיכתב. "זה לא 1861, וכנראה גם לא 1933, אבל המצב לא מצוין", אומר דניאל שלוזמן, חוקר מדע המדינה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ומחבר שותף של הספר The Hollow Parties: The Many Pasts and Disordered Present of American Party Politics.

"מטאפורת המחלה קולעת למדי, משום שבעוד שאיננו מתמודדים עם בעיות של משבר חמור במיוחד – כמו מלחמת האזרחים או השפל הגדול – כמדינה אנחנו נאבקים בסוג הדברים שמגיעים יחד עם הזקנה", הוא מוסיף. "קיימת שאלה אמיתית לגבי יכולתה של המערכת הפוליטית והחברתית האמריקאית להתמודד עם המתחים החדשים".

"מטאפורת המחלה קולעת למדי, משום שבעוד שאיננו מתמודדים עם בעיות של משבר חמור במיוחד – כמו מלחמת האזרחים או השפל הגדול – כמדינה אנחנו נאבקים בסוג הדברים שמגיעים יחד עם הזקנה"

התקוממויות פופוליסטיות בימין ובשמאל כאחד אמנם שיבשו את הפוליטיקה האמריקאית המסורתית, אבל הן טרם הגיעו לרמות שהפילו רפובליקות בעבר. כך קובע ההיסטוריון תומס מאדן בספרו החדש, The Fall of Republics: A History From Ancient Carthage to the American Constitution.

ההתפרעויות בגבעת הקפיטול בוושינגטון הבירה, 6 בינואר 2021 (צילום: Lev Radin/Pacific Press)

טראמפ "נכנס לתפקיד הפופוליסט, אבל הפסיד בהצבעה העממית בשנים 2016 ו-2020. בשנת 2024 הוא גרף קצת פחות מ-50% מהקולות. זה לא מהווה עומס רציני על הרפובליקה. זו פשוט פוליטיקה קולנית", כותב מאדן. מעבר לכך, "ה-6 בינואר היה אירוע התפרעות הרסני, אבל לא הייתה לו השפעה מהותית על תפקודה של הרפובליקה האמריקאית".

בהתבסס על ניתוח של רפובליקות כושלות, החל מקרתגו ועד רומא, מאדן מציין כי עד כמה שהמצב רע, ארצות הברית טרם חוותה כמה מהסימנים המשמעותיים ביותר המעידים על רפובליקה שעומדת ליפול.

בהתבסס על ניתוח של רפובליקות כושלות, החל מקרתגו ועד רומא, מאדן מציין כי עד כמה שהמצב רע, ארצות הברית טרם חוותה כמה מהסימנים המשמעותיים ביותר המעידים על רפובליקה שעומדת ליפול

סימנים אלו כוללים השעיית בחירות, אלימות ממשית בין פקידי ממשל, סדר יום של מעצר ורצח יריבים פוליטיים, מעורבות של הצבא בפוליטיקה, וכיבוש צבאי של הקפיטול שבעקבותיו מגורשת הממשלה הנבחרת.

אשר להיפר-פוליטיות של ימינו, מאדן טוען שמדובר במעין פריווילגיה שנובעת מ"תקופה ארוכה של שלום, שגשוג והיעדר אויב קיומי רציני".

ובכל זאת, הוא מציין בריאיון, הסכנה היא ש"בהיעדר אויבים חיצוניים קיומיים, האויבים הופכים לפנימיים. נזק רב עלול להיגרם לרפובליקה כאשר תומכי מפלגה אחת מציגים את יריביהם כאויבי המדינה".

תומך טראמפ מניף שלט MAGA בעצרת בחירות של הנשיא דונלד טראמפ בגרין ביי, ויסקונסין, 2 באפריל 2024 (צילום: AP Photo/Mike Roemer)

ייתכן שזה כבר קורה בפועל, כאשר טראמפ מתאר דמוקרטים בכירים בדיוק במונחים הללו. מומחים אחרים מזהירים שרפובליקות יכולות גם לדעוך לאיטן, כמעט מבלי שאנשים ישימו לב – וזה אולי מה שמתרחש כעת.

ברברה פ' וולטר מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, חוקרת מדע המדינה ומומחית מובילה למלחמות אזרחים, קיצוניות אלימה וטרור מבית, סבורה שארצות הברית כבר נכנסה למה שהיא מכנה "אזור האנוקרטיה".

אנוקרטיה היא למעשה שילוב של דמוקרטיה ואוטוקרטיה – מצב שבו מנהיגים צוברים כוח בהדרגה תוך שהם מסלקים את מנגנוני האיזונים והבלמים.

וזו, באופן בולט, הנוסחה של טראמפ. "עולם שבו קיימת רשות מבצעת חזקה הוא כעת העובדה הדומיננטית בחיים הפוליטיים שלנו, ויידרש מאבק אמיתי כדי להפוך את המגמה הזאת", אומר שלוזמן.

זו, באופן בולט, הנוסחה של טראמפ. "עולם שבו קיימת רשות מבצעת חזקה הוא כעת העובדה הדומיננטית בחיים הפוליטיים שלנו, ויידרש מאבק אמיתי כדי להפוך את המגמה הזאת

זה עלול להוות גם איום על הישרדותה העתידית של הרפובליקה. "אפשרי בהחלט שמדינה חזקה תשמר את אשליית הדמוקרטיה או הערכים הרפובליקאיים זמן רב אחרי שהערכים האלה חדלו לתפקד", אומר אדוארד ווטס, מחבר הספר Mortal Republic: How Rome Fell Into Tyranny.

בניין הקפיטול בוושינגטון, אוקטובר 2025 (צילום: Brendan SMIALOWSKI / AFP)

החל בתקופתו של אוגוסטוס, הוא מציין, הקיסרים הרומים כינו את עצמם principes civitatis, כלומר "האזרחים הראשונים" (ולא מלכים) – ובכך העמידו פנים שהם משמרים את הרפובליקה, אפילו כשהפכו בפועל לדיקטטורים.

"אני רואה את הישרדותה של הרפובליקה כשאלה פתוחה", אומר לואיס מייקל סיידמן מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, חוקר חוקתי מוביל ומחבר של ספר חדש נוסף, The Constitution Cannot Save Us: Why We Can No Longer Rely on Our Founding Document.

"הרבה תלוי במה שיקרה בבחירות האמצע ובשנת 2028", מסביר סיידמן. "אם טראמפ ימנע את קיומן של בחירות הוגנות, ההתדרדרות לאוטוריטריות תהיה מהירה הרבה יותר מכפי שרוב האנשים מאמינים. אני חושב שזה כמעט ודאי שטראמפ ינסה להפוך את תוצאות הבחירות (אם יפסיד, כלומר), אבל זו בהחלט שאלה פתוחה אם הוא יצליח בכך".

"אם טראמפ ימנע קיומן של בחירות הוגנות, ההתדרדרות לאוטוריטריות תהיה מהירה הרבה יותר מכפי שרוב האנשים מאמינים. זה כמעט ודאי שטראמפ ינסה להפוך את תוצאות הבחירות, אבל זו שאלה אם הוא יצליח בכך"

האבות המייסדים היו ללא ספק שמחים ונדהמים לגלות שיצירתם החזיקה מעמד זמן רב כל כך. אבל הם גם היו מודעים היטב לאופן שבו היא עלולה להגיע לקיצה.

ב-1792, בראייה נבואית, כתב אלכסנדר המילטון לג'ורג' וושינגטון:

"הדרך היחידה לחתירה תחת השיטה הרפובליקאית של המדינה היא באמצעות חנופה לדעות הקדומות של העם ועירור קנאותיו וחששותיו, להשליך את העניינים לבלבול ולהביא למהומה אזרחית. כאשר יתעייפו לבסוף מאנרכיה, או מהיעדר ממשל, הם עשויים למצוא מחסה בזרועות המלוכה".

