המעקב אחר מדיניות טורקיה ברבעון השני של 2026 מלמד כי יחסי ישראל-טורקיה חצו סף. מה שנראה בעבר כמשבר מחזורי, עוד אחד מאותם פרצי זעם מוכרים בין ירושלים לאנקרה, הפך ברבעון הזה לעימות אסטרטגי רב-ממדי.

עזה עדיין במרכז, הפלסטינים עדיין הדגל, אל-אקצא עדיין המטען הרגשי הנפיץ – אבל טורקיה כבר אינה מדברת רק על המלחמה או על הכיבוש. היא מציגה את ישראל כאיום אזורי, מוסרי, משפטי, כלכלי ואף ביטחוני על טורקיה עצמה. כך, לאט ובהתמדה, אירוע מקומי הופך לתפיסת עולם.

הנתון הבולט ביותר במעקב הוא לא רק היקף העיסוק בישראל, אלא אופיו. מתוך 293 מקורות שנאספו ברבעון, האינדיקטור השכיח ביותר הוא דה-לגיטימציה של מדינת ישראל: 143 הופעות.

עזה עדיין במרכז, אבל טורקיה כבר לא מדברת רק על המלחמה או על הכיבוש. היא מציגה את ישראל כאיום אזורי, מוסרי, משפטי, כלכלי ואף ביטחוני על טורקיה עצמה. כך, לאט ובהתמדה, אירוע מקומי הופך לתפיסת עולם

אחריו באים העיסוק בפעילות ישראל בעזה והקריאה לקהילה הבינלאומית לפעול נגד ישראל, 72 הופעות לכל אחד. האשמת ישראל ברצח עם מופיעה 54 פעמים, דאגה הומניטרית 45 פעמים, והסיוע ההומניטרי הטורקי לעזה ולגדה 44 פעמים.

לעומת זאת, קריאה לחזרה למשא ומתן לא מופיעה אפילו פעם אחת. הצעת ערבות טורקית אינה מופיעה כלל. גם מימון ישיר לחמאס או לעזה אינו מופיע במדד שנבדק. התמונה ברורה: אנקרה מדברת פחות על תהליך מדיני ויותר על מאבק תודעתי, משפטי ומוסרי נגד ישראל.

גם ניתוח מילות המפתח מחזק זאת. המילה "ישראל" מופיעה 1,649 פעמים, "עזה" 650 פעמים, "משפט" 259, "כיבוש" 211, "אל-אקצא" 188, "רצח עם" 170 ו"ירושלים" 149. לעומתן, "שתי מדינות" מופיעה 24 פעמים בלבד, "מדינה פלסטינית" 20 פעמים, ו"1967" רק 14 פעמים.

כלומר, טורקיה עדיין משתמשת במסגרת המקובלת של פתרון שתי המדינות, אך מרכז הכובד של השיח עבר ממדיניות לפולמוס, מהסדר להאשמה, ומהצעת פתרון לבניית כתב אישום.

1

זו המגמה הראשונה: טורקיה מעבירה את הסכסוך מן הזירה הפלסטינית אל הזירה האזורית. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ושר החוץ שלו הקאן פידאן אינם מסתפקים בגינוי פעולות ישראל בעזה, בלבנון או בגדה. הם מציגים את ישראל ככוח מערער סדר, המנסה לעצב מחדש את המזרח התיכון, לפגוע בסוריה ובלבנון, לחדור למזרח הים התיכון, להשפיע על נתיבי סחר ואנרגיה, ואף לגרור את הכורדים למלחמה באיראן.

מהמחקר עולה כי טורקיה עדיין משתמשת במסגרת המקובלת של פתרון שתי המדינות, אך מרכז הכובד של השיח עבר ממדיניות לפולמוס, מהסדר להאשמה, ומהצעת פתרון לבניית כתב אישום

בכך טורקיה מנסחת לעצמה הצדקה למעורבות רחבה בהרבה. ביטחונה, לפי ארדואן, אינו מתחיל רק בגבולותיה, אלא גם בחלב, בדמשק ובביירות. זה כבר לא סכסוך ישראלי-פלסטיני, אלא מפה חדשה של מאבק על הנהגת האזור.

2

המגמה השנייה היא הפיכת ירושלים ואל-אקצא למנגנון גיוס קבוע. כל עלייה להר הבית, כל התבטאות ישראלית, כל החלטה על בנייה או שינוי במעמד אתרים קדושים, עוברות תרגום מיידי לשפה טורקית של "פשיטה", "ייהוד", "פגיעה בסטטוס־קוו" ו"מלחמה בזהות האסלאמית".

זה לא רק רגש דתי. זו מדיניות. ירושלים משמשת לאנקרה גשר בין הציבור הטורקי, העולם המוסלמי, הפלסטינים והשאיפה להנהגה אזורית. כאשר שר הפנים הטורקי מדבר על רצונו להיות "מושל ירושלים", אין מדובר בפליטת פה פולקלוריסטית. זהו סימפטום לתפיסה היסטורית שבה העבר העות'מאני אינו מוזיאון, אלא חומר גלם למדיניות חוץ.

3

המגמה השלישית היא המעבר מכלי דיפלומטיה לכלי מאבק משפטי ותודעתי. טורקיה מקדמת חקירות, תביעות, צווי מעצר וקריאות לסנקציות. היא מציגה את ישראל כמי שמפרה את המשפט הבינלאומי, ובמקביל מבקשת לכנס סביבה קואליציות אזוריות ובינלאומיות.

טורקיה מנסחת לעצמה הצדקה למעורבות רחבה בהרבה. ביטחונה, לפי ארדואן, לא מתחיל רק בגבולותיה, אלא גם בחלב, בדמשק ובביירות. זה כבר לא סכסוך ישראלי-פלסטיני, אלא מפה חדשה של מאבק על הנהגת האזור

מיזם R4 עם מצרים, סעודיה ופקיסטן, לצד הניסיונות להפעיל מסגרות מוסלמיות וטורקיות נוספות כגון המיזם "שכנותיה של סוריה", מראים שאנקרה אינה מסתפקת בהצהרות. היא מנסה לבנות ארכיטקטורה אזורית המכתרת את ישראל, שבה הסוגיה הפלסטינית היא ציר מארגן נגד ישראל.

4

המגמה הרביעית נוגעת לחמאס. המעקב מצביע על קשרים ומפגשים בדרגים גבוהים בין טורקיה לבין הנהגת חמאס, לרבות פגישות עם ראש מועצת השורא ומגעים של ראש ה־MIT. במקביל, מתקיימים גם מגעים עם הרשות הפלסטינית, כולל שיתוף פעולה בתחום ביטחון הפנים.

כאן טורקיה משחקת משחק כפול: כלפי חוץ היא מציגה עצמה כמי שפועלת במסגרת פתרון שתי המדינות ומול מוסדות הרשות; בפועל היא ממשיכה להעניק לחמאס לגיטימציה מדינית. ישראל, מצידה, חושפת פעילות חמאס משטח טורקיה ומנסה להוכיח שאנקרה אינה רק מתווכת או תומכת הומניטרית, אלא חלק מן הבעיה.

5

המגמה החמישית היא תחכום דיפלומטי טורקי: בהקשר זה ראויה במיוחד לתשומת לב תגובתו של שר החוץ הקאן פידאן לקריאתו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לצרף את טורקיה להסכמי אברהם.

טורקיה משחקת משחק כפול: כלפי חוץ היא מציגה עצמה כפועלת במסגרת פתרון שתי המדינות ומול מוסדות הרשות; בפועל היא ממשיכה להעניק לחמאס לגיטימציה מדינית, וישראל חושפת פעילות חמאס משטח טורקיה

לכאורה, פידאן הותיר פתח לנורמליזציה. כזכור, הדגיש פידאן כי טורקיה כבר מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל מאז 1949 וכי ניתן יהיה לשקם את היחסים אם ישראל תשנה את מדיניותה – דהיינו, תפסיק את פעילותה בעזה, בלבנון ובסוריה, תבטיח את צרכיה ההומניטריים של האוכלוסייה הפלסטינית ותפעל במסגרת פתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 1967.

אלא שבפועל, תנאים אלה אינם מצויים כיום בגדר האפשר מבחינתה של אף ממשלה ישראלית. בכך הצליח פידאן למצב את טורקיה כשחקן אחראי, פרגמטי וכמי שאינו שולל עקרונית נורמליזציה, אך בה בעת העביר את מלוא האחריות להיעדרה של נורמליזציה אל כתפיה של ישראל.

זהו מהלך דיפלומטי מבריק שמאפשר לאנקרה להמשיך ולהציג עצמה כמי שיושבת סביב שולחן המשא ומתן, מבלי לשלם את המחיר המדיני הכרוך בסירוב פומבי, ובו בזמן להימנע מן הדימוי של "איראן שנייה" המבקשת לנתק כל קשר עם ישראל.

* * *

במקביל, חשוב לציין כי גם ישראל אינה צופה תמימה מן היציע, כאילו מדובר במחזה טורקי משונה שנכתב בידי תסריטאי עם חיבה מוגזמת לאימפריות. המעקב מלמד על שינוי גם בצד הישראלי. ברבעון הזה בכירים ישראלים החלו למסגר את טורקיה כאיום אסטרטגי ארוך טווח, לעיתים אף חמור מאיראן.

פידאן הצליח, במהלך דיפלומטי מבריק, למצב את טורקיה כשחקן אחראי, פרגמטי וכמי שאינו שולל עקרונית נורמליזציה, אך בה בעת העביר את מלוא האחריות להיעדרה של נורמליזציה אל כתפיה של ישראל

התגובות הישראליות נעשו אישיות, חריפות וסמליות יותר: מתקפות על ארדואן, האשמות ביחס לכורדים, התייחסות לכיבוש צפון קפריסין, ולבסוף גם ההכרה ברצח העם הארמני ככלי לחץ מדיני. ישראל, במילים אחרות, הפסיקה רק להתגונן מול השיח הטורקי והחלה להשיב באותה שפה של זיכרון היסטורי, זהות, מוסר והאשמה.

השינוי הישראלי אינו מסתכם רק בהחרפת הטון מול טורקיה. בדומה להתפתחות שחלה באנקרה, גם בירושלים מתרחב בהדרגה האופן שבו נתפסת מערכת היחסים עם טורקיה.

אם בעבר הוויכוח התמקד בעיקר במשטים, במשבר הדיפלומטי או בהתבטאויותיו של הנשיא ארדואן, הרי שברבעון השני של שנת 2026 הולכת ומתגבשת תפיסה רחבה יותר, שלפיה אין מדובר עוד במשבר נקודתי אלא ביריבות אסטרטגית ארוכת טווח.

במובן זה, תגובותיהם של בכירים ישראלים אינן רק תגובה לרטוריקה הטורקית, אלא ביטוי לשינוי עמוק יותר באופן שבו ישראל מפרשת את שאיפותיה האזוריות של אנקרה.

התפתחות זו יוצרת מציאות חדשה. במשך שנים ארוכות התאפיינו יחסי ישראל-טורקיה במחזוריות ברורה: תקופות של מתיחות הוחלפו בניסיונות פיוס, והמשברים נתפסו כאירועים בני חלוף שניתן יהיה לנהל או להכיל.

ישראל חדלה להסתפק בהתגוננות בלבד מול השיח הטורקי והחלה להשיב באותה שפה של זיכרון היסטורי, זהות, מוסר והאשמה. לא רק הטון מול טורקיה הוחרף – גם בישראל מתרחב האופן שבו נתפסים היחסים עם טורקיה

אולם בעיקר אחרי חדירתה של טורקיה לסוריה עם נפילתו של הרודן הסורי בשאר אסד, מעקב אחר הרבעון השני של שנת 2026 במיוחד מלמד כי שני הצדדים הולכים ומתרחקים מן הדפוס המחזורי שניתן לניהול או להכלה.

בעוד שטורקיה משלבת את ישראל בתוך תפיסת הביטחון האזורית שלה, גם בישראל הולכת ומתחזקת ההערכה כי טורקיה איננה עוד שחקן בעייתי בלבד, אלא גורם המבקש להשפיע על עיצובו של הסדר האזורי החדש.

מכאן שגם אופי העימות משתנה. ככל שהשיח בין המדינות עובר מדיון על אירועים קונקרטיים לעימות סביב זהות, היסטוריה, לגיטימציה ותפיסות סדר אזורי, כך מצטמצם מרחב הגמישות המדינית שהיה קיים בעבר.

העימות חדל להיות ויכוח על סוגיה אחת – עזה, יהודה ושומרון, ירושלים או חמאס – והופך בהדרגה להתנגשות בין שתי תפיסות שונות של המזרח התיכון ושל מקומה של כל אחת מן המדינות בו. זוהי כבר אינה מחלוקת על מדיניות, אלא תחרות על השפעה, על נרטיב ועל עיצוב המציאות האזורית.

לכן, המסקנה המרכזית העולה מן המעקב אחר הרבעון השני של שנת 2026 איננה רק שמפלס המתיחות בין ירושלים לאנקרה עלה, אלא שהשתנה אופיו של המשבר עצמו. ככל שטורקיה מוסיפה לראות בסוגיה הפלסטינית מנוף לקידום יעדיה האזוריים, וככל שבישראל מתגבשת ההבנה כי המדיניות הטורקית משקפת תפיסה אסטרטגית רחבה ולא רק רטוריקה פוליטית, כך הולך ומעמיק המעבר ממשבר דיפלומטי מתמשך ליריבות אסטרטגית בין שתי מעצמות אזוריות.

ככל שטורקיה רואה בסוגיה הפלסטינית מנוף, וככל שבישראל מבינים שהמדיניות הטורקית משקפת אסטרטגיה רחבה ולא רק רטוריקה פוליטית, מעמיק המעבר ממשבר דיפלומטי ליריבות אסטרטגית בין מעצמות אזוריות

זוהי אולי ההתפתחות המשמעותית ביותר שעליה מצביע הרבעון הנוכחי, וסביר להניח כי היא תוסיף לעצב את יחסי ישראל-טורקיה גם בשנים הקרובות.

ד״ר חי איתן כהן ינרוג׳ק הוא מומחה לטורקיה, מרכז דיין - אוניברסיטת ת״א, עמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.