בקרב חובבי כדורגל מבוגרים ישנו רחש, "צרפת 26 היא כמו ברזיל 82", הם (ואני) אומרים, "רק טובה יותר". ספק אם יש מחמאה או הר ציפיות גדול יותר מזה לנבחרת. השערים שצרפת כובשת במשחקיה, הקלילות, הברק, האלגנטיות ובעיקר הדבר הזה – החשמל באוויר – יוצרים ציפייה לקראת כל משחק שלה.
הדבר הזה – מדד ה"אווו!" אני קורא לו, מספר הפעמים במשחק שנפלטת לצופים קריאת התפעלות ועונג לא רצונית – הופך את משחקי הנבחרת, עד כה, לחוויית כדורגל שונה מהמקובל. צרפת מגדירה את מונדיאל 26 ואת האופן שבו הוא ייזכר.
במיתולוגיה של המונדיאלים, ובשפה הדתית למחצה של אוהדים, "ברזיל 82" היא השם המפורש. לא רק נבחרת, אלא הבטחה לכדורגל אחר, יפה יותר, חופשי יותר, כזה שנגמר בטרגדיה שייקספירית במשחק אחד – אולי הגדול בהיסטוריה. "היום שבו הכדורגל מת", נאמר בהגזמה אז, אבל כדורגל הוא כר פורה להגזמות.
כשמישהו עם יותר מ־50 שנות כדורגל אומר שצרפת מזכירה לו את ברזיל ההיא, מדובר באמירה רצינית. צרפת 26 יכולה להיות אחת האלופות הגדולות אי פעם
מי שראה את ברזיל 82 משחקת בזמן אמת יודע שלפחות יש בסיס ראוי לכל המחמאות וגילויי הצער. לכן כשמישהו עם יותר מ־50 שנות כדורגל אומר שצרפת מזכירה לו את ברזיל ההיא, מדובר באמירה רצינית. צרפת 26 יכולה להיות אחת האלופות הגדולות אי פעם.
לפני שהכול הפך אחיד
ברזיל 82 היא הנבחרת שהשתתפה בטורניר המונדיאל שנערך בספרד ב־1982. אחרי שתי הופעות אפורות, ב־1974 וב־1978, הגיעה נבחרת עם הבטחה לחזור לשורשים ולהציג כדורגל ברזילאי אמיתי. ה"ג'וגו בוניטו", המשחק היפה, המסחרר, של פלה וגארינצ'ה.
אלו היו ימים אחרים לגמרי. רוב שחקני הנבחרת עדיין שיחקו בברזיל, מלבד פלקאו ששיחק ומלַך ברומא. היו הבדלים סגנוניים וטקטיים בין נבחרות ממדינות שונות, והצופים כמעט לא היו חשופים לכדורגל בינלאומי. המונדיאל היה קטן בהרבה מבחינת מספר המשחקים, אבל גדול לאין ערוך מבחינת ההשפעה על הצופים. משחק ראשון של ברזיל היה משהו מסקרן, מבטיח ומעורר ציפייה.
ברזיל, כמו צרפת הנוכחית, לא אכזבה בסיבוב הראשון. היא ניצחה את ברית המועצות, סקוטלנד וניו זילנד וכבשה 10 שערים. ההבטחה קוימה.
תחת המאמן טלה סנטנה, ברזיל נראתה כמו שמצפים לראות את ברזיל: עם כדורגל התקפי ובעיקר משוחרר. המשחק זרם והשחקנים יכלו להתבטא. היה מקום לאינדיבידואליזם, לכדורגל פחות מתוכנן, לקסם ולהברקות.
כשהכדור מגיע לזיקו או למייקל אוליסה, לאדר או לאמבפה, ניתן להרגיש דריכות. תחושה שמשהו גדול עשוי לקרות מייד
לברזיל הייתה חוליית קישור אדירה עם זיקו, פלקאו וסוקרטס, אבל הייתה לה בעיה קשה בעמדת החלוץ המרכזי, שם שיחק סרז'יניו. "הכדור הופך למרובע כשהוא מגיע לסרז'יניו", אמר שדר ברזילאי בייאוש.
גם עמדת השוער, שם שיחק ולדיר פרס, לא הייתה ברמה של נבחרת שמתמודדת על גביע העולם. שורשי הטרגדיה החלו לבצבץ, גם בזמן הניצחונות הגדולים.
היום שבו ברזיל נגעה בשלמות
בשלב השני שיחקה ברזיל בבית אחד של שלוש אלופות עולם, עם ארגנטינה ואיטליה. מול אלופת העולם היוצאת, עם הכישרון הצעיר דייגו מראדונה, הציגה ברזיל את המשחק הטוב ביותר שלה וניצחה 1:3.
זו כבר לא הייתה יריבה קיקיונית כמו ניו זילנד, אלא מתחרה רצינית. ברזיל הפכה למועמדת המובילה לזכייה בתואר, תוך כדי שהיא מציגה את הכדורגל הטוב ביותר שניתן היה לראות באותן שנים.
צפו בלקט שערי ברזיל מהטורניר ותבינו את האיכות, האסתטיקה ואותו חשמל באוויר. כשהכדור מגיע לזיקו או למייקל אוליסה, לאדר או לאמבפה, ניתן להרגיש דריכות. תחושה שמשהו גדול עשוי לקרות מייד. לא עוד הסטה לשמאל, ואז לאחור, וסיבוב נוסף סביב קשת הרחבה. עם הכדור ברגליים של סוקרטס או דמבלה, ניתן לצפות לבלתי צפוי לחלוטין.
"היינו נחושים שברזיל תהיה נאמנה לסגנון שהפך אותה למפורסמת", אמר זיקו. "זו תהיה טעות לפחד מהפסד או להיות בן ערובה של התוצאה".
איטליה ניצחה את ארגנטינה 1:2, והמשחק המכריע של הבית היה בינה ובין ברזיל, שלה הספיקה תוצאת תיקו כדי לעלות לחצי הגמר. איטליה הייתה קבוצה מוזרה. לא הייתה בה מחויבות לסגנון, אלא לתוצאה
איטליה, הנבל ההכרחי
איטליה ניצחה את ארגנטינה 1:2, והמשחק המכריע של הבית היה בינה ובין ברזיל, שלה הספיקה תוצאת תיקו כדי לעלות לחצי הגמר. איטליה הייתה קבוצה מוזרה. לא הייתה בה מחויבות לסגנון, אלא לתוצאה.
היו גם שנים שבהן הסגנון היה קשה לעין. קטנאצ'ו (מערך כדורגל) הגנתי, מנעול על השער ואוטובוס ברחבה. בספרד, בשלב הראשון, איטליה הייתה בעיקר אפורה. אחרי שלוש תוצאות תיקו ושני שערים בלבד היא קרטעה לשלב הבתים השני, אבל משהו התחבר במשחק מול ארגנטינה.
זה היה משחק טוב של האיטלקים, כולל מאבקים גופניים קשוחים, אבל הציפייה הייתה שברזיל תנצח בזכות האיכות הנדירה שהצטברה בקבוצה.
שתי הקבוצות נפגשו באצטדיון סורייה, האצטדיון הקטן של אספניול בברצלונה, בצוהרי היום, באווירה דחוסה, למשחק מכריע. יש משחקים עם דרמות, שערים, עוד שערים והכרעות, למשל גמר המונדיאל בין צרפת לארגנטינה בקטאר. כאן היה משהו אחר: מאבק אידיאולוגיות, נרטיבים וגורל. "היום שבו הכדורגל מת", עבור רבים, או היום שבו דווקא העקרונות הבסיסיים של הכדורגל ניצחו.
פאולו רוסי האיטלקי כבש בדקה החמישית, וסוקרטס השווה שבע דקות מאוחר יותר. רוסי, שלא שיחק כדורגל במשך שנתיים בשל מעורבות בפרשת מכירת משחקים, כבש שוב בדקה ה־25, וניתן היה להרגיש את התחושה משתנה. זה כבר לא היה שער מקרי בתחילת המשחק. איטליה באה לנצח, ופתאום נראתה כמו נבחרת מצוינת.
כשלעצמה היא הייתה נבחרת מצוינת, אבל באותו יום בברצלונה נועד לה תפקיד הנבל. היא לא הסתגרה בהגנה ולא שיחקה מלוכלך, אבל בפוליטיקת הזהויות של הכדורגל, ברזיל הייתה ה־קבוצה ה־נבחרת
איטליה הייתה מאוזנת בהרבה מברזיל. היה לה שוער מצוין ואת רוסי בחוד, ובניגוד לברזיל, לא היו לה נקודות תורפה בולטות.
כשלעצמה היא הייתה נבחרת מצוינת, אבל באותו יום בברצלונה נועד לה תפקיד הנבל. היא לא הסתגרה בהגנה ולא שיחקה מלוכלך, אבל בפוליטיקת הזהויות של הכדורגל, ברזיל הייתה ה־קבוצה ה־נבחרת.
