"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית".

המילים הפותחות את מגילת העצמאות, שנחתמה עם הקמת מדינת ישראל, היו יכולות לשמש לכאורה גם עם אחר. בפלשתינה – היא ארץ ישראל – התגבש גם העם הפלסטיני ובמהלך ההיסטוריה עוצבה בה דמותו הלאומית, הדתית, המדינית והתרבותית. לפחות כך רואים את עצמם מי שמוגדרים כאזרחי ישראל הערבים – פלסטינים אזרחי ישראל.

אבל נוצרים ומוסלמים, שאינם בני העם היהודי, נושאים עיניהם אל פסקה אחרת במגילת העצמאות:

"מדינת ישראל תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע או מין. מדינת ישראל תבטיח חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות".

הם אינם מתנתקים מההיסטוריה שלהם. היסטוריה הנתונה במחלוקת קשה ובמאבק על אדמה, זכויות, הכרה, לאומיות, תרבות, אזרחות ושוויון.

ובכן, האם ההיסטוריה של אזרחי ישראל הערבים הפכה אותם לציונים או לאנטי-ציונים? הערבים בארץ ישראל הם הערבים במדינת ישראל, זו שהפכה עם הקמתה למדינתם של מי שהיו אויביה והתנגדו להקמתה. מדינה שחרטה על דגלה שוויון מלא ללא הבדל דת, גזע או מין, אך עדיין מתקשה ליישם את החזון הזה.

האם ההיסטוריה של אזרחי ישראל הערבים הפכה אותם לציונים או לאנטי ציונים? הערבים בארץ ישראל הם הערבים במדינה, שהפכה עם הקמתה למדינתם של מי שהיו אויביה והתנגדו להקמתה

אבל האויבים הפכו למעשה לשותפים. בהחלטה מדינתית הפכו לאזרחים שאמורים להיות שווים על פי חוק, עם ייצוג בפרלמנט ועם תעודת זהות זהה לחלוטין לזו של היהודים בישראל.

האם הם "ציונים"? אפשר לשאול את הצקצקנים הפוליטיים הללו אם הפלגים החרדיים שמתנגדים למדינת ישראל ומגדירים את עצמם כ"לא ציונים" הם יותר "ציונים" מאזרחי ישראל הערבים או פחות?

אלא שהדיון הזה מורכב יותר. מהי ההיסטוריה של מי שמגדירים עצמם כ"אזרחי ישראל, בני העם הפלסטיני"? של אלה אשר חלק מהעם שלהם מפוזר על פני מדינות שונות, והם חיים כאזרחים במדינת ישראל?

מהו ההבדל ביניהם לבין אחיהם בשטחים הנשלטים על ידי צה"ל מאז מלחמת ששת הימים? האם הם צריכים למחוק את הקשר הזה? את הרגשות האלה? מהי ההיסטוריה שבה התגבשו אזרחי ישראל הערבים ל"ציונים" לכאורה ומתי ואיך מתחילים לתאר אותה ואולי להסכים עליה?

הצהרת בלפור? ימי המנדט הבריטי? המרד הערבי? מלחמת העצמאות? גל הפליטים הראשון של 1948? תוכנית החלוקה של האו"ם? הכרזת מדינת ישראל על ידי היהודים? קבלת תעודות הזהות הישראליות הכחולות? גל הפליטים של אחיהם במלחמת ששת הימים ב-1967? סיום השלטון הצבאי? המאבק על זכויות ושוויון בכנסת הישראלית? ההשתלבות בחיי המדינה? השמירה על הזהות הפלסטינית? המאבק למען מדינה פלסטינית בצד השמירה על שוויון אזרחי במדינת ישראל? הבחירות לכנסת ישראל וההשתלבות בחיים הפוליטיים?

בהחלטה מדינתית הפכו האויבים לשעבר לאזרחים שאמורים להיות שווים על פי חוק, עם ייצוג בפרלמנט ותעודת זהות זהה לזו של היהודים כאן. האם הם "ציונים"? יותר או פחות מהפלגים החרדים שמתנגדים למדינה?

אזרחי ישראל הערבים הפכו שותפים לציונות, יש להדגיש. הם בונים את המדינה יחד עם היהודים, מהווים 20% מאוכלוסייתה, ברובם המוחלט מצייתים לחוקי המדינה ויש בהם גם מי שמשתלבים במערכות הביטחון שלה: במשטרה, במג"ב ואפילו בצה"ל.

השותפות הזו מתבטאת בחלקם הגדול במערכות הרפואה בישראל, למשל, בהשתלבות בעולם התרבות, בספורט, בנבחרות הלאומיות, במחקר ובמדע פורצי דרך. את כל אלה הם עושים תחת דגל ישראל – כחול לבן ומגן דוד במרכזו.

זו השתלבות הנוגעת בעצב הרגיש ביותר של המזרח התיכון ובסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי. מי שטוען שהם "לא ציונים" לכאורה אומר שהם לא נאמנים למדינת ישראל אף שהמציאות מוכיחה את ההפך. אזרחי ישראל הערבים, על מורכבותם הפוליטית בין בל"ד, רע"ם, תע"ל וחד"ש וכעת אולי מפלגות חדשות – מייצגים היסטוריה מורכבת, ורבות מהדילמות שמתעוררות בה – משותפות להם ולעם היהודי.

גם בצד של העם היהודי יש יהודים רבים שחיים בגולה, האם הם ציונים? איך בדיוק? למה בדיוק מצפים ראשי המפלגות היהודיות כשהם דורשים רק "מפלגות ציוניות" בממשלה הבאה?

הרי האויבים של אתמול הפכו לשותפים מלאים של הציונות, לאזרחי מדינת ישראל היהודית, הדמוקרטית והציונית. הם עדיין מבקשים לשמור על צריבת ההיסטוריה, על מסורת, דת והזדהות עם אחיהם בשטחים, אבל גם שומרים על הדמוקרטיה הישראלית ונאבקים על שוויון ועל הדילמות הפוליטיות שמעסיקות את החברה הישראלית.

אזרחי ישראל הערבים הפכו בתוך עשורים בודדים לשותפים לציונות. הם בונים את המדינה עם היהודים, מהווים 20% מאוכלוסייתה, ברובם המוחלט מצייתים לחוקיה, וחלקם משתלבים במערכות הביטחון

בשיח הישראלי (היהודי) תמיד נאמר המשפט "הוא דווקא בסדר" – הרוקח, הגנן, המוסכניק, השיפוצניק, השחקן, הבמאי, הרופא, וגם השוטר ומנהל בית החולים ההוא. הרי אחד מכל חמישה ישראלים הוא ערבי, ואף שלכל יהודי יש כנראה את ה"מוחמד שהוא דווקא בסדר" שלו, רוב היהודים, או נציגיהם בכנסת לפחות, מביטים בעין חשדנית עד סולדת על האזרחים הערבים.

מעבר לדימויים הנדושים של אלופי החומוס והמארחים החמים, או לחלופין הפורצים וגנבי המכוניות (כאילו אין יהודים המתמחים בגניבות ופריצות), נותרה בעינה העובדה שכנראה 80% מהאזרחים הישראלים כמעט שלא יודעים דבר על יתר ה-20%.

כולם אמנם נוסעים דרך ואדי ערה, אבל מעטים עוצרים באום אל-פחם.

על פי רוב, הערבי שחי בישראל מקבל זמן מסך טלוויזיוני בהקשרים מסוימים מאוד: בהפגנות נגד הריסות בתים, בחשיפות של חוליות טרור ובמקרים של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה.

מדי פעם מגיח ערבי ישראלי לתוכנית ריאליטי, ממלא את חלקו ונעלם בתהום הנשייה. כמה מחברי הכנסת הערבים אמנם מוכרים היטב לצופה הישראלי ותורמים את תרומתם לדימוי השלילי, אך האם הם באמת מייצגים את הלכי הרוח בקרב קהל הבוחרים שלהם?

מתי מוזמן מומחה ערבי לדבר על המלחמה בלבנון? באיראן? מתי אנחנו שומעים מהיסטוריון ערבי על בחינה של עמדות פוליטיות כיום לאור ההיסטוריה המורכבת הזו של אזרחי ישראל הערבים?

מעבר לדימויים הנדושים של אלופי החומוס והמארחים החמים, או לחלופין הפורצים וגנבי המכוניות (כאילו שאין יהודים המתמחים בכך) נותרה בעינה העובדה שכ-80% מהישראלים כמעט שלא יודעים דבר על יתר ה-20%

זו אינה נקודת מבט ימנית או שמאלנית. זו לא נקודת מבט יהודית ולא ערבית. הגיע הזמן שגדי איזנקוט, יאיר לפיד, נפתלי בנט וגם אביגדור ליברמן ובוודאי בנימין נתניהו ושותפיו הפוליטיים – יכירו בכך שאזרחי ישראל הערבים אינם אויב.

יאיר גולן כבר אומר זאת בפה מלא ומדבר גם ברשתות של אזרחי ישראל הערבים. הם חיים כבר 78 שנה כאזרחים במדינה דמוקרטית. האם היא שוויונית ודמוקרטית גם כלפיהם? האם הרופאים שמטפלים בחולי הקורונה ובפצועי המלחמה האחרונה כיום, האחים, הסניטרים, הרוקחים, שחקני הכדורגל והתאטרון, המדענים, העיתונאים והסופרים הערבים הישראלים, האם הם ישראלים לכל דבר ועניין? או "ערבים"? תמיד חשודים? תמיד מאיימים על הקיום היהודי?

החברה הערבית הישראלית היא פסיפס שאינו הומוגני ומונוליתי. היא תצרף המורכב מקבוצות ומתת-קבוצות הנבדלות זו מזו במאפיינים תרבותיים, אתניים, פוליטיים ודתיים. ממש כמו החברה היהודית שמורכבת מציונים ליברליים, דמוקרטיים, חילונים ודתיים, אבל גם ממשיחיים, לאומנים וגזענים אנטי-דמוקרטיים.

הגיע הזמן להכיר לעומק את בתי הספר, את המסגדים, את המבנה החמולתי, המשפחתי, המסורתי, את המורים, את המנהגים והמסורות והדעות המשפיעים על קבלת החלטות והשתלבות או בדלנות מול החברה היהודית בישראל, ואת אלה שמסכנים את המבנה החברתי במדינת חוק מודרנית.

הם חיים 78 שנה כאזרחים במדינה דמוקרטית. האם היא שוויונית ודמוקרטית גם כלפיהם? האם הרופאים, הרוקחים, שחקני הכדורגל והתאטרון הערבים הישראלים – הם ישראלים לכל דבר? או "ערבים" שתמיד חשודים?

כמו כל ציבור גדול, גם הערבים הישראלים אינם מקשה אחת אלא אוסף של פרטים וקבוצות, חמולות ושבטים, בעלי אינטרסים שונים והבדלים עקרוניים שמקורם בהיסטוריה שונה וטראומטית לעיתים, בתפיסת עולם, בדת, בחינוך ובהשכלה, במשלח היד, במעמד, ברקע הסוציו-אקונומי, בניסיון החיים ובתרבות.

בזווית הפוליטית יש הבדלים בין תפיסות עולם של התנועה האסלאמית הצפונית לדרומית, בין מפלגות רע"ם לתע"ל, לבל"ד ולרק"ח וכן הלאה, וכן יחסי הגומלין המורכבים עם מפלגות השמאל-מרכז בישראל מחד וממשלות הימין מאידך.

בממשלת השינוי חברה מפלגת רע"ם לקואליציה של מפלגות ימין-מרכז ושמאל יהודיות ואפשרה הקמת ממשלה חדשה בישראל. האם זה היה אירוע חד-פעמי או קו פרשת המים של הביטוי "מאויב לשותף"? כזה שאחריו המציאות הישראלית תהיה שונה לחלוטין, שוויונית יותר או מקוטבת יותר? הבחירות הקרובות אולי יוכיחו.

השימוש בסיסמאות "כן ציונים" או "לא ציונים" לא נכנס באמת למהות היחסים עם אזרחי ישראל הערבים, אלא שולל את קיומם השוויוני מול מקבלי ההחלטות היהודים. הגיע הזמן להפסיק לדבר במונחים שאינם רלוונטיים לוויכוחים האמיתיים בחיינו כיום, ויכוחים במגוון תחומים של החיים החברתיים, המדיניים והפוליטיים.

הוויכוחים הרלוונטיים הם, למשל, האם האזרחים האלה, אזרחי ישראל הערבים, הם דמוקרטים או לא? נאמנים למדינה? תומכים בחוקי ההפיכה או מתנגדים להם? תומכים בשוויון זכויות או בגזענות? נאבקים באלימות המשטרתית או מברכים עליה? מצפים למאבק ברציחות ובפשיעה במגזר היהודי והערבי, או אדישים למציאות הכאוטית הזו? הגיע הזמן לשאול את כל השאלות הנדונות בציבור היהודי, בלי לשאול אם הדובר הוא ציוני או לא ציוני.

השימוש בסיסמאות "כן ציונים" או "לא ציונים" שולל את קיומם השוויוני של האזרחים הערבים מול מקבלי ההחלטות היהודים. הגיע הזמן לשאול אותם שאלות שנידונות גם בציבור היהודי, בלי לשאול אם הדובר ציוני או לא

השבוע, מפלגות לא ציוניות העבירו חוק לא ציוני ולא שוויוני שימנע מעצר עריקים יהודים המסרבים להתגייס לצה"ל. האם הן אויב או שותפות? אז מה לכל השדים והרוחות רוצים ה"ציונים" מאזרחי ישראל הערבים?

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.