שנים רבות תהיתי מדוע המלכים שקמו אחרי ירבעם בן נבט לא השמידו את פולחן העגלים שהקים בבית אל ובדן. הרי לפי המסורת המקראית היה מדובר בחטא מכונן, בעיוות דתי ופוליטי שנועד לנתק את ממלכת ישראל ממוקדי הכוח בירושלים ולבסס את שלטונו של המלך הראשון בממלכת ישראל הצפונית. ובכל זאת, למרות חילופי שושלות, מרידות, מלחמות אזרחים, התנקשויות ורציחות פוליטיות, הפולחן הזה שרד מאות שנים.

העגל בדן עמד על מכונו עד חורבן ממלכת ישראל בידי אשור, והעגל בבית אל המשיך להתקיים עוד עשרות שנים לאחר מכן. מלכים התחלפו, שושלות נפלו, ערים נחרבו, אך המנגנון נשאר. רק בדיעבד הבנתי שהשאלה אינה מדוע הפולחן שרד, אלא מדוע לא קם מנהיג שהיה מסוגל לחסל אותו.

התשובה המקובלת היא שהמלכים היו רשעים או חלשים. אולם נדמה לי שהמציאות מורכבת יותר. פולחן העגלים לא הוצג לציבור כעבודה זרה מובהקת. הוא לא עטה על עצמו את דמותו של הבעל הכנעני; להפך, הוא הוצג כביטוי מקומי, לגיטימי ואף לאומי של עבודת האל. הוא נשען על סמלים מוכרים, על מסורת, על זהות ועל רגשות שייכות. הוא ידע לדבר בשפת העם.

פולחן העגל בדן שרד עד חורבן ממלכת ישראל בידי אשור, והעגל בבית אל – עוד עשרות שנים אחר כך. מלכים התחלפו, שושלות נפלו, ערים נחרבו, אך השאלה אינה מדוע הפולחן שרד, אלא מדוע לא קם מנהיג שהצליח לחסלו

זהו בדיוק סוד כוחו של כל פולחן פוליטי מצליח: הוא אינו מציג את עצמו כפולחן. הוא מציג את עצמו כהיגיון בריא, כפטריוטיות, כמסורת, כהגנה על הבית. סביבו נבנים מוסדות, מוקדי כוח, מנגנונים כלכליים, כלי תקשורת, בעלי עניין ומעמדות שלמים המתפרנסים מקיומו. ככל שהמערכת גדלה, כך קשה יותר לערער על מעמדה. מי שמבקש לפרק אותה אינו נתפס כרפורמטור אלא כאיום.

נדמה לי שזהו אחד המפתחות להבנת המציאות הפוליטית בישראל בעשורים האחרונים.

בנימין נתניהו הוא הרבה יותר מראש ממשלה או ממנהיג מפלגה. במשך שנים נבנה סביבו מנגנון של פולחן אישיות. אינני מתכוון לכך שכל תומכיו הם חסידים עיוורים, כמובן שלא. רבים מהם מצביעים עבורו מתוך שיקולים רציונליים לחלוטין. אך לצד התמיכה הפוליטית הלגיטימית צמחה גם תופעה רחבה יותר: נתניהו הפך עבור חלקים גדולים בציבור לדמות מיתולוגית ומשיחית שכמעט אי אפשר לערער עליה.

כל ביקורת עליו נתפסת כהתקפה על המחנה כולו. כל כישלון מוסבר באמצעות בגידה של פקידים, תקשורת עוינת, מערכת משפט, אליטות, יריבים פוליטיים או אויבים מבחוץ. כל הצלחה מיוחסת למנהיג עצמו. במצב כזה, הוויכוח כבר אינו על מדיניות אלא על אמונה. ואמונה, בניגוד לעמדה פוליטית, אינה מתמוטטת מול עובדות בלבד. אפשר להחליף אמונה אחת באחרת, אך קשה מאוד לבטל את עצם הצורך להאמין.

זו גם הסיבה שאינני רואה כיום במערכת הפוליטית הישראלית דמות המסוגלת לפרק את המנגנון הזה. לא משום שחסרים פוליטיקאים מוכשרים, אלא משום שרובם עדיין פועלים בתוך גבולות השיח שנתניהו קבע בעצמו. הם מבקרים אותו, אך מקבלים חלק גדול מהנחות היסוד שעליהן בנה את כוחו. הם מבטיחים לנהל טוב יותר את אותה מערכת, אך אינם מציעים תפיסה אחרת של החברה הישראלית.

כל ביקורת עליו נתפסת כהתקפה על המחנה. כל כישלון מוסבר בבגידת גורמים שונים. כל הצלחה מיוחסת לו. הוויכוח כבר אינו על מדיניות אלא על אמונה. ואמונה, בניגוד לעמדה פוליטית, לא מתמוטטת מול עובדות בלבד

הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא היחס לחברה הערבית בישראל.

במשך שנים הוצגו האזרחים הערבים כאיום פוטנציאלי, כבעיה שיש לנהל ולא כשותפים שיש לשלב. מערכת פוליטית שלמה התרגלה לדבר עליהם במונחים של דמוגרפיה, ביטחון או נאמנות, במקום במונחים של אזרחות ושוויון. גם כאשר הוקמו ממשלות שנשענו על תמיכה של מפלגות ערביות, הדבר הוצג לעיתים קרובות ככורח פוליטי ולא כחזון אזרחי.

גם כיום, מרבית המנהיגים הציוניים חוששים להציג לציבור חזון ברור של שותפות יהודית־ערבית מלאה. הם מעדיפים לדבר על ניהול הסכסוך, על ביטחון ועל מאזן כוחות, אך נמנעים מלומר אמת פשוטה: לא ניתן לבנות דמוקרטיה אמיתית ולא ניתן לשקם חברה שסועה כאשר כחמישית מאזרחיה נתפסת כגוף זר.

זו אינה רק בעיה מוסרית. זו גם בעיה אסטרטגית. חברה שאינה מסוגלת לראות באוכלוסייה הערבית חלק מהמרקם האזרחי שלה, גוזרת על עצמה חיים מתמשכים של חשדנות, ניכור ופחד. פוליטיקאים רבים למדו שאפשר להפיק רווח אלקטורלי מפחדים כאלה. קשה הרבה יותר לבנות הון פוליטי על אמון, על שותפות ועל חזון משותף.

הדבר מפתיע במיוחד כאשר חוזרים אל אחד הסמלים המכוננים של הלאומיות היהודית – דוד המלך.

בניגוד לדימוי המקובל, ממלכת דוד לא הייתה פרויקט של טוהר אתני. סביב דוד פעלו אנשים ממוצאים שונים, וחלקם מילאו תפקידים בכירים ביותר. אוריה החתי היה מגיבורי צבאו; איתי הגתי, שבא מגת הפלשתית, היה ממפקדיו הנאמנים; צלק העמוני נמנה עם גיבוריו; והכרתי והפלתי שימשו כיחידות העילית של המשמר המלכותי. דוד לא שאל מאין באו אנשיו. הוא בחר בהם על פי כישוריהם ונכונותם לתרום למדינה שאותה ניהל.

מרבית המנהיגים הציוניים מעדיפים לדבר על ניהול הסכסוך, ביטחון ומאזן כוחות, אך נמנעים מלומר אמת פשוטה: לא ניתן לבנות דמוקרטיה אמיתית ולשקם חברה שסועה כאשר כחמישית מאזרחיה נתפסת כגוף זר

אין משמעות הדבר שדוד היה ליברל מודרני. הוא היה מלך במזרח הקדום. אך עצם העובדה שהמסורת המקראית בחרה לשמר את הדמויות הללו מלמדת משהו חשוב על תפיסת המנהיגות שהיא ביקשה להנחיל. כוחו של שליט אינו נובע מהומוגניות מוחלטת של אנשיו, אלא מיכולתו לרתום קבוצות שונות למטרה משותפת.

אפשר להתווכח על המשמעות המדויקת של הסיפורים הללו, אך קשה להתעלם מן העובדה שהמסורת המקראית עצמה אינה מציגה חברה הומוגנית וסגורה. דווקא המיתוס הלאומי המכונן של ישראל כולל בתוכו שותפות עם אנשים שבאו מבחוץ.

מכאן עולה שאלה: כיצד הגענו למצב שבו מי שמדברים ללא הרף בשם המסורת היהודית והלאומית מתקשים כל כך לקבל את עצם הרעיון של שותפות אזרחית עם אזרחים ערבים?

ייתכן שהתשובה נעוצה באותו מנגנון שהחזיק את פולחן העגלים במשך מאות שנים. פולחנים אינם מתקיימים בזכות האמת שבהם, אלא בזכות התועלת שהם מעניקים לבעלי הכוח. הם מספקים זהות, אויבים, נאמנויות ואמונה עיוורת. הם מעניקים הסבר פשוט למציאות מורכבת. הם הופכים שאלות קשות לפלקטים וסיסמאות. הם מחלקים את העולם לטובים ורעים, לפטריוטים ובוגדים, ל"אנחנו" ו"הם".

במציאות כזו, עצם המחשבה על שותפות הופכת לאיום. מי שמציע לראות ביריב אדם מורכב נתפס כחלש. מי שמסרב לשנוא נתפס כרופס. מי שמבקש לבנות גשר במקום חומה נתפס כבוגד.

פולחנים לא מתקיימים בזכות האמת שבהם, אלא בזכות תועלתם לבעלי הכוח. הם מספקים זהות, אויבים, נאמנויות ואמונה עיוורת. מחלקים את העולם לטובים ורעים, לפטריוטים ובוגדים, ל"אנחנו" ו"הם"

זו הסיבה שפולחן ממשיך להתקיים גם לאחר לכתו של המנהיג שיצר אותו. לעיתים דווקא אחרי לכתו הוא מתחזק. המנהיג הופך לסמל, הסמל הופך למיתוס, והמיתוס הופך לחלק מזהותם של אנשים. בשלב הזה כבר לא מדובר באדם אלא במערכת אמונות שלמה.

במקרא נדרש מלך כמו יאשיהו כדי לפרק מנגנון דתי שהשתרש במשך דורות. אך יאשיהו לא הסתפק בהחלפת האנשים שעמדו בראש מערכת. הוא ביקש לערער על יסודותיה עצמם. בישראל של ימינו יידרש אולי סוג אחר של מנהיגות: לא כזו שתציע עוד מושיע לאומי, אלא כזו שתשחרר את הציבור מן הצורך במושיעים.

אולי האתגר הגדול ביותר של החברה הישראלית אינו החלפת נתניהו או החלפת ממשלה כזו או אחרת. האתגר האמיתי הוא השתחררות מהתודעה הפוליטית שהפכה אנשים למושיעים, יריבים לשדים, ומחלוקת אזרחית למלחמת קיום תמידית.

מנהיגות ראויה לא תיבחן ביכולתה ליצור פולחן חדש, אלא ביכולתה לפרק את הפולחנים הקיימים. היא תצטרך להיות אמיצה מספיק כדי לומר שהמדינה אינה שייכת למחנה אחד, לזרם אחד או לאדם אחד. היא תצטרך להכיר בכך שיהודים וערבים, חילונים ודתיים, צברים ועולים – אינם בעיה שיש לפתור אלא מציאות שיש ללמוד לחיות בתוכה.

אולי אתגר החברה הישראלית אינו החלפת נתניהו או ממשלה כזו או אחרת. האתגר האמיתי הוא השתחררות מהתודעה הפוליטית שהפכה אנשים למושיעים, יריבים לשדים, ומחלוקת אזרחית למלחמת קיום תמידית

עד שלא תופיע מנהיגות כזו, נמשיך להתווכח על שמותיהם של ה"מלכים", על זהותם של היורשים ועל חלוקת הכוח ביניהם, בעוד הפולחן עצמו ימשיך להתקיים, לשכפל את עצמו ולשלוט בדמיוננו הפוליטי. זה בכלל לא משנה מי יחליף את נתניהו; השאלה היא האם החברה הישראלית בשלה להפסיק לחפש.

יהודה רחנייב הוא יוצר, אוצר ויזם תרבות, המגיש שתי תוכניות אירוח שבועיות העוסקות ביצירה ישראלית. הוא מוביל את פרויקט "הרוח החדשה" – סדרת כנסים המפגישה בין דוברים ויוצרים מתחומי האמנות. פועלו מתמקד בבחינת הקשר בין הזהות היהודית והישראלית ובעיצובו מחדש דרך שיח תרבותי עמוק.