במשך שנים ארוכות החברה הישראלית נטתה להביט בהישגיה המגדריים בסיפוק מהול בנוסטלגיה. מיתוסים מכוננים כמו חלוצות המחרשות בעלייה השנייה, טייסות הקרב הראשונות בצה"ל, וכמובן בחירתה של גולדה מאיר לראשות הממשלה – קיבעו בתודעה הלאומית דימוי עצמי של מדינה מתקדמת, שוויונית וליברלית.

התחושה הציבורית הרווחת הייתה ששילוב נשים במוקדי קבלת ההחלטות הוא תהליך טבעי וליניארי, קו מגמה קבוע שרק הולך ומטפס ככל שהזמן עובר.

בשנת 2015, הנתונים היבשים עוד תמכו באשליה הזו. עם ייצוג של 29 חברות כנסת נבחרות בכנסת ה-20 (עד סיום הכהונה הצטרפו עוד 8 נשים), הפער בין הפרלמנט הישראלי לבין ממוצע המדינות המפותחות (ה-OECD) עמד על כ-5% בלבד.

ב-2015, הנתונים היבשים עוד תמכו באשליית הייצוג המגדרי. עם ייצוג של 29 ח"כיות נבחרות בכנסת ה-20 (עד סיום הכהונה הצטרפו עוד 8 נשים), הפער בין הפרלמנט הישראלי לממוצע המדינות המפותחות עמד על כ-5% בלבד

המרחק מהסטנדרט המערבי נראה כפסיעה קלה שניתן לגשר עליה באמצעות מודעות ציבורית ורצון טוב. גם שיא הייצוג שנרשם בשנת 2021 (הכנסת ה-24), שבה כיהנו במשכן מספר חסר תקדים של 45 נשים, נתפס כהוכחה חותכת לכך שישראל ניצבת על המסלול המהיר לשוויון מגדרי מלא.

אלא ששנת 2026 מטיחה בפנינו מציאות שונה בתכלית. נכון להיום, המגמות העולמיות והמגמה המקומית מתפצלות. כבר כעת אנו רואים על המסכים השונים את המתמודדים לבחירות הקרובות באוקטובר 2026 ורובם גברים לובשי חליפות.

השבר המגדרי הזה אינו מקרי, הוא אינו פנצ'ר סטטיסטי חולף, והוא בוודאי לא תוצר של חוסר עניין או יכולת מצד נשים בריצה לפוליטיקה. מדובר בתוצאה ישירה של שלושה גורמי עומק: הבדלים מבניים בשיטות הבחירות, מצב חירום כרוני המשמר תפיסות ביטחוניות ישנות, והיעדר תשתית חינוכית מכוונת שמכינה את הדור הבא של מנהיגות המחר.

ההבדל בין המערב לישראל נובע בראש ובראשונה מ"חוקי המשחק" הפוליטיים. במדינות ה-OECD, הזינוק בייצוג הנשי הוא תוצאה של הנדסה חוקתית קשיחה ומנגנונים מחייבים ברשימות, המגובים בסנקציות דרקוניות כמו קנסות כבדים או פסילת המפלגה מריצה. לעומת זאת, המערכת בישראל נותרה פרוצה ונטולת רגולציה אפקטיבית. החוק הנוכחי אינו מטיל שום סנקציה מהותית ואינו מציע תמריץ כלכלי על מפלגות שמדירות נשים משורותיהן.

השבר המגדרי אינו פנצ'ר סטטיסטי או תוצר של חוסר עניין או יכולת מצד נשים. הוא נובע משלושה גורמי עומק: הבדלים מבניים בשיטות הבחירות, מצב חירום כרוני המשמר תפיסות ביטחוניות ישנות, והיעדר תשתית חינוכית

בנוסף, המציאות הישראלית מתמודדת עם מאפיין ייחודי, קיומן של מפלגות שלטוניות מרכזיות, המהוות לשונות מאזניים קבועות בכל קואליציה, שמדירות נשים משורותיהן באופן עקרוני ומוצהר (המפלגות החרדיות). מבנה זה מייצר "תקרת זכוכית שקופה" לכנסת כולה.

מעבר למועדונים המפלגתיים, קיימת סיבה תרבותית ומבנית עמוקה בהרבה לדריכה במקום של ישראל, הקשורה בטבורה לאופייה כמדינה במשבר כרוני מתמשך. על רקע אירועי השנים האחרונות, שהגיעו לשיאם ב-2026, מדינת ישראל מתפקדת במצב חירום ממושך ורציף.

בספרות מדע המדינה מוכר היטב התהליך של ביטחוניזציה. בעיתות משבר קיצוני ומתמשך, סדר היום הציבורי נצבע כולו בצבעי הסוואה, ומרכז הכובד של קבלת ההחלטות נוטה להצטמצם ולהיסגר בתוך פורומים קטנים, הומוגניים, היררכיים ומיליטריסטיים.

ההנחה הסמויה היא שבזמן שהתותחים רועמים, יש צורך בניהול סיכונים הישרדותי מהיר, תפיסה הדוחקת הצידה תהליכי התייעצות רחבים ומשתפים.

בישראל, מרחבי קבלת ההחלטות הדרמטיים ביותר נמצאים בקבינט המדיני-ביטחוני, במועצה לביטחון לאומי (מל"ל), ובצוותי החשיבה האסטרטגיים – המבוססים כמעט לחלוטין על "כרטיס כניסה" מוסדי ספציפי: עבר פיקודי עשיר במערכת הביטחון. הפורומים הללו מאוכלסים באלופים במילואים ובבכירי שירותי הביטחון לשעבר ומעטות הנשים בהם.

בישראל, מרחבי קבלת ההחלטות הדרמטיים הם בקבינט המדיני-ביטחוני, במל"ל ובצוותי החשיבה האסטרטגיים, המבוססים כמעט לחלוטין על "כרטיס כניסה" מוסדי ספציפי: עבר פיקודי עשיר במערכת הביטחון

בעוד שמדינות ה-OECD השכילו להבין מתוך לקחי משברים גלובליים מורכבים שניהול סיכונים מודרני דורש גיוון מחשבתי, שיתוף מומחיות מהחברה האזרחית וראייה מגדרית רחבה הרואה בחוסן החברתי-לאומי חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי, ישראל נסוגה אל הדפוס המוכר והמצמצם. ניהול המשברים המתמשכים ב-2026 נתפס במערכת הציבורית כמשימה טקטית-גברית מובהקת.

שיח זה דוחק לשוליים נושאים שנחשבים באופן מוטעה ומיושן כ"רכים" או כ"משניים", כגון חוסן קהילתי, שיקום מערכות החינוך, בריאות הנפש של הציבור וכלכלת הרווחה – דווקא התחומים שבהם לנשים יש הובלה מקצועית, מומחיות מקצועית ואקדמית וניסיון ניהולי רב-שנים בשטח.

ההכרה בחסמים המבניים הללו מובילה למסקנה בלתי נמנעת: שינוי חוקי המשחק הפוליטיים באמצעות חקיקה הוא תנאי הכרחי, אך הוא אינו תנאי מספיק. כדי ליצור תמורה אמיתית, עמוקה ויציבה, שאינה מתפוגגת עם חילופי ממשלות, יש לבנות את עתודת המנהיגות הלאומית מלמטה, מהיסודות.

על כן יש לאמץ חינוך למנהיגות נשית ואף לנטוש את המושג המיושן והפסיבי של "העצמת נשים", מונח שלעיתים קרובות מסתכם בסדנאות העשרה חד-פעמיות או הרצאות השראה רכות. עלינו לעבור לפרקטיקה אקטיבית, מובנית ומדידה של אימון פוליטי, אסטרטגי, טכנולוגי ויישומי כבר מגיל צעיר. המטרה הלאומית צריכה להיות הצמחת מנהיגות בעלות חוסן דינמי, בעולם המתאפיין בחוסר יציבות, אי-ודאות, מורכבות ועמימות.

יש לאמץ חינוך למנהיגות נשית ואף לנטוש את המושג המיושן והפסיבי של "העצמת נשים", מונח שלרוב מסתכם בסדנאות העשרה חד-פעמיות או הרצאות השראה רכות. יש לעבור לפרקטיקה אקטיבית, מובנית ומדידה

אני מציעה שינוי מערכתי תלת-שלבי ומחייב לאורך רצף הלימודים במערכת החינוך בישראל:

1

השלב הראשון במערכה הזו חייב להתחיל כבר בבית הספר היסודי, בכיתות א'-ו', ומטרתו היא פירוק של "תסמונת המתחזה" עוד לפני שהיא מכה שורשים. במקום להמשיך במסורת החברתית המחנכת ילדות להתנהגות מנומסת וציפייה פסיבית לאישור חיצוני, החינוך המודרני נדרש לבנות אצלן תודעת מסוגלות פוליטית ויכולת עמידה ציבורית.

במקום להוביל נערות להתרחק מקונפליקטים או להנמיך להבות, יש לאמן אותן לראות בחיכוך הרעיוני ובעימות הציבורי כלי עבודה לגיטימיים והכרחיים. ברמה המעשית, הדבר דורש שילוב של מודולים ל"ניהול ויכוחים", שבהם התלמידות מתרגלות עמידה מול קהל, פתרון סכסוכים מונחה בקבוצה, והפרדה מוחלטת בין ביקורת עניינית על רעיון לבין פגיעה אישית. המטרה היא להרגיל ילדות צעירות להביע דעה נחרצת ומבוססת נתונים, מבלי לחשוש מאי-הסכמה.

2

בחטיבת הביניים, בכיתות ז' עד ט', הדגש עובר לאוריינות כוח ואזרוח המושג "ביטחון לאומי". מנהיגות אינה תאוריה מופשטת שלומדים, אלא מיומנות מעשית שנרכשת דרך התנסות מוגנת בסימולציות מורכבות.

כאן, בתי הספר צריכים להפוך למעבדות חברתיות המתרגלות קבלת החלטות תחת תנאי לחץ ומחסור במשאבים לאומיים, חברתיים וכלכליים. נדרשת הבנה שביטחון לאומי אינו נמדד רק במספר המטוסים או הטנקים, אלא בראש ובראשונה בחוסן האזרחי, הרפואי, החינוכי והקהילתי – זירות שבהן המומחיות הניהולית של נשים היא נכס אסטרטגי חיוני.

במקום להוביל נערות להתרחק מקונפליקטים או להנמיך להבות, יש לאמן אותן לראות בחיכוך הרעיוני ובעימות הציבורי כלי עבודה לגיטימיים והכרחיים. ברמה המעשית, הדבר דורש שילוב של מודולים ל"ניהול ויכוחים"

תוכנית היישום תכלול הקמת "חדרי מצב" סימולטיביים, שבהם התלמידות והתלמידים עוברים תרגולי פתע המדמים משברים אזרחיים רחבי היקף, כמו אירועי אקלים אזוריים או מצבי חירום עירוניים, ולומדים באופן מעשי עקרונות של חלוקת משאבים אופטימלית, מיומנויות שכנוע ורתימת קהל בזמן אמת.

3

השלב השלישי והמסכם מתקיים בתיכון, בכיתות י' עד י"ב, ומתמקד במיסוד רשתות עתודה וחונכות אסטרטגית. אחד החסמים הסמויים אך העוצמתיים ביותר העומדים בפני נשים בשוק העבודה ובפוליטיקה הישראלית הוא היעדר גישה ל"מועדוני הגברים" הסגורים, אותן רשתות קשרים חזקות שנבנות לרוב במהלך השירות הצבאי ביחידות עילית.

כדי להשוות את תנאי הפתיחה עוד לפני הטירונות, על מערכת החינוך לייצר באופן מלאכותי ויזום רשתות קשרים חברתיות-מקצועיות חזקות עבור נשים כבר משלב גיל ההתבגרות.

התוכנית בשלב זה כוללת סדנאות למשא ומתן קואליציוני מתקדם, יישום תורת המשחקים ואוריינות פוליטית-תקציבית מעשית של קריאת תקציב המדינה והבנת עבודת ועדות הכנסת.

בשיא התוכנית, כל תלמידה תצוות למנטורית בכירה בשטח, נבחרת ציבור או מנהלת כללית במגזר הציבורי, שתלווה אותה באופן אקטיבי בימי עבודה מרוכזים, צעד שמנפץ את תחושת הזרות ומנגיש את מוקדי הכוח הלכה למעשה.

על מערכת החינוך לייצר באופן מלאכותי ויזום רשתות קשרים חברתיות-מקצועיות חזקות לנשים כבר מגיל ההתבגרות. סדנאות למו"מ קואליציוני מתקדם, יישום תורת המשחקים ואוריינות פוליטית-תקציבית מעשית

* * *

תת-ייצוג של נשים במוקדי קבלת ההחלטות מייצר באופן בלתי נמנע עיוורון מובנה בעיצוב המדיניות הלאומית. כאשר מחצית מהאוכלוסייה – על פלחיה, מומחיותה הייחודית וצרכיה המובחנים – אינה שותפה פיזית סביב שולחן הקבינט או בחדרי הדיונים הסגורים, המדינה מחמיצה באופן קבוע ועקבי זוויות ראייה קריטיות, ניתוחי עומק של סיכונים אזרחיים ופתרונות יצירתיים מחוץ לקופסה שיכולים לשנות את פני המציאות.

הגיע הזמן לשנות לא בדיבורים, אלא במעשים.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.