בדקה ה־68 הניב הלחץ הברזילאי שער נהדר של פלקאו, אבל רוסי השלים שלושער שש דקות מאוחר יותר. איטליה ניצחה 2:3 ו"ברזיל 82" הפכה למושג. זה מסוג המשחקים שאחריו אפילו הצופה הנטרלי יושב סחוט ומתקשה לעכל את מה שזכה לראות. המשחק עצמו נחשב לאחד הטובים בתולדות הכדורגל, כזה שעיצב את פני המשחק לשנים רבות.
הלם ירד על עולם הכדורגל. בדיעבד, הלם מוגזם, כי איטליה הייתה נבחרת ראויה בהחלט. אבל כמו ב־1974, אז הפסידה הולנד בגמר למערב גרמניה, הייתה בקרב רבים תחושה שהקבוצה הטובה, או לפחות האטרקטיבית ביותר, לא זכתה בתואר.
איטליה המשיכה וזכתה בגביע, ואילו ברזיל נקלעה למשבר זהות. מאות קבוצות לא זוכות בתואר. רובן נשכחות מהר, כולל מפסידות בגמר. אבל הונגריה 54, הולנד 74 וברזיל 82 זכורות ומוכרות היטב על תקן המפסידות הטרגיות.
איטליה המשיכה וזכתה בגביע, ואילו ברזיל נקלעה למשבר זהות. מאות קבוצות לא זוכות בתואר. רובן נשכחות מהר. אבל הונגריה 54, הולנד 74 וברזיל 82 זכורות ומוכרות היטב על תקן המפסידות הטרגיות
הטוקסידו של אמבפה
בעולם הכדורגל הנוכחי יש אחידות סגנונית. כבר קשה לדבר על סגנון ברזילאי, ארגנטינאי או אירופי. לצרפת 26 אין את האיטליה 82 שלה, אבל במשחק מול פרגוואי נראה היה שהינה זה קורה.
צרפת שיחקה מול פרגוואי בכמעט 40 מעלות חום בפילדלפיה. זה היה משחק מול נבחרת שבאה להרוס: להסתגר ברחבה, לפצוע את שחקני צרפת ולערער אותם.
צרפת צפויה להיתקל בנבחרות טובות יותר, אבל זה היה המבחן הקשה ביותר שלה עד כה. עם שופט שהתעלם מאלימות שחקני פרגוואי, זו הייתה משוכה מסוג אחר. לא יום של הברקות, אלא משחק של התמדה, אחריות בהגנה והכנסת כדורים לרחבה. רק כשדזירה דואה הוכשל ברחבה ואמבפה כבש את הפנדל בדקה ה־70, ניתן היה לנשום לרווחה.
לצרפת 26, בניגוד לברזיל 82, יש את הצד הפחות מבריק אבל הקריטי באליפות כה ארוכה. יש לה כמה דרכים לנצח משחק כשתוכנית א' לא עובדת. יש לצרפת קשיחות מנטלית, כוח פיזי וספסל עמוק שיכול להכריע משחק שזוחל להארכה ופנדלים.
"ידענו איזה סוג משחק מחכה לנו", אמר אמבפה אחרי המשחק. "הם חשבו שנבוא עם טוקסידו, ונשחק מבריק עם חילופי מסירות יפות. גם אנחנו מכירים טריקים מלוכלכים. עשינו את זה היום וניצחנו – וגם בתחום הזה היינו טובים מהם".
"ידענו איזה סוג משחק מחכה לנו", אמר אמבפה אחרי המשחק. "הם חשבו שנבוא עם טוקסידו, ונשחק מבריק עם חילופי מסירות יפות. גם אנחנו מכירים טריקים מלוכלכים. עשינו את זה היום וניצחנו"
היופי הפך לשיטה
מעבר לאיכות, צרפת משחקת ללא פחד ומעניקה לשחקניה חופש להתבטא. זה בא במפתיע אחרי כמה שנים מוצלחות ברובן, אבל הרבה פחות מלהיבות.
כשצרפת ניצחה את בלגיה בחצי גמר מונדיאל 2018, אמר אדן אזאר, הכוכב הבלגי, שהוא מעדיף להפסיד כמו בלגי ולא לנצח כמו צרפת, שניצחה 0:1 אפור. הייתה תחושה שגם כשהיא מבריקה, זה נכפה עליה. שזו לא תוכנית העבודה של המאמן דידייה דשאן.
הפעם, הצטברות הכישרון הנדיר בראשות מייקל אוליסה הפכה את היופי לשיטה.
הדרך עוד ארוכה ואיכות היריבות תעלה בצורה דרמטית, אבל צרפת 26 עוד יכולה להיות ברזיל 70: אלופה גדולה, קונצנזוס של כדורגל מבריק, זורם, כספיתי, עם חשמל באוויר ועם הדבר הזה שגורם לצופים לפלוט מול המסך: "אווו!"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו