לפני כשלושה שבועות עלו נקישות מוזרות וחזקות מפינת הסלון בביתנו שבשכונת ביצרון בתל אביב. הן נשמעו כמו תקתוק מורס מהיר ועמום.

כשהתקרבנו למקור הרעש – גילינו ציפור כהה ונמרצת, מקישה מבחוץ במהירות על השמשה הסגורה. כשהיא הבחינה בנו היא עופפה לה.

למחרת הטקס חזר על עצמו, ומאז נהפך לאירוע יומי.

בכל פעם היה נדמה שהציפור מאותתת לנו דבר מה בעזרת תקתוקיה המהירים, מנסה למשוך את תשומת לבנו, כאילו היא רוצה מאיתנו משהו. אבל בכל פעם שניסינו להתקרב אליה היא ברחה.

התחיל הווי משפחתי סביבה – התבדחנו, ואולי גם קצת קיווינו, שלציפור המסתורית הזו התגלגלה נשמתה של אמא שלי או של אמא של אשתי, והנשמה חוזרת עכשיו אלינו גם כדי לראות את הנכדים שגדלו וגם כדי להעביר לנו מסר דחוף מהעולמות העליונים. בספרות פנטסטית דברים כאלה קורים לפעמים.

לא היה ברור למה הציפור בורחת דווקא כשאנחנו מתקרבים, אבל הנחנו שאלה דברים שקורים למי שנכנס לאזור הדמדומים של הנשמות התועות.

היה נדמה לנו שהציפור מאותתת לנו דבר מה בעזרת תקתוקיה המהירים, מנסה למשוך את תשומת לבנו, כאילו היא רוצה מאיתנו משהו. אבל כאשר ניסינו להתקרב אליה היא ברחה

התמונה החלה להתבהר אחרי שהצלחנו להגדיר את הציפור. זה לא היה קשה במיוחד, יש לה מקור צהוב ועיגולים צהובים מסביב לעיניים, וצבעה חום-כהה עם נוצות לבנות בכנפיים.

אז הבנו שלא רק שאנחנו לא חיים בסרט פנטסטי בכיכובה של נשמה נודדת שחזרה מהעולם הבא, אלא נקלענו לסרט אימה של היצ'קוק. אנחנו מותקפים על ידי ציפור אלימה, אגרסיבית ומסוכנת במיוחד: המיינה ההודית (או המצויה).

תודה לגוגל

בדיקה זריזה באינטרנט העלתה שאנחנו גם לא מקוריים במיוחד ובטח לא לבד. למעשה – אנחנו חלק מטרנד ארצי. ב-12 באוגוסט דיווח המקומון "מלבס" על תושבים ברחוב חיים זכאי בשכונת גנים ג' בפתח תקווה שסיפרו שהם מותקפים על ידי מיינות מרושעות.

"כבר כמה שבועות אנחנו לא יוצאים למרפסת", סיפרה דיירת בחיים זכאי 11, "תקפו את אמא שלי ואת אחותי. בהתחלה הציפור עפה ומשמיעה קול אזהרה, שזה מאוד מפחיד. ולאחר מכן היא נותנת מכה לא נעימה בראש".

חודש קודם נכתב בעמוד המקומי של "ידיעות אחרונות" בראש העין, כי "תושבים מבוהלים מראש העין מדווחים על ציפורים מסוג מיינה שתוקפות ילדים ומבוגרים בכל שעות היממה… התושבים בראש העין מספרים על תקיפות ביום ובלילה, בעיקר לכיוון הראש והשיער של מבוגרים וצעירים כאחד".

"הלהקות בנתניה התמקמו בקרבת גני שעשועים. במהלך החודש האחרון התרבו הדיווחים על מקרי תקיפה – בהם תקפו הציפורים וניקרו את ראשיהם של ילדים"

שנתיים קודם המיינות תקפו את נתניה. ביוני 2016 דיווח המקומון "נתניה אונליין" כי "ציפורי המיינה ממשיכות להטיל חתתן על תושבי קריית השרון ונדמה שלאף גורם רשמי ומוסמך אין תשובה כיצד להתמודד עם להקות הענק של ציפורי השיר.

"את משכנן המרכזי בחרו הלהקות המונות אלפי פריטים בשכונת קריית השרון – מה שהפך את חיי התושבים באזורים שלמים בשכונה, בעיקר בקרבת גני שעשועים, לבלתי נסבלים.

"אם לא די בכך, הרי שבמהלך החודש האחרון התרבו הדיווחים על מקרי תקיפה – בהם תקפו הציפורים וניקרו את ראשיהם של עוברים ושבים, בהם ילדים".

פחד אלוהים! אנחנו תחת התקפה.

מיינה מצויה (צילום: cc by sa Asim Mohal/ויקיפדיה)

המומחה לא מרגיע

הזואולוג ד"ר מוטי צ'רטר, ממכון שמיר למחקר וחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה אוניברסיטת חיפה, אפילו לא ניסה להרגיע את חששותי.

צ'רטר עוקב אחרי התפשטות המיינה בישראל כבר שנים, ומוביל עכשיו מחקר חדש שבודק איך תשפיע ההתפשטות המהירה של המיינות בארץ על ציפורים אחרות, בעיקר על קהילות הדרורים והירגזים, שהמיינה האגרסיבית מתעמרת בהם באכזריות. והממצאים שלו מדאיגים אותו מאוד.

"המיינה שנוקשת על החלון שלך כנראה בכלל לא רוצה להיכנס אליך", אומר צ'רטר, "כמה שהם אגרסיביים ונראים חכמים, זו כנראה לא הציפור הכי חכמה בעולם. סביר להניח שהחלון שלך הוא בשבילה מראה.

"היא רואה את ההשתקפות של עצמה ומנקרת בדמות שנשקפת אליה מהחלון. אבל כל הקטע של המיינות הוא אחד מהאסונות האקולוגיים הכי גדולים בארץ ולטעמי לא מדברים עליהם מספיק".

"המיינה שנוקשת על החלון שלך כנראה בכלל לא רוצה להיכנס אליך. כמה שהם אגרסיביים, זו כנראה לא הציפור הכי חכמה בעולם. סביר להניח שהחלון שלך הוא בשבילה מראה"

סיפרתי לצ'רטר שההתרשמות שלי שונה משלו. מרגע שנחשפתי לביקורים היומיים והבנתי שהמבקרת היא מיינה, גיליתי שלא מפסיקים לדבר עליה. פתאום, כמו שקורה לפעמים, התחילו לצוץ מולי מיינות ודיווחים על מיינות בכל מקום.

כמה שעות לפני השיחה עם צ'רטר נתקלתי במקרה בפוסט ארוך ומעניין של ד"ר עפרי אילני, שהוא גם בעל טור במוסף "הארץ" וגם בנו של הזיאולוג הנערץ גיורא אילני ז"ל, שהיה מגדולי חוקרי בעלי החיים בישראל (וזכור בעיקר בזכות חקר נמרי מדבר יהודה).

סיכום העשור האלטרנטיבי

עפרי אילני בחר לסכם את העשור החולף כלא פחות מ"העשור של המיינות" וכתב "אני חושב שהניסיון לשמר אידאה של טבע 'בלתי מופרע' באזור סופר מיושב כמו מרכז הארץ הוא די מופרך. מבחינתי המינים המתפרצים היו מההפתעות החיוביות של העשור הזה – העובדה שדווקא בתקופה שבה הטבע אמור להיעלם אנחנו רואים יותר תנים, יותר חזירים, יותר שפנים, ואפילו יותר מיינות".

המיינה – ציפור שמקורה בהודו – נחשבת "מין מתפרץ", כי עד שנות התשעים היא בכלל לא נראתה בארץ. לא ברור איך היא בדיוק הגיעה, כנראה שלעולם לא נדע בוודאות.

הגרסה הרווחת והמקובלת היא שהיו כמה מיינות שנמלטו בסוף שנות התשעים מכלוב בצפארי בתל-אביב, התחילו לקנן ולהתרבות בפארק הירקון, ומשם התפשטו לכל עבר.

"הגרסה הרווחת והמקובלת היא שהיו כמה מיינות שנמלטו בסוף שנות התשעים מכלוב בצפארי בתל-אביב, התחילו לקנן ולהתרבות בפארק הירקון, ומשם התפשטו לכל עבר"

"חייבים להבין שמדובר בציפור שמוגדרת כאחד ממאה המינים המזיקים בעולם", אומר ד"ר צ'רטר, "היא לא אחת ממאה הציפורים המזיקות. היא אחת ממאה בעלי החיים המזיקים – כולל רמשים, נחשים, חרקים וכן הלאה.

"מיינה זה מין מאוד בעייתי, כי המיינה מאוד אגרסיבית. מיינה היא ציפור שהורגת בלי לחשוב פעמיים. לציפורים אחרות אין יכולת לעמוד מולה. היכולת שלה לקנן ולהסתגל לסביבה מאוד גבוהה.

"זו ציפור שמקננת בכל מקום. ברמזורים. בכבישים. במבנים. ובגלל שהיא אגרסיבית היא גם משתלטת על אזורי קינון של ציפורים אחרות, שלא יכולות לקנן בכל מקום, והיא גם משתלטת להם על האוכל.

"בגלל שמדובר בציפור שאוכלת הכל, היא גם כנראה אוכלת ביצים של ציפורים אחרות, למרות שזו רק השערה שעוד צריך להוכיח.

"בגלל שבשנים הראשונות המיינה התפשטה בעיקר בערים, ולא גרמה כמעט נזק לחקלאים, אף אחד לא ניסה לעצור את ההתפשטות שלה".

גם עכשיו יש כאלה שטוענים שלא צריך לעצור אותה. ש"ככה זה בטבע".

"אני חושב שזו טעות גדולה. אם זה היה תהליך טבעי – אתה צודק. אבל המקרה הזה הוא מעשה ידי אדם, וכשבני אדם מתערבים בטבע, הם בדרך כלל עושים רק נזק".

ד"ר מוטי צ'רטר מתקין תיבת קינון שהמיינה לא יכולה להיכנס אליה (צילום: באדיבות המצולם)

מה עם הדרורים והירגזים

והנזקים רבים מאוד, כמו שנטע אחיטוב הראתה לפני כמה חודשים בכתבה במוסף "הארץ" שתיארה את היעלמותן המהירה מהנוף של "הציפורים הארץ ישראליות", גיבורי ילדותנו הנחליאלי, הדוכיפת, החוגלה, העפרוני, הפשוש וגם הדרורים והירגזים, שד"ר צ'רטר חוקר כבר שנים.

"בין 2011-2013 ערכתי מחקר על התחרות בין הדרורים לירגזים במושב רם און, ליד עפולה. עכשיו אני עורך את אותו מחקר שוב, רק שהפעם אני בודק איך הפלישה של המיינות השפיעה על הדרורים והירגזים.

"כשערכתי את המחקר הקודם, לפני שבע-שמונה שנים בסך הכל, עוד לא היו שם מיינות בכלל. המחקר החדש רק בתחילתו אבל דבר אחד אני יכול להגיד כבר עכשיו – יש שם המון מיינות שלא היו קודם. והן דוחקות את הדרורים והירגזים.

"מה שקרה זה שהמיינות התרבו בהתחלה בתל אביב ובגוש דן, ומשם התחילו לנדוד לערים אחרות, זו ציפור שמעדיפה את החיים בעיר, אבל עכשיו כבר נהיה לה צפוף בערים, אז היא מתחילה להתפשט גם למושבים ולקיבוצים.

"המיינות התרבו בתל אביב ובגוש דן, ומשם התחילו לנדוד. זו ציפור שמעדיפה את החיים בעיר, אבל עכשיו כבר נהיה לה צפוף, אז היא מתחילה להתפשט גם למושבים ולקיבוצים"

"אתה מוצא היום מיינות אפילו בעין בוקק בים המלח. אנחנו מפוצצים במיינות. היום זו אחת הציפורים הכי נפוצות בארץ. והציפורים האחרות לא יכולות לעמוד מולה – ונכחדות".

בשולי הפוסט המעניין של עופרי אילני – שלהבדיל מצ'רטר דווקא התפעל מיכולות ההישרדות וההסתגלות הגבוהות של המיינה וסיים בקריאה "תהיו מיינות" – הופיעו עדויות שונות על התפשטות המיינות בארץ, כולל דיווח מפרדס חנה על מיינה אכזרית שמתגוררת בגינה מקומית ותוקפת אנשים תוך שהיא צועקת משפטים כמו "זה סוד, לא לגלות".

מיינה מצויה (צילום: istockphoto)

כן, כן, זה לגמרי אפשרי

זה כבר נשמע מופרך לגמרי. מהשטויות שאנשים כותבים בתגובות בפייסבוק. אבל צ'רטר מאשר שגם זה לגמרי אפשרי.

"מיינה היא אחת הציפורים שהכי טובות בחיקוי בני אדם. יותר מתוכים. בעולם אנשים גידלו מיינות בבתים בגלל התכונה הזו, של חיקוי בני אדם. פעם זה היה מאוד נפוץ ואז ברוב המדינות המערביות הוציאו גידול מיינות אל מחוץ לחוק כדי לעצור את ההתפשטות שלהן, בגלל שהבינו שזו ציפור מאוד מסוכנת לסביבה".

"מיינה היא אחת הציפורים שהכי טובות בחיקוי בני אדם. יותר מתוכים. בעולם אנשים גידלו מיינות בבתים בגלל התכונה הזו, של חיקוי בני אדם. פעם זה היה מאוד נפוץ"

 אז מה אפשר לעשות? לצאת למסע חיסול?

"אני לא אומר להרוג אותן. יהודים ממילא הם לא עם שאוהב לצאת לציד. אין לנו את הקטע הזה כמעט, של להרוג בעלי חיים סתם. בכל מה שקשור לשמירת טבע זה כמובן טוב. אבל בעניין של מינים פולשים כמו המיינות, זה בעייתי.

"אני מנסה לקדם את הרעיון של בניית תיבות קינון לירגזים ואולי גם לדרורים, שיהיו בנויות כך שרק הירגזים והדרורים יוכלו להיכנס ולקנן בהן. תיבות עם פתח קטן כזה שהמיינה הגדולה לא תוכל להיכנס דרכו. יש אלפי תיבות קינון שמפוזרות בארץ.

אני אישית שמתי קרוב ל-400 תיבות, בעיקר לצרכי מעקב ומחקר. הרבה אנשים מציבים תיבות קינון בחצרות ובבתים פרטיים. גם בגני ילדים שמים תיבות כאלה.

"לכן כתבתי את הספר על 'יוני הירגזי', שבו אני מספר גם על המיינה שתוקפת את הירגזי, כדי להעלות את המודעות לזה שצריך לעזור למינים המותקפים. אבל בעניין הזה עוד יש המון עבודה לעשות".

"אני לא אומר להרוג אותן. יהודים ממילא הם לא עם שאוהב לצאת לציד. אין לנו את הקטע הזה כמעט, של להרוג בעלי חיים סתם. בעניין של מינים פולשים כמו המיינות, זה בעייתי"

עמוד מתוך "הקן של יוני הרגזי", ספר הילדים שכתב מוטי צ'רטר. איור: תרצה כפרי (צילום: באדיבות צ'רטר)