יש אופי טקסי למסרי ההרגעה הזורמים מוושינגטון לירושלים לאחר כל משבר, כל הפסקת אש, כל שיחת טלפון מביכה בין נשיא אמריקאי לראש ממשלה ישראלי. "הקשר הוא בל יינתק", "המחויבות שלנו לביטחון ישראל היא יצוקה כברזל", הביטויים הללו חוזרים על עצמם כל כך הרבה פעמים, על ידי כל כך הרבה ממשלים, עד שקיבלו אופי של ליטורגיה – מנחמת, מוכרת, וקשורה רק באופן רופף להתנהלות המדינות בפועל.

המחלקה האסטרטגית של ישראל תיטיב לעשות אם תבחן את הפער הזה בכנות רבה יותר מכפי שהיא נוהגת בדרך כלל.

מאז 1948, ישראל מוצאת את עצמה שוב ושוב באותה עמדה: חזקה מבחינה צבאית, תלויה מבחינה דיפלומטית, ומנווטת בפער העצום בין מה שהיא חשה שהיא זקוקה לו כדי לשרוד, ובין מה שבעלת בריתה ההכרחית מוכנה לאפשר. פער זה מעולם לא נסגר לחלוטין. השאלה הראויה – שמנהיגי ישראל מוכנים לעיתים נדירות להשמיע בקול – היא, האם מגמות מבניות בפוליטיקה האמריקאית ובאסטרטגיה הגדולה מרחיבות את הפער הזה עוד יותר.

ביטויים כמו "הקשר בין ארה"ב לישראל הוא בל יינתק" חוזרים על עצמם כל כך הרבה פעמים, על ידי כה הרבה ממשלים, עד שקיבלו אופי של ליטורגיה – מנחמת, מוכרת, וקשורה רק באופן רופף להתנהלות המדינות בפועל

הדפוס ההיסטורי

נתחיל בתיעוד. באוקטובר 1973, כשהשריון הישראלי כיתר את הארמיה השלישית של מצרים, וממשלת ישראל הייתה מוכנה להכריע את המערכה, עשה ממשל ריצ'רד ניקסון משהו שהפך למאפיין חוזר של המדינאות האמריקאית: הוא הציל את האויב מתבוסה מוחלטת וכינה את התוצאה ניצחון דיפלומטי.

הנרי קיסינג'ר תיווך הפסקת אש שחילצה את כוחותיו המותשים של אנואר סאדאת, העניקה לוושינגטון את תפקיד המתווך האזורי ההכרחי, ולימדה את ישראל את הלקח שהיא נאלצת ללמוד שוב ושוב: כאשר המטרות האמריקאיות והישראליות מתבדלות, ישראל היא זו שנדרשת לוותר.

הגשר האווירי שצייד מחדש את הכוחות הישראליים באותה מלחמה, מבצע "ניקל גראס", היה אמיתי ומשמעותי — והוא גם יצר תלות. אי אפשר לקבל את התחמושת ואז לדחות את התנאים שמגיעים איתה.

זוהי פחות ביקורת על המדינאות האמריקאית, ויותר תיאור של אופן פעולתה הנצחי של חסות מעצמה. לאתונה היו מדינות חסות. לרומא היו מלכי חסות. לוושינגטון יש בעלות ברית, ובעלות הברית משרתות את האינטרסים של המעצמה — לא להפך.

שינוי סדרי העדיפויות האמריקאיים

מה שהשתנה הוא הסביבה האסטרטגית שבה מוצעת אותה חסות. התפנית האמריקאית לעבר תחרות מעצמות עם סין מחייב ריכוז משאבים ותשומת לב באזור האינדו-פסיפי, לא בסבך מזרחי-תיכוני אינסופי. זו אינה עמדה אידיאולוגית; זו מציאות פיסקלית ואסטרטגית החוצה ממשלות.

קיסינג'ר תיווך הפסקת אש שחילצה את כוחותיו המותשים של סאדאת, העניקה לוושינגטון את תפקיד המתווך האזורי, ולימדה את ישראל לקח: כשהמטרות האמריקאיות והישראליות מתפצלות, ישראל נדרשת לוותר

מסמכי התכנון של הפנטגון, ללא קשר למי שמכהן בבית הלבן, מצביעים מזרחה – למצרי טייוואן, לים סין הדרומי, לאורך קשת התחרות עם בייג'ין. המזרח התיכון, שהיה בעבר עיסוקה הבלעדי של מדיניות החוץ האמריקאית, הפך להסחת דעת מהאירוע הראשי.

התועלת של ישראל כשותפה אסטרטגית מוטלת בספק יותר ויותר. לא על ידי קולות אנטי-ישראליים, אלא על ידי ריאליסטים נוקשים הטוענים כי האינטרסים האמריקאיים באזור – ביטחון אנרגטי, מאבק בטרור, תחרות מעצמות גדולות – ניתנים לקידום לרוב דרך יחסים עם מדינות ערב, שאינן נושאות אותו מטען פוליטי. טיעון זה יצבור תאוצה עם השנים, ללא קשר לשאלה איזו מפלגה תחזיק בשלטון בוושינגטון.

קו השבר הפנימי

לכך מתווסף הממד הפנימי, שהוא אולי המשמעותי מכולם. התמיכה האמריקאית בישראל נשענה במשך עשרות שנים על קונצנזוס דו-מפלגתי שנסדק כעת בגלוי. דעת הקהל האמריקאית, ובמיוחד בקרב בוחרים צעירים ומיעוטים, הפכה ספקנית יותר ויותר כלפי תמיכה ללא הגבלה בכל מדינה זרה, ובכלל זה ישראל.

זה אינו מצב רוח חולף. הדמוגרפיה היא הגורל בפוליטיקה דמוקרטית, וקבוצות הגיל הספקניות ביותר כלפי תמיכה ללא תנאי בישראל הן אלה שעתידות לרשת את שתי המפלגות הגדולות.

התועלת של ישראל כשותפה אסטרטגית מוטלת בספק גובר. לא על ידי קולות אנטי-ישראליים, אלא על ידי ריאליסטים הטוענים כי האינטרסים האמריקאיים באזור ניתנים לקידום דרך יחסים עם מדינות ערב

ארצות הברית מספקת לישראל סיוע ביטחוני סדיר, כיום בשיעור שנתי של 3.8 מיליארד דולר, במסגרת מזכר הבנה שתוקפו יפוג ב-2028. משא ומתן מחודש על הסכם זה יתקיים בסביבה פוליטית פנימית שונה מאוד מזו שבה עוצב במקור. חבילת הסיוע הצבאי השנתית של 3.8 מיליארד דולר, אף שנחשבת כיום לבלתי ניתנת לנגיעה בוושינגטון מבחינה פוליטית, מייצגת בדיוק את סוג הוצאות החוץ שציבור בעל אוריינטציה של "אמריקה תחילה" עשוי להטיל בה ספק.

המציאות המבנית

אף אחד מאלה אינו אומר שאמריקה עומדת לנטוש את ישראל. היחסים מושרשים עמוק מדי במבנים מוסדיים, תרבותיים ופוליטיים כדי שתתרחש תפנית פתאומית. ארצות הברית נותרת בעלת בריתה הקרובה ביותר של ישראל, ותמיכתה מהווה אחד מעמודי התווך של הביטחון הלאומי הישראלי, ומספקת גישה למערכות נשק מתקדמות, שיתוף מידע מודיעיני, שיתוף פעולה בטכנולוגיות ביטחון, וכיסוי דיפלומטי חיוני במועצת הביטחון של האו"ם.

אך "לא תעזוב" אינו אותו דבר כמו "ניתן לסמוך עליו ללא תנאי". מנהיגי ישראל צריכים להבין את ההבדל — ולתכנן בהתאם. הלקח מכל משבר בעבר הוא שוושינגטון תתמוך בישראל עד לנקודה שבה תמיכה זו מתנגשת עם האינטרסים האמריקאיים הרחבים יותר. בשלב זה, שיחות הטלפון משר החוץ האמריקאי הופכות תכופות יותר, לחידוש משלוחי הנשק מתלווים תנאים חדשים, ו"המחויבות האיתנה כברזל" חושפת את עמידותה האמיתית.

ארה"ב מספקת לישראל סיוע ביטחוני סדיר, בשיעור שנתי של 3.8 מיליארד דולר, במסגרת מזכר הבנה שיפוג תוקפו ב-2028. מו"מ מחודש על ההסכם יתקיים בסביבה פוליטית פנימית שונה מאוד מזו שבה עוצב במקור

המסקנה שירושלים נמנעת ממנה

מה צריך אסטרטג ישראלי בעל ראייה צלולה להסיק מכל זה? לא שהברית חסרת ערך — היא בעלת ערך רב. אך ערכה הוא מותנה, עסקתי, ונתון לשינוי על ידי כוחות שירושלים אינה יכולה לשלוט בהם: פוליטיקת הבחירות האמריקאית, עמדות דוריות משתנות, תחרות מעצמות גדולות, והפיתוי הנצחי של וושינגטון למלא תפקיד של מתווך אזורי על חשבון ישראל.

הבוקר שלאחר כל הפסקת אש הוא תמיד, עבור ירושלים, בוקר של חשבון נפש. מה הושג, מה נותר בלתי גמור, ואיזה מחיר ישולם, בעוד שנים, עבור התנאים שכפתה וושינגטון — אלה הן השאלות שנותרות.

הביטחון הישראלי ארוך הטווח אינו יכול להישען על ההנחה שממשל אמריקאי כלשהו תמיד ייתן עדיפות לצרכים ישראליים על פני השיקולים האמריקאיים. התיעוד ההיסטורי, כשהוא נבחן ללא סנטימנטליות, אינו תומך בהנחה זו.

התשובה הלא נוחה לשאלה האם ישראל יכולה לסמוך על אמריקה בטווח הארוך היא זו: כן, כשותפה — אך לעולם לא כערבה. ההבחנה חשובה מאוד, וככל שהמחשבה האסטרטגית הישראלית תפנים אותה מוקדם יותר, כך תייחס ירושלים חשיבות רבה יותר לטיפוח חלופות.

מה צריך אסטרטג ישראלי בעל ראייה צלולה להסיק מכל זה? לא שהברית חסרת ערך — היא בעלת ערך רב. אך ערכה הוא מותנה, עסקתי, ונתון לשינוי על ידי כוחות שירושלים אינה יכולה לשלוט בהם

בין החלופות ניתן למנות טיפוח יחסים אזוריים, הסתפקות עצמית אסטרטגית ודיפלומטיה התלויה פחות בחסות מעצמה יחידה שסדרי העדיפויות שלה הם בהכרח שלה.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.