שריפה גדולה מתחילה בדרך כלל ככותרת סביבתית: להבות, פינוי תושבים, בתים שנשרפים, שכונות שנעלמות בתוך עשן. אבל אחרי שהאש כבתה והתמונות נעלמו מן המסכים, מתחיל הסיפור הכלכלי האמיתי.

מישהו צריך לשלם על הבתים, על התשתיות, על הפיצויים ועל השיקום. וכאשר חברות הביטוח הפרטיות כבר אינן מוכנות לשאת בסיכון, השאלה אינה אם יהיה מבטח. השאלה היא מי יישאר אחרון בחדר.

בקליפורניה, התשובה הזו כבר קיבלה מספר. בעקבות השריפות שפרצו בלוס אנג'לס ב־7 בינואר 2025, ה־FAIR Plan, תוכנית הביטוח ההוגן של קליפורניה המשמשת כמבטח ממשלתי של מוצא אחרון עבור מי שלא הצליח להשיג כיסוי פרטי, ספגה הפסד של כ־4 מיליארד דולר. הקרן התרוקנה, והמדינה נאלצה להטיל היטל חירום על חברות הביטוח הפרטיות. החשיפה הכוללת שלה לסיכוני אקלים עומדת על כ־670 מיליארד דולר.

מישהו צריך לשלם על הבתים, על התשתיות, על הפיצויים ועל השיקום. וכאשר חברות הביטוח הפרטיות כבר אינן מוכנות לשאת בסיכון, השאלה אינה אם יהיה מבטח. השאלה היא מי יישאר אחרון בחדר

זה כבר איננו רק נתון ביטוחי. זו התחייבות ריבונית עתידית: מרומזת, לא מחושבת, לא מתומחרת, ולעיתים גם לא מגולמת במלואה בדירוגי האשראי של המדינות שנושאות אותה.

כדי להבין מדוע זה חשוב, צריך להבין את המנגנון. שוקי ביטוח פרטיים הם אחד ממנגנוני ספיגת הסיכון המרכזיים של הכלכלה המודרנית. כאשר מחיר הסיכון עולה, חברות הביטוח מעלות פרמיות. כאשר הוא עולה מעבר לרף שהן מסוגלות לשאת, הן פשוט יוצאות מן השוק.

כך קרה בפלורידה, בקליפורניה, בחלקים מלואיזיאנה ובאיים שונים באוקיינוס השקט. מבחוץ זה עשוי להיראות כמו כשל שוק. בפועל, לעיתים זה בדיוק ההפך: השוק מזהה סיכון אמיתי, מתמחר אותו, ומסמן שאינו מוכן לשאת בו עוד.

אבל כאשר המבטח הפרטי עוזב, הסיכון אינו נעלם. הוא רק מחליף כתובת. והממשלה נכנסת.

הממשלה אינה נכנסת מפני שבחרה בכך כחלק מאסטרטגיה סדורה, אלא מפני שמדינה אינה יכולה לאפשר לאזרחים לאבד את בתיהם, לשכונות שלמות לקרוס ולשווקים מקומיים להתפרק בלי להפעיל רשת ביטחון כלשהי. ברגע הזה הממשלה כותבת בפועל פוליסת ביטוח שאף שחקן שוק רציונלי לא היה מוכן לחתום עליה: בלי רזרבות הון מספקות, בלי תמחור אקטוארי מלא, ולעיתים גם בלי הכרה רשמית בכך שנוצרה חבות חדשה.

הממשלה אינה נכנסת מפני שבחרה בכך כחלק מאסטרטגיה סדורה, אלא מפני שמדינה אינה יכולה לאפשר לאזרחים לאבד את בתיהם, לשכונות שלמות לקרוס ולשווקים מקומיים להתפרק בלי להפעיל רשת ביטחון כלשהי

בפברואר 2026 פרסם ה־FSI/BIS,  מכון היציבות הפיננסית של הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים, אזהרה ישירה: ממשלות ברחבי העולם הופכות למבטחי מוצא אחרון, בלי מסגרת מספקת, בלי תמחור מלא, ובלי שהשאלה הבסיסית נשאלה בקול רם: האם יש להן את ההון לכך.

הנתונים של 2025 ממחישים את היקף הבעיה. Swiss Re חברת ביטוח־משנה גלובלית, דיווחה על 220 מיליארד דולר בנזקים כלכליים כוללים. מתוכם רק 107 מיליארד דולר היו מבוטחים. כלומר, 113 מיליארד דולר, יותר ממחצית הנזק, נותרו ללא כיסוי. חלק גדול מן הפער הזה נספג בסוף על ידי ממשלות, ישירות או בעקיפין.

פיץ, אחת מסוכנויות דירוג האשראי הגדולות בעולם, העריכה בינואר 2026 כי כ־10% מן המדינות המדורגות עלולות לספוג הורדת דירוג עד 2050 בשל סיכוני אקלים. אבל גם הערכה זו מתקשה ללכוד את החבות המרומזת שנוצרת כאשר המדינה הופכת למבטח. כל פוליסה שחברת ביטוח פרטית מסרבת לכתוב, המדינה עשויה לכתוב במקומה, גם אם אינה קוראת לזה כך.

ישראל אינה חריגה מן המגמה הזו, אך היא גם אינה ערוכה לה מספיק. ה־OECD, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, מדרג את ישראל במקום השלישי בחשיפה לימי חום קיצוניים. מפלס הים לאורך חופיה עלה ב־14.59 סנטימטרים מאז 1992, והחשיפה של שטחים בנויים לשיטפונות חוף עלתה ב־48%. אלה אינם רק נתוני אקלים. אלה נתוני חשיפה פיסקלית.

אם שוק הביטוח הפרטי ייסוג מאזורים פגיעים, המדינה תיכנס במקומו, דווקא בזמן שבו החוב הציבורי גדל, עלויות הביטחון גבוהות והמרחב התקציבי מצטמצם. בישראל עדיין אין מסמך ציבורי מרכזי שמחשב ברצינות מה המשמעות לגירעון, לחוב ולדירוג הריבוני.

ה־OECD מדרג את ישראל במקום ה-3 בחשיפה לימי חום קיצוניים. מפלס הים עלה ב־14.59 סנטימטרים מ-1992, וחשיפת שטחים בנויים לשיטפונות חוף עלתה ב־48%. אלה לא רק נתוני אקלים אלא נתוני חשיפה פיסקלית

זה איננו סיפור סביבתי בלבד. זה סיפור על מי סופג את הסיכון כאשר הוא הופך גדול מדי עבור השוק הפרטי. עד כה, התשובה ברורה: הציבור. לכן השאלה הגדולה אינה רק מתי יתרחש אסון האקלים הבא, אלא מתי סוכנויות הדירוג, שוקי האג"ח, כלומר איגרות החוב, ומשרדי האוצר יתחילו לתמחר את המבטח הסמוי שכבר נמצא במאזן הממשלתי. ומה יקרה לתשואות ביום שבו יתברר שהמדינה לא רק מנהלת את הסיכון, אלא גם מבטחת אותו.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".