המדינה בונה מגדלים. מי יבנה את הקהילה?

בכל מערכת בחירות אנחנו שומעים את אותן הבטחות. עוד דירות, עוד התחדשות עירונית, עוד שכונות חדשות. הממשלה סופרת יחידות דיור, ראשי ערים מתגאים במגדלים חדשים, ויזמים מציגים הדמיות מרשימות של מגדלי מגורים עם חדרי כושר, בריכות שחייה וחללי עבודה.

אבל יש שאלה אחת שכמעט אינה נשאלת: מי יבנה את הקהילה?

זו אינה שאלה רומנטית. זו שאלה פוליטית, משום שהיא תקבע כיצד ייראו החיים של מיליוני ישראלים בעוד עשרים או שלושים שנה, ובעיקר של יותר מ־1.25 מיליון האזרחים הוותיקים החיים כאן ועכשיו. 

השאלה מי יבנה את הקהילה אינה שאלה רומנטית אלא פוליטית, משום שהיא תקבע כיצד ייראו החיים של מיליוני ישראלים בעוד 20 או 30 שנה, ובעיקר של יותר מ־1.25 מיליון האזרחים הוותיקים החיים כאן עכשיו

ילדותי עברה עליי בדרום תל אביב. רחוב קטן, ארבעה דיירים בבניין. כל הדלתות פתוחות, כולם מכירים את כולם. הכול היה קרוב. סבא וסבתא גרו ברחוב ליד. גם הדודה והדוד בתחילת הרחוב.

כמעט בכל יום אחר הצוהריים היינו מגיעים לסבא ולסבתא. לא קבענו מראש, לא שלחנו הודעות ולא בדקנו ביומן. פשוט באנו. תמיד היה שם מישהו. שכן שנכנס לומר שלום, חבר של סבא שקפץ להתייעץ, דודה שהגיעה לקפה. וכשסבא או סבתא לא הרגישו טוב, תמיד היה מי שבא לעזור.

זו הייתה הקהילה שלנו. אבל החיים השתנו.

הילדים גרים בערים אחרות, ולעיתים במדינות אחרות. משפחות קטנות יותר. החיים מהירים יותר. ואנחנו גרים יותר ויותר במגדלים. אפשר לעלות במעלית עם אותם אנשים במשך שנים, ולא לדעת אפילו איך קוראים לשכן מהקומה מעל.

אנחנו נוטים לראות בכך שינוי חברתי בלתי נמנע.

אני חושבת שזו טעות. זו תוצאה של מדיניות.

אנחנו יודעים לתכנן כבישים, מחלפים, רכבות, פארקים ומרכזי מסחר. אנחנו יודעים לקבוע תקנים לנגישות, לחניה ולממ"דים. אבל כשמתכננים שכונה חדשה או פרויקט של התחדשות עירונית, כמעט אף אחד אינו שואל איך תיווצר שם קהילה.

ילדותי עברה עליי בדרום תל אביב. רחוב קטן, 4 דיירים בבניין. כל הדלתות פתוחות, כולם מכירים את כולם. הכול היה קרוב. סבא וסבתא גרו ברחוב ליד, כמעט בכל יום הגענו אליהם. גם הדודה והדוד בתחילת הרחוב

התוצאה ברורה. אנחנו בונים יותר ויותר דירות, אבל פחות ופחות קשרים בין אנשים.

את המשמעות של קהילה הבנתי מחדש בזכות חברה ושותפה לדרך ברשת מנהיגות אזרחים ותיקים, ד"ר יונית סטרולוב, שפועלת בהתנדבות במתחם של ארבעה מגדלי מגורים בלב תל אביב. במקום מתגוררות כ־1,200 משפחות, ובהן מאות אזרחים ותיקים.

לפני כמה שנים היא זיהתה מציאות מוכרת ומטרידה. אנשים גרו זה לצד זה אבל חיו לבד.

במקום להשלים עם המצב, היא ביקשה מבעלי המתחם חדר קטן שבו יוכלו הדיירים להיפגש. משם צמח המיזם "ככה בונים קהילה". בהתחלה היו הרצאות, חוגים, פעילות גופנית, טיולים ומפגשי תרבות. אבל ההצלחה האמיתית לא הייתה מספר המשתתפים. ההצלחה הייתה מה שקרה אחרי שהפעילות הסתיימה.

כששכן חלה, היה מי שדאג להכין סיר מרק ולהניח ליד הדלת. כששכנה התאלמנה, אנשים הגיעו לנחם. דיירים החלו ללוות זה את זה לבדיקות רפואיות, לעזור בקניות, לפתור בעