היחסים בין ארצות הברית לישראל עברו מאז הקמת המדינה תהליך של התקרבות אסטרטגית עמוקה, שהתבסס על ערכים דמוקרטיים משותפים, אינטרסים אסטרטגיים הדדיים ושיתוף פעולה כלכלי, ביטחוני ומדיני שהלך ונבנה בהדרגה.

בסופו של תהליך ההתקרבות, ארה"ב הייתה לבעלת בריתה החשובה ביותר של ישראל למשך שישה עשורים. עד לפני שנים מעטות, התמיכה האמריקאית הייתה גורפת, כמעט בלתי מותנית, ונכס אסטרטגי אדיר של ישראל.

אבל שורת מהלכים מדיניים ופוליטיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו – בהם נאומו בקונגרס ב־2015, הזיהוי הגובר של ישראל עם המפלגה הרפובליקאית והעימותים עם ממשלי נשיאי ארה"ב ברק אובמה וג'ו ביידן הביאו לשחיקה באופי הדו־מפלגתי של התמיכה האמריקאית בישראל ולפוליטיזציה של הסוגיה הישראלית בארה"ב.

לצד זאת התרחשו מגמות עומק נוספות, ובהן שינויי דעת הקהל בארה"ב, קיטוב פוליטי פנים-אמריקאי והתחזקות הזרם הבדלני במפלגה הרפובליקאית, שבאו לידי ביטוי חריף במיוחד סביב המלחמה באיראן השנה.

כל ראשי ממשלת ישראל הקודמים נזהרו משיוך פוליטי לצד אחד בארה"ב ונמנעו ממהלכים שיראו כהתערבות בפוליטיקה הפנימית בארה"ב. נתניהו חרג מכללים אלו, ובכך הוא סיכן את המשך התמיכה של ארה"ב בישראל ואת אחד הנכסים הביטחוניים המרכזיים שלה.

ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר בחדר הסגלגל בבית הלבן בפגישה עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, שגריר ישראל בארה"ב היוצא יצחק רבין ושגריר ישראל בארה"ב הנכנס שמחה דיניץ, 1 במרץ 1973 (צילום: AP Photo)

כיצד ומתי החלה התמיכה האמריקאית בישראל?

בשנים הראשונות לאחר הקמת מדינת ישראל, ארה"ב התייחסה למדינה הצעירה באופן מסויג, נזהרה מהתקרבות לישראל כדי לא להתעמת עם המשטרים הערביים, ובעלות הברית המרכזיות של ישראל היו בהתחלה ברית המועצות ואחר כך צרפת.

במהלך שנות ה-50 וה-60 ארה"ב החלה לראות בישראל נכס והתקרבה אליה בהדרגה, עד שהפכה לבעלת בריתה. בתחום הביטחוני, נקודת המפנה המשמעותית התרחשה לאחר מלחמת ששת הימים. עד אז הסתמכה ישראל במידה רבה על נשק צרפתי (ולפני כן – סובייטי), אולם בעקבות האמברגו שהטילה צרפת החלה ארה"ב להפוך לספקית הנשק המרכזית של ישראל.

מערכת היחסים בין המדינות מבוססת על שילוב של אינטרסים אסטרטגיים, ערכים דמוקרטיים משותפים ושיתוף פעולה ביטחוני, מדיני, כלכלי ומודיעיני. התמיכה האמריקאית מילאה תפקיד מרכזי בשימור יתרונה הצבאי של ישראל על שכנותיה ובהגנה על מעמדה בזירה הבינלאומית. 

אחד הביטויים הבולטים ביותר למחויבותה ארה"ב לברית היה במלחמת יום הכיפורים. הלחימה הסבה לצה"ל אבדות כבדות וצרכה כמויות גדולות של תחמושת, ונשיא ארה"ב דאז, ריצ'רד ניקסון, הורה על הפעלת "הרכבת האווירית" שבמסגרתה הוטסו לישראל אלפי טונות של ציוד צבאי, תחמושת, טנקים, חלקי חילוף ואמל"ח, שאפשרו לצה"ל להמשיך במערכה ולנצח בשדה הקרב.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בחדר הסגלגל בבית הלבן, 25 ביולי 2024 (צילום: AP Photo/Susan Walsh)

האם הנשיא הקודם, ג'ו ביידן, צמצם את התמיכה בישראל?

לאחר פלישת חמאס והטבח ב-7 באוקטובר, המלחמה שפרצה בעקבותיה העניקה ארה"ב לישראל, בהובלת הנשיא ג'ו ביידן, סיוע בהיקף אדיר וחסר תקדים. ממשל ביידן האיץ משלוחי תחמושת, פצצות מונחות, מיירטים למערכות ההגנה האווירית, ציוד צבאי וחלפים, וסיוע ביטחוני נוסף.

בסך הכול, ארה"ב העבירה לישראל בשתי שנות המלחמה בעזה סיוע בהיקף של כ-22 מיליארד דולר – כשמונה מיליארד של הסיוע הרגיל שהועבר מדי שנה גם לפני הטבח, וכ-14 מיליארד שממשל ביידן הוסיף. 

במקביל, פרסה ארה"ב במזרח התיכון כוחות ימיים ואוויריים, ובהם שתי קבוצות נושאות מטוסים, במטרה להרתיע שחקנים אזוריים מהרחבת הלחימה ולהמחיש את מחויבותה לביטחון ישראל. ביידן אף הזהיר את אויביה של ישראל שלא יעזו לנצל את מתקפת חמאס ולתקוף את ישראל גם הם. 

בכך אפשר ממשל ביידן את יכולתה של ישראל לנהל מלחמה במספר חזיתות תוך קבלת אספקת חימוש שוטפת. המענק צמצם משמעותית את הנטל הכלכלי של המלחמה על ישראל.

במאי 2024 עיכב ממשל ביידן משלוח אחד של כ־3,500 פצצות – 1,800 פצצות במשקל 2,000 ליברות ו־1,700 פצצות במשקל 500 ליברות. העיכוב נעשה בתגובה להצהרתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי הוא עומד להשתמש בנשק האמריקאי לצורך תקיפה ברפיח, שביידן התנגד לה, ושטרפדה את העסקה, שביידן יזם, שנועדה להביא לסיום המלחמה ושחרור החטופים שהוחזקו בעזה.

גם המשלוח שעוכב הגיע לישראל בהמשך. כל שאר הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל המשיך כסדרו.

ג'ו ביידן באייפאק, 2016 (צילום: AP Photo/Cliff Owen)

במה מתבטאת התמיכה הדיפלומטית של ארה"ב בישראל?

לצד הסיוע הצבאי, מילאה ארה"ב לאורך השנים תפקיד מרכזי בהגנה על ישראל בזירה הדיפלומטית. כחברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם, השתמשה ארה"ב פעמים רבות בזכות הווטו שלה במועצה כדי למנוע קבלת החלטות שנחשבו, בעיניה, כחד-צדדיות או בלתי-מאוזנות כלפי ישראל.

מעבר לכך, הפעילה וושינגטון השפעה משמעותית גם במוסדות בינלאומיים נוספים, באמצעות פעילות דיפלומטית, קידום יוזמות מדיניות ולעיתים גם הפעלת לחץ על בעלות בריתה. אף שלא בכל המקרים הצליחה למנוע ביקורת או החלטות נגד ישראל, התמיכה האמריקאית תרמה במשך עשרות שנים לשיפור מעמדה המדיני של ישראל ולהגנה על האינטרסים שלה בזירה הבינלאומית.

התמיכה האמריקאית בישראל אינה מתבטאת, איפוא, רק בסיוע כספי או צבאי, אלא גם במחויבות אסטרטגית רחבה הנמשכת כבר עשרות שנים. שילוב של אספקת נשק מתקדם, סיוע בשעות משבר, שיתוף פעולה ביטחוני והגנה מדינית במוסדות הבינלאומיים הפך את ארצות הברית לשותפתה החשובה ביותר של ישראל ולגורם מרכזי בחיזוק ביטחונה ומעמדה בעולם.

נשיא ארה"ב ברק אובמה בישראל, עם מפקד חיל האוויר אמיר אשל, הרמטכ"ל בני גנץ, שר הביטחון עמיר פרץ וראש הממשלה בנימין נתניהו – כשברקע סוללת כיפת ברזל, 20 במרץ 2013 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

האם נתניהו פגע ביחסי ארה"ב-ישראל? ואם כן, באיזו צורה?

במשך שנים רבות נהנתה ישראל מתמיכה רחבה מצד שתי המפלגות הגדולות בארה"ב, הדמוקרטית והרפובליקאית. התמיכה נתפסה כחלק מהקונצנזוס האמריקאי, גם כאשר התקיימו מחלוקות בין ממשלות ישראל לממשלים אמריקאים משתי המפלגות.

אולם בעשור האחרון, שורה של מהלכים פוליטיים שביצע ראש הממשלה בנימין נתניהו תרמו לשחיקת אופייה הדו-מפלגתי של התמיכה בישראל והעמיקו את הזיהוי שלה עם המפלגה הרפובליקאית.

נקודת מפנה מרכזית הייתה נאומו של נתניהו בפני הקונגרס במרץ 2015, שנישא בהזמנת יו"ר בית הנבחרים דאז, ג'ון ביינר, איש המפלגה הרפובליקאית, ללא תיאום עם ממשלו של הנשיא מהמפלגה הדמוקרטית, ברק אובמה.

מטרת הנאום הייתה לשכנע את חברי הקונגרס להתנגד להסכם הגרעין עם איראן שחתם עליו אובמה. אך עצם המהלך, בו עקף נתניהו את הנשיא אובמה, נתפס בעיני רבים בארה"ב כהתערבות בפוליטיקה האמריקאית. חברי קונגרס דמוקרטים רבים החרימו את הנאום, ובתקשורת האמריקאית עלתה ביקורת שלפיה נתניהו בחר לעמוד בפומבי לצד המחנה הרפובליקאי בעימות ישיר עם נשיא מכהן.

חוקרי יחסים בינלאומיים מצביעים על כך שהנאום נתפס בקרב חלקים מהמפלגה הדמוקרטית כהתערבות חריגה בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב.

נאום נתניהו בקונגרס ב-2015 החל את תחילת הפוליטיזציה של היחסים בין ישראל לבין וושינגטון והפיכת ישראל למדינה אהודה פחות ופחות במפלגה הדמוקרטית ובקרב מצביעיה. לנאום לא הייתה השפעה בפועל על הסכם הגרעין שנחתם בין ארה"ב לאיראן, ובכך נתניהו גם פגע ביחסים בין ישראל לבין חלק משמעותי מהציבור בארה"ב, וגם לא השיג את היעד שלשמו נאם בקונגרס.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בפני הקונגרס בוושינגטון נגד הסכם הגרעין עם איראן, 3 במרץ 2015 (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

במשך תקופת אובמה, התגלעו מתחים חריפים וגלויים נוספים בינו לבין נתניהו, בנושא הרחבת הבנייה בהתנחלויות והיחסים עם איראן ומדינות ערב, אשר העמיקו בתודעה הציבורית בארה"ב ובישראל את הזיהוי בין נתניהו, ואיתו – ישראל כולה, למחנה הרפובליקאי.

בשנים שלאחר מכן, נתניהו הבהיר כי הוא מעדיף באופן ברור את הנשיא הרפובליקאי דונלד טראמפ על פני מועמדים דמוקרטים. במהלך מערכות הבחירות האחרונות בארה"ב פורסמו הצהרות, סרטונים ומסרים שהגיעו מלשכת נתניהו וממקורביו, שהראו תמיכה בטראמפ.

במהלך כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ, בשנים 2016-2020, התחזק הזיהוי בין ממשלת ישראל לימין האמריקאי והמפלגה הרפובליקאית. מחקרים של Brookings Institution מצביעים על ירידה מתמשכת בתמיכת מצביעי המפלגה הדמוקרטית בישראל בשנים הללו.

התנהלות זו העמיקה את הזיהוי בין ישראל לבין מחנה פוליטי אחד והרחיקה חלק מהציבור הדמוקרטי. למרות הסיוע הנרחב שביידן העניק לישראל, נתניהו הרבה למתוח ביקורת חריפה על מדיניותו, גם גם לאחר סיום כהונת ביידן.

בתחילת 2025 טען נתניהו כי "העיכובים במשלוחי אמל"ח בתקופת ממשל ביידן פגעו ביכולת ישראל לנהל את הלחימה באופן מיטבי", וכי "חיילי צה"ל 'שילמו בחייהם', כביכול "בשל המחסור" שנוצר, כביכול, בנשק. לטענה זו של נתניהו לא היו כל הוכחה או בסיס עובדתי.

בציבור האמריקאי (ולא רק בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית) היא נתפסה ככפיות טובה של נתניהו כלפי ביידן, שהגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל בהיקף של כ-14 מיליארד דולר וביצע מאמץ דיפלומטי גדול למענה. 

נוצר מצב בו התמיכה בישראל בארה"ב הפכה בהדרגה, ולראשונה, לנושא מפלגתי. בעוד שבעבר ישראל נהנתה מקונצנזוס רחב, כיום היא מזוהה באופן ברור יותר עם הימין האמריקאי שאליו שייכת המפלגה הרפובליקאית, ומעמדה בקרב מצביעי הדמוקרטים הולך ומתערער. 

השינוי בדעת הקהל בארה"ב נגד ישראל נובע גם מגורמים נוספים שאינם קשורים למדיניות נתניהו: שינויים דמוגרפיים בארצות הברית, הקיטוב הפוליטי הגובר, התחזקות האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, שחלק מחבריו מזדהים עם הפלסטינים ועוינים את ישראל, והאגף הבדלני במפלגה הרפובליקאית, המתנגד למעורבות צבאית של ארה"ב בעולם ולתמיכה כספית שלה במדינות אחרות.

הפגנה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק נגד ישראל, 12 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Yuki Iwamura)

כיצד השפיעה המלחמה עם איראן על יחסי ישראל-ארה"ב?

המלחמה בין ארה"ב, ישראל ואיראן בפברואר-אפריל השנה ("שאגת הארי") היוותה נקודת מפנה לרעה ביחסי ארצות הברית–ישראל. ניתן הייתה לצפות שהיציאה המשותפת למערכת תחזק את הברית. אבל בפועל, המערכה לוותה במתחים משמעותיים בין ירושלים לוושינגטון.

בין נתניהו וטראמפ התגלעו מחלוקות, חלקן פומביות, בנוגע להיקף התקיפות והאסטרטגיה הרצויה מול איראן, וטראמפ לחץ על נתניהו להגיע להפסקות אש חלקיות במהלך המלחמה. הסיום הזמני של המלחמה באפריל לא שיקף הסכמה, אלא נכפה על ישראל כחלק מהשיקולים האמריקאים הרחבים יותר, בעיקר כדי לשמור על יציבות בשוק האנרגיה, לאחר שהמלחמה הביאה לזינוק במחירי הנפט.

הביקורת על ישראל בארה"ב התרחבה במהלך המלחמה, והתפשטה מהמפלגה הדמוקרטית גם למפלגה הרפובליקאית.

לצד תמיכה רחבה בזכותה של ישראל להתמודד עם איומים ביטחוניים, נשמעו במערכת הפוליטית, בתקשורת וברשתות החברתיות בארה"ב גם טענות שלפיהן נתניהו הפעיל לחץ כבד טראמפ להצטרף למערכה נגד איראן ובכך הזיק לארה"ב.

ביקורת זו זכתה לתהודה רבה בקרב רבים מתומכי המפלגה הרפובליקאית, שמעוניינים שארה"ב תצמצם משמעותית את ההתערבות הצבאית שלה במזרח התיכון ובאזורים נוספים בעולם. רבים בארה"ב, כמו בשאר העולם (וגם בישראל) טענו כי נתניהו הפעיל לחץ גרר את נשיא האמריקאי לעימות רחב יותר מכפי שטראמפ תכנן, ואולי גם למערכה כולה. 

בעוד שבעבר התמיכה בישראל נחשבה לעמדה כמעט מוסכמת בתוך המפלגה הרפובליקאית, המלחמה עוררה דיון בקרב הנהגת המפלגה ותומכיה בשאלה האם מעורבות אמריקאית ישירה בעימותים אזוריים תואמת את עקרונות "אמריקה תחילה" שמי שהוביל אותם היה טראמפ עצמו.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חותם על מזכר ההבנות עם איראן בארוחת ערב בארמון האליזה, בעת שהוא ישוב בין נשיא צרפת עמנואל מקרון ורעייתו בריז'יט מקרון, 17 ביוני 2026 (צילום: צילום מסך מווידאו של הבית הלבן)

רבים בארה"ב, במיוחד בקרב הרפובליקאים, התאכזבו מישראל ומנתניהו בגלל ששתי המלחמות האחרונות עם איראן לא השיגו את מטרותיהן. למרות פגיעה מסויימת בתשתיות הגרעין האיראניות, הערכות מודיעין אמריקאיות, אירופיות וישראליות הצביעו על כך שתוכנית הגרעין לא הושמדה וכי חלק מתשתיות הגרעין של איראן, כולל מלאי האורניום המועשר, נותרו זמינות לשימוש עתידי.

המלחמה הסתיימה כאשר משמרות המהפכה עדיין שולטות באיראן, כאשר לאיראן יכולת צבאית משמעותית. ההסכם הזמני שחתמו ארה"ב ואיראן לסיום המלחמה אף מחייב את ארה"ב לשחרר למשטר האיראני כספים שלו שהוקפאו. בתמורה, קיבלה ארה"ב רק את פתיחת מיצר הורמוז, שהמעבר בו היה פתוח לפני המלחמה, כנראה תמורת תשלום לאיראן.

בנוסף,  המלחמה אף חיזקה את מעמדה של איראן באזור. 

הזעם על ישראל בציבור האמריקאי הצטרף לזעם שנוצר בשל התארכות המלחמה בעזה. התארכות מלחמת "חרבות ברזל" בעזה נבעה גם היא, בין היתר, ממדיניותו של נתניהו, שטרפד שוב ושוב הצעות לעסקה שנועדה להביא לסיום המלחמה ושחרור החטופים מוקדם יותר, בין השאר בגלל סירובו להחליף את שלטון חמאס בעזה בממשל פלסטיני אחר, או לקיים כל דיון מדיני על עתיד עזה. 

הפגנה למען עזה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, 15 בנובמבר 2023 (צילום: Bryan R. Smith / AFP)

עד כמה יציבה התמיכה של ארה"ב בישראל?

היחסים בין ארצות הברית לישראל התאפיינו במשך עשרות שנים בקונצנזוס דו־מפלגתי רחב. תמיכה ביטחונית, כלכלית ודיפלומטית בישראל הייתה סוגיה כמעט לא שנויה במחלוקת בקונגרס ובדעת הקהל האמריקאית. תמיכה גורפת זו הייתה נכס אסטרטגי עיקרי של מדינת ישראל. אולם בעשור האחרון מתרחשת שחיקה עקבית בקונצנזוס זה.

נתוני סקרים עדכניים מצביעים על ירידה חדה באהדה לישראל. לפי סקר של מכון שנערך השנה כ־60% מהאמריקאים מחזיקים בעמדה שלילית כלפי ישראל, כאשר בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית שיעור זה מגיע לכ־80% ובקרב רפובליקאים – לכ־40%. ככל הידוע, מדובר בפעם הראשונה בהיסטוריה בה רוב האמריקאים הביעו יחס שלילי לישראל.

סקר של Gallup שנערך השנה מצא שלראשונה פחות ממחצית האמריקאים הביעו אהדה לישראל (46%) מול 48% שהביעו דעות שליליות כלפיה.

בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית, רוב ברור מהנשאלים הביע בסקר תמיכה בפלסטינים על פני ישראל (65% לעומת 17%). בקרב רפובליקאים התמיכה בישראל ירדה מ־74% בסקר שנערך שנה קודם ל־69%, בעיקר בקרב צעירים.

סקר נוסף של Pew הראה כי בקרב רפובליקאים צעירים (מתחת לגיל 50) שיעור הדעות השליליות על ישראל עלה ל־57%. נתונים מ־Chicago Council on Global Affairs הראו כי כ־60% מהאמריקאים תומכים בהפעלת לחץ על ישראל לשינוי מדיניותה הצבאית באזור.

FILE – A Trump supporter holds up a MAGA sign during a rally for Republican presidential candidate, former President Donald Trump, in Green Bay, Wis., April 2, 2024. (AP Photo/Mike Roemer, File)

האם שינויים פנימיים בארה"ב פוגעים ביחסה לישראל?

בשנים האחרונות מתחזקים זרמים בחברה ובפוליטיקה האמריקאית, גם בימין וגם בשמאל, המחלישים את תמיכת הציבור האמריקאי בישראל – בנוסף לפגיעה ביחסי ארה"ב ישראל שנגרמה בשל מדיניות ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בתוך המפלגה הרפובליקאית צמח זרם אידיאולוגי המכונה "America First". את הזרם הזה ייסד הנשיא טראמפ, כאשר הבטיח במערכות הבחירות בהן התמודד למקד את מדיניותו באינטרסים הישירים של ארה"ב ולהפסיק להתנהל כאילו ארה"ב היא "שוטר גלובלי" האחראי על השלום והחירות בעולם.

בעקבות המלחמות עם איראן, שהביאה להתייקרות הנפט ולפגיעה בפרנסתם של האמריקאים, זרם זה פנה נגד טראמפ עצמו, וגם נגד הברית בין ארה"ב לישראל. תומכי הזרם הזה אינם פרו-ישראלים או אנטי־ישראלים, אך הם מתנגדים למעורבות צבאית אמריקאית במזרח התיכון ולסיוע למדינות זרות באשר הן.

מחקרים של מכוני מדיניות אמריקאים מצביעים על עלייה בשיעור האמריקאים, בעיקר בקרב הרפובליקאים, הסבורים כי ארה"ב צריכה לצמצם את מעורבותה הצבאית והדיפלומטית ברחבי העולם, במיוחד במזרח התיכון, ולהתמקד בביטחון גבולות הפנים ובכלכלה האמריקאית.

לכן, בעוד הדור הוותיק של המפלגה רואה בישראל בעלת ברית אסטרטגית מובהקת, חלקים גדלים מהדור הצעיר מפקפקים בכדאיות היחסים עמה, בעיקר מאז המלחמה עם איראן.

המלחמה חיזקה את הטענה כי מעורבות צבאית באזור עלולה לגרור את ארה"ב לעימותים ממושכים ויקרים שיזיקו לארה"ב. כתוצאה מכך, מועמדים רפובליקאים פוטנציאליים לבחירות ב־2028 עשויים לאמץ קו של התנגדות למעורבות צבאית אמריקאית באזור ולתמיכה האמריקאית בישראל.

ניתוחים של מכוני מחקר מצביעים על כך שחלקם מתומכי המפלגה הדמוקרטית – במיוחד צעירים ותושבי הערים הגדולות – הצטרפו לזרם הפרוגרסיבי (השמאלי) במפלגה, שבין השאר מתנגד למדיניות ישראל ולשימוש שלה ושל ארה"ב בכוח צבאי, במיוחד מאז המלחמה בעזה. מצד שני, הממסד המסורתי של המפלגה עדיין תומך בשימור הברית האסטרטגית עם ישראל.

ניתן להעריך כי מועמדים של מפלגה הדמוקרטית ב־2028 ינסו לאמץ גישה שתדרוש מהלכים מדיניים של ישראל לקידום שלום עם הפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית, ומהלכים הומניטריים שלה לטובת הפלסטינים, כתנאי להמשך הסיוע האמריקאי. לפי הערכה הזאת, אם ישראל תמשיך במדיניותה הנוכחית, המפלגה הדמוקרטית עלולה לדרוש את הפסקת התמיכה.

הרמטכ"ל, רב־אלוף אייל זמיר, נפגש עם יו"ר המטות המשולבים של ארה"ב, הגנרל דן קיין, בכנסת, 13 באוקטובר 2025 (צילום: דובר צה"ל)

האם התמיכה האמריקאית בישראל עלולה להיפסק? 

שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לארצות הברית נותר עמוק, אך ההנחה בדבר תמיכה אמריקאית שתוענק לישראל בכל תרחיש שהוא כבר אינה סבירה.

המעורבות האמריקאית במלחמה עם אראן לא התנהלה כשותפות סימטרית מלאה, אלא כללה חילוקי דעות משמעותיים בנוגע לאסטרטגיה, ליעדים ולסיום הלחימה. פערים אלה השפיעו גם על דעת הקהל האמריקאית, שנעשתה רגישה לשאלות על עלות־תועלת של מעורבות צבאית חיצונית.

דעת הקהל האמריקאית עברה מתמיכה כמעט אוטומטית בישראל לתמיכה מותנית. אמריקאים רבים, הן דמוקרטים והן רפובליקאים, שואלים שאלות של על העלות האסטרטגית של הברית עם ישראל, מידת המעורבות הצבאית הנדרשת, והאם המדיניות הישראלית תואמת את האינטרסים האמריקאיים הרחבים.

בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית התחזקה הביקורת על ישראל, ובקרב הרפובליקאים התחזק הזרם הבדלני, המתנגד להמשך המעורבות האמריקאית במזרח התיכון.

מימין לשמאל: הרמטכ"ל הרצי הלוי, שר הביטחון יואב גלנט וראש המטות המשולבים של ארה"ב צ'ארלס בראון. 26 באוגוסט 2024 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

על רקע זה ניתן להעריך כי יחסי ישראל–ארצות הברית נכנסים לשלב חדש: לא קריסה של הברית, אלא מעבר מברית כמעט בלתי מותנית למערכת יחסים מורכבת יותר, בה התמיכה הפוליטית אינה מובנת מאליה ודורשת הצדקות. המגמה הזאת צפויה להתחזק לקראת הבחירות ב-2028 ואחריהן.

שלושה גורמים מרכזיים תרמו לתהליך זה:

1. מהלכים של נתניהו, שכללו התערבות בפוליטיקה הפנימית בארה"ב ותמיכה פעילה שלו במפלגה הרפובליקאית.
2. המלחמות של ארה"ב וישראל עם איראן, שהעלו בארה"ב טענות לפיהן נתניהו דוחף את טראמפ למלחמה שלא תאמה את האינטרס של ארה"ב.
3. שינוי עומק בדעת הקהל האמריקאית: התחזקות הזרם הפרוגרסיבי בשמאל ובמפלגה הדמוקרטית, המזדהה עם הפלסטינים וחלקו אנטי-ישראלי, והזרם הבדלני בימין ובמפלגה הרפובליקאית, המתנגד למעורבות אמריקאית בעולם.

השינוי לרעה ביחסי ישראל-ארה"ב הוא תוצאה של שילוב בין תהליכים פנימיים בארה"ב, אירועים אזוריים במזרח התיכון, ושינויים במערכת הבינלאומית הרחבה. אך בתוך המערכת הדינמית הזו, נתניהו פעל לפי אינטרס פוליטי אישי שלו, ובכך העצים את המגמות של ירידת התמיכה בישראל בציבור האמריקאי.

אם המגמות הללו יימשכו, האתגר המרכזי של ישראל בעשור הקרוב לא יהיה רק ביטחוני או דיפלומטי במובן המסורתי, אלא גם פוליטי־תודעתי: שימור מעמדה של ישראל כמדינה הנתמכת על ידי שתי המפלגות הגדולות בארה"ב.

מפגינים פרו-פלסטינים מוחים ליד גבעת הקפיטול לפני נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי, 24 ביולי 2024 (צילום: andrew thomas / AFP)

לסיכום: הברית בין ארצות הברית לישראל התבססה במשך עשורים על שיתוף פעולה ביטחוני, כלכלי ודיפלומטי רחב והייתה מאופיינת בתמיכה דו־מפלגתית יציבה. אך השחיקה ההדרגתית בקונצנזוס האמריקאי סביב ישראל בעשור האחרון שינתה זאת.

חלק מהשחיקה ביחסים נבע ממהלכים של בנימין נתניהו – בהם הנאום שלו בקונגרס ב־2015, הזיהוי הגובר עם המפלגה הרפובליקאית, העימותים עם ממשלי הנשיאים אובמה וביידן, התארכות המלחמה בעזה והמלחמה עם איראן. מהלכים אלה תרמו לפוליטיזציה של סוגיית התמיכה האמריקאית בישראל.

נתניהו החליף את התמיכה הגורפת של ארה"ב בישראל בתמיכה אישית, מסויגת והפכפכה, של טראמפ. תהליכים רחבים יותר, ובהם שינויים בדעת הקהל בארצות הברית, האיצו מגמה זו. היחסים בין המדינות עוברים מברית יציבה וכמעט אוטומטית למערכת יחסים מורכבת יותר, שבה התמיכה בישראל הופכת מותנית במהלכי ישראל ובפוליטיקה פנים-אמריקאית.

ישראל חייבת לשקם את הקשר עם כל המערכת הפוליטית בארה"ב ולהחזיר לעצמה את אהדת הציבור. אך היא תתקשה לעשות זאת כל עוד נתניהו מכהן כראש הממשלה.

אורי טל טנא עובד 25 שנים בחברת פינטק מובילה, עם התמחות מתמטית ופיננסית. בעל טור בעיתון "כלכליסט" מאז היווסדו. כותב בעיקר בתחום שוק ההון. בוגר תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב.