המלחמה באיראן נועדה, על פי מצגי ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לשנות את פני המזרח התיכון. בפועל, על פי התמונה העולה מן המעקב של "תמרור- פוליטוגרפיה", היא שינתה קודם כול את מעמדה של ארצות הברית באזור, את מעמדה של ישראל בוושינגטון, ואת השאלה שהמערכת האמריקאית העדיפה במשך עשרות שנים לא לשאול בקול רם: האם ישראל עדיין נכס אסטרטגי לארצות הברית, או שכבר החלה להפוך לנטל.

הרבעון השני של 2026 עמד כמעט כולו בצילה של איראן. הסוגייה הפלסטינית, עזה, פתרון שתי המדינות, ואפילו הסכמי אברהם, נדחקו לשוליים. זו אינה דחיקה מקרית של נושא מפני משבר זמני, אלא ביטוי לעומק היעדר המדיניות האמריקאית.

ממשל טראמפ איננו מוביל תהליך מדיני, איננו מנסח יעד, איננו בונה קואליציה ואיננו מפעיל מנוף ממשי על ישראל. הוא מגיב, מאלתר, מאיים, מתלהם, ואז עובר לנושא הבא, כאילו מדיניות חוץ היא עוד פרק בתוכנית ריאליטי גרועה במיוחד, רק עם נושאות מטוסים.

מלחמת איראן שינתה את מעמד ארה"ב באזור, את מעמדה של ישראל בוושינגטון, ואת השאלה שהמערכת האמריקאית העדיפה לא לשאול בקול: האם ישראל עדיין נכס אסטרטגי לארה"ב, או שכבר החלה להפוך לנטל

האירוניה היא שהמלחמה, שנועדה להחליש את איראן ולחזק את מעמדה של ישראל כשותפה האסטרטגית החיונית של ארה"ב, יצרה תוצאה הפוכה. איראן של יולי 2026 חזקה יותר מאיראן של סוף פברואר 2026, ואילו ארצות הברית חלשה יותר באזור.

איראן לא הופלה, משטרה לא קרס, הציבור לא התקומם, תשתית הגרעין לא הושמדה, ויכולת הטילים הבליסטיים שלה לא נמחקה. לעומת זאת, איראן הפכה את מצר הורמוז למנוף אסטרטגי, והוכיחה כי גם נחיתות צבאית מובהקת יכולה להפוך ליתרון פוליטי, אם היריב הגדול ממך נכנס למערכה בלי יעד ברור ובלי תוכנית יציאה.

ישראל ביקשה במשך שנים להציג את איראן, חזבאללה ושאר שלוחותיה כחזית אחת. אלא שכאשר ההיגיון הזה התקבל בפועל על ידי איראן וארה"ב, במסגרת הזיקה בין המלחמה, לבנון ומזכר ההבנות – ישראל נבהלה מן ההשלכות. פתאום הזירות נפרדות. פתאום האחדות האסטרטגית שאותה טיפחה ירושלים הפכה למלכודת מדינית. זהו אחד הכשלים העמוקים של המדיניות הישראלית: היא בונה נרטיב כדי להצדיק פעולה, ואז מגלה שמישהו בעולם לקח את הנרטיב ברצינות והפך אותו לחרב פיפיות.

השבר ביחסי ישראל־ארה"ב אינו מתבטא רק בשיחות קשות או בהדלפות לא נעימות. הוא עמוק בהרבה. ישראל נדחקה מן המשא ומתן על מזכר ההבנות עם איראן. בבית הלבן גברו הפרשנויות שלפיהן ישראל גררה את ארצות הברית למלחמה על בסיס הערכות שגויות. טראמפ, שאיננו ידוע ברגישות יתר כלפי בעלי ברית, טרח להשמיע ולהדליף הערות פוגעניות כלפי נתניהו. אבל המשמעות אינה אישית בלבד. נתניהו אולי נוח במיוחד להפוך לסמל הבעיה, אך הבעיה היא כבר עצם התועלת האסטרטגית שארה"ב מפיקה מן הברית עם ישראל.

האירוניה היא שהמלחמה, שנועדה להחלשת איראן ולחיזוק מעמד ישראל כשותפה האסטרטגית החיונית של ארה"ב, יצרה תוצאה הפוכה. איראן של יולי 2026 חזקה מאיראן של פברואר 2026, ואילו ארה"ב חלשה יותר באזור

במשך עשורים נהנתה ישראל משני נכסים אמריקאיים: עוצמה צבאית ותמיכה מדינית. אלא שמעל שניהם עמד נכס חשוב יותר – מעמדה של ארצות הברית כמעצמת־על אמינה, מובילה ומארגנת סדר עולמי.

כאשר ארצות הברית נתפסת כגורם תזזיתי, בלתי צפוי, כוחני, המעדיף עסקאות על בריתות ורווחים על יציבות, גם החסות שהיא מעניקה לישראל מאבדת מערכה. תלותה של ישראל בארה"ב גדלה, אך ערך התלות הזו נשחק. זהו מצב מסוכן במיוחד: יותר תלות במשענת חלשה יותר.

חל שינוי טקטוני במדיניות החוץ האמריקאית. לא עוד מעצמת־על שמבקשת לעצב סדר עולמי באמצעות בריתות, מוסדות ורב־צדדיות, אלא מעין תאגיד פוליטי־כלכלי המונע בידי רווח, כוח ותדמית.

המזרח התיכון אינו חריג. ארצות הברית אינה שבה אליו כמנהיגה אזורית; היא פועלת בו כמנהלת עסקה קשוחה, נטולת סבלנות, נטולת עומק ונטולת מחויבות. טראמפ איננו מתעניין באמת בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הפלסטינים אינם נמצאים בליבת תפיסתו. הכסף, מבחינתו, נמצא במפרץ; הדימוי, באיראן; והסוגייה הפלסטינית היא הפרעה טורדנית שאפשר לדחות לעוד רבעון, ועוד רבעון, עד שהמציאות תתפוצץ שוב.

בינתיים ישראל מנצלת את היעדר הלחץ האמריקאי כדי להעמיק מציאות של מדינה אחת: שליטה צבאית לפי צורך, הרחבת ההתנחלויות, הימנעות מכל מסגרת שלטונית חלופית לחמאס, וסירוב עקבי לכל דיון מדיני ממשי. מבחינת ממשלת ישראל, זו אולי הזדמנות. מבחינת ישראל כמדינה, זו מלכודת. כי היעדר מדיניות אמריקאית אינו שווה לגיבוי אמריקאי נצחי. הוא רק דוחה את המחיר, ולעיתים אף מגדיל אותו.

במשך עשורים נהנתה ישראל משני נכסים אמריקאיים: עוצמה צבאית ותמיכה מדינית. אלא שמעליהם עמד נכס חשוב יותר – מעמד ארה"ב כמעצמת־על. כשהיא נתפסת כגורם בלתי צפוי וכוחני – גם חסותה מאבדת מערכה

גם הזירה הפנים־אמריקאית משתנה. הביקורת על ישראל כבר אינה נחלת השוליים הפרוגרסיביים בלבד. היא חלחלה לזרם המרכזי של השיח הדמוקרטי, חדרה לתקשורת המרכזית, והחלה להופיע גם בקרב חוג MAGA, שם נשמעת הטענה שנתניהו מוליך את טראמפ שולל וגורר את ארה"ב למלחמות שאינן שלה.

התמיכה הדו־מפלגתית בישראל, שהייתה במשך שנים נכס אסטרטגי ראשון במעלה, נשחקה בעקביות. נתניהו הפך את ישראל לסוגיה מפלגתית, וכעת הוא מגלה שהישענות על נשיא אחד, הפכפך ככל שיהיה, אינה תחליף לברית עמוקה עם החברה האמריקאית ועם שתי המפלגות.

הנתונים הכמותיים שנאספו ב"תמרור"  ממחישים את גודל השינוי. אזכורי פתרון שתי המדינות בבית הלבן, במחלקת המדינה ובאו"ם ירדו לאפס. גם אזכורי הסיוע ההומניטרי ירדו לאפס. בקונגרס נרשמה ירידה חדה באזכורי פתרון שתי המדינות. אלו אינם מספרים טכניים. הם סימני חיים חלשים של תפיסה מדינית גוססת. המחויבות האמריקאית לפתרון שתי המדינות קיימת כיום בעיקר כטקס לשוני, לא כמדיניות. היא נאמרת כשצריך, נשכחת מייד אחר כך, ואינה מגובה בשום מנוף, לוח זמנים או מהלך.

זו בדיוק הסכנה לישראל. ממשלה ישראלית שחוגגת את היעדר הלחץ האמריקאי אינה מבינה שהיא חוגגת את אובדן הרלוונטיות של השאלה הפלסטינית בעיני ממשל שאיבד עניין גם בסדר העולמי עצמו. אלא שהפלסטינים אינם נעלמים משום שטראמפ לא מזכיר אותם. עזה אינה משתקמת משום שהנושא משעמם את הבית הלבן. והגדה המערבית אינה מפסיקה להיות זירת הכרעה רק מפני שוושינגטון עסוקה באיראן, בסין, במכסים ובאגו הנשיאותי.

אנו עדים לראשיתו של שינוי פרדיגמה: ישראל, שנתפסה במשך שנים כנכס אסטרטגי, עלולה להפוך בהדרגה לנטל אסטרטגי. זה לא יקרה בהכרזה חגיגית, לא בהחלטת קונגרס אחת, ולא בנאום נשיאותי דרמטי. זה יקרה דרך שחיקה: פחות אמון, פחות הזדהות, פחות סבלנות, יותר שאלות על המחיר, יותר ספקות לגבי התועלת. מדינות מאבדות את מעמדן לא רק כאשר אויביהן מתחזקים, אלא גם כאשר ידידיהן מתחילים לחשוב מחדש על ערך הידידות.

אנו עדים לראשית שינוי פרדיגמה: ישראל, שנתפסה שנים כנכס אסטרטגי, עלולה להפוך לנטל. זה לא יקרה בהכרזה חגיגית או בנאום דרמטי – אלא דרך שחיקה. יותר שאלות על המחיר ויותר ספקות לגבי התועלת

ישראל יכולה להמשיך להאמין שהברית עם ארצות הברית חסינה מכל שינוי, כמו שאנשים ממשיכים להאמין שהטלפון שלהם יישאר על אחוז סוללה אחד לנצח. אבל המציאות האסטרטגית אינה סולחת לאשליות. אם ישראל לא תחזור ליזום אופק מדיני מול הפלסטינים, לא תשקם את מעמדה הדו־מפלגתי בארה"ב, ולא תבין שהסתמכות מוחלטת על טראמפ היא הימור ולא אסטרטגיה, היא תגלה שהאמריקאים לא נטשו אותה ביום אחד. הם פשוט הפסיקו בהדרגה להשתכנע שהיא חיונית להם.

ד"ר שאול אריאלי, אל"ם במיל', לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה, כיום ראש קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", פרסם 11 ספרים ואטלסים על הסכסוך, מחקרים שונים ומאמרי דעה רבים.