פורטרט של אלכסנדר המילטון (צילום: ויקיפדיה)

ובכל זאת, ממשל טראמפ טרם הגשים את פחדיהם הגרועים ביותר של כמה ממבקריו – למרות הפרות כגון שליחת כוחות המשמר הלאומי לערים אמריקאיות, וההרג המחריד של שני אזרחים על ידי סוכני רשות ההגירה והמכס במיניאפוליס.

בכהונתו הראשונה, לאחר שרצח ג'ורג' פלויד (אמריקאי שחור) הצית הפגנות ברחבי המדינה, טראמפ שקל בגלוי שימוש באש חיה נגד מפגינים ואמר: "אתם לא יכולים פשוט לירות בהם?" – כך כתב שר הביטחון לשעבר שלו, מארק אספר, בספר הזיכרונות שלו מ-2022, A Sacred Oath: Memoirs of a Secretary of Defense During Extraordinary Times.

אבל זה לא קרה – עדיין.

יתרה מכך, ממשל טראמפ נוטה לכבד את החלטות בית המשפט העליון בכמה סוגיות משמעותיות. בית המשפט העליון, אף שהוא נשלט כיום בידי רוב שמרני, התריס מדי פעם נגד הנשיא – כפי שעשה השבוע כשאשרר את הזכות לאזרחות מלידה.

ממשל טראמפ נוטה לכבד את החלטות בית המשפט העליון בכמה סוגיות משמעותיות. בית המשפט העליון, אף שהוא נשלט כיום בידי רוב שמרני, התריס מדי פעם נגד הנשיא

אף על פי כן, בית המשפט פסק לטובת טראמפ בסוגיות מפתח אחרות. כך היה, למשל, כאשר העניק לו סמכות גורפת על סוכנויות פדרליות, שהקונגרס התכוון במקור שיהיו לפחות עצמאיות למחצה.

בית המשפט העליון של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, 13 בינואר 2026 (צילום: AP Photo/Julia Demaree Nikhinson)

"הכותרת אולי תהיה 'בית המשפט בולם את טראמפ', אבל החוט המקשר הוא ריכוז כוח בידי הנשיאות, בידי בית המשפט עצמו, והרחקת הכוח מהקונגרס, מהסוכנויות הפדרליות ומהבוחרים", כך אמר עורך הדין דיפאק גופטה ל"ניו יורק טיימס".

השאלה הגדולה ביותר היא האם גם הפוליטיקה של התיקון שבורה כיום ללא תקנה.

בעבר, מתוך תגובה לתסיסה חברתית, נשיאים פרוגרסיביים בולטים כמו תיאודור רוזוולט ופרנקלין ד' רוזוולט הגיבו לאי-שוויון העצום של העידן המוזהב ולהרס של השפל הגדול. הם עשו זאת באמצעות מדיניות של הגבלים עסקיים, מיסוי הוגן יותר, תוכניות "ניו דיל" ורפורמות רחבות נוספות.

כיום, מותר לתהות אם הפער בין שתי המפלגות גדול כל כך, והמערכת כה בלתי מתפקדת, עד שכבר לא ניתן לגשר עליו. תוצאות הפריימריז הדמוקרטיים האחרונות בהחלט אינן מצביעות על אפשרות של גישור.

כיום, מותר לתהות אם הפער בין שתי המפלגות גדול כל כך, והמערכת כה בלתי מתפקדת, עד שכבר לא ניתן לגשר עליו. תוצאות הפריימריז הדמוקרטיים האחרונות בהחלט אינן מצביעות על אפשרות של גישור

כסימן לרוח התקופה, נושאת הדגל האחרונה של המפלגה, סגנית הנשיא לשעבר קמלה האריס, חולקת כבוד לשמאל הקיצוני, ואולי מכינה את עצמה לריצה נוספת ב-2028.

סגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס בנואם ההפסד שלה באוניברסיטת הרווארד בוושינגטון הבירה, 6 בנובמבר 2024 (צילום: AP Photo/Stephanie Scarbrough)

רוב הפרשנים הפוליטיים סבורים שהתקווה היחידה היא הופעתו של מושיע פוליטי כלשהו שיצמח מן המרכז. אחת האירוניות העצובות של כהונתו היחידה של הנשיא לשעבר ג'ו ביידן הייתה שבתגובה הן לטראמפ מימין והן ליריביו משמאל (כמו הסנאטור ברני סנדרס), ביידן ביקש לגשר על הפערים בין הכמיהות הפופוליסטיות של שני הצדדים.

והוא אכן הצליח בכך חלקית, כשאימץ את מה שנודע לימים בשם "ביידנומיקס" – תערובת של מדיניות תעשייתית, מדיניות ירוקה, ומדיניות סחר המופנית כלפי פנים, שהמשיכה רבים מצעדי המכס של טראמפ.

אבל החלטתו ההרסנית של ביידן להתמודד לכהונה נוספת בגיל 81, ערערה בפועל גם את האמינות של סדר היום שלו. בדומה לביידן עצמו, מציין שלוזמן, המערכת הפוליטית האמריקאית סובלת מ"הסדרים פוליטיים ישנים שנתונים תחת לחץ עצום אך טרם עודכנו".

דוגמה אחת לכך היא המפלגות הפוליטיות עצמן ושיטת הפריימריז, שנוטה להעדיף עמדות קיצוניות משום שבדרך כלל רק הבוחרים האידאולוגיים ביותר טורחים להגיע ולהצביע בהן.

בשנת 2016 זכה טראמפ בקצת פחות מ-45% מכלל קולות הפריימריז הרפובליקאיים. פירוש הדבר היה שטראמפ "נבחר להיות המועמד על ידי 6% בלבד מכלל ציבור הבוחרים האמריקאי"

בשנת 2016, למשל, זכה טראמפ בקצת פחות מ-45% מכלל קולות הפריימריז הרפובליקאיים. אבל מאחר ששיעור ההשתתפות היה נמוך כל כך, פירוש הדבר היה שטראמפ "נבחר להיות המועמד על ידי 6% בלבד מכלל ציבור הבוחרים האמריקאי".

דונלד טראמפ, קמפיין בחירות לנשיאות ארה"ב 2016 (צילום: AP Photo/John Locher)

המשמעות המספרית היא כ-14 מיליון קולות בפריימריז מתוך כ-230 מיליון בעלי זכות בחירה, כפי שמסביר איאן שפירו, חוקר מדע המדינה מאוניברסיטת ייל ומחבר שותף של הספר Responsible Parties: Saving Democracy From Itself משנת 2018.

שרידותו של הטראמפיזם היא, כפי שמרבית המומחים מסכימים, הסיבה המרכזית ביותר לדאגה. טראמפ אינו רק הדמגוג האמיתי הראשון בהיסטוריה האמריקאית שנבחר לנשיאות; הוא גם היה פוליטיקאי נדיר שהצליח להישאר במעמד "ממליך המלכים" של מפלגתו גם לאחר שהפסיד בבחירות לנשיאות – ואז נבחר אליהן שוב.

אבל טראמפ רק עתה הגיע לגיל 80, והרפובליקה שהוא מנסה לפרק מבוגרת ממנו בהרבה.

"אני חושב שנתחיל לראות בבחירות האמצע הקרובות היפוך אלקטורלי משמעותי של המגמה האוטוריטרית הזאת", מתנבא דיאמונד לסיום. "ניתן לטעון במידה שווה של סבירות שאנחנו עומדים על ספו של עידן חדש של רפורמות דמוקרטיות, באותה מידה שאפשר לשקוע בייאוש דמוקרטי".

"אני חושב שנתחיל לראות בבחירות האמצע הקרובות היפוך אלקטורלי משמעותי. ניתן לטעון במידה שווה של סבירות שאנחנו עומדים על ספו של עידן חדש של רפורמות דמוקרטיות, באותה מידה שאפשר לשקוע בייאוש דמוקרטי"

מייקל הירש הוא בעל טור ב-Foreign Policy. הוא מחברם של שני ספרים: Capital Offense: How Washington's Wise Men Turned America's Future Over to Wall Street, ו-At War With Ourselves: Why America Is Squandering Its Chance to Build a Better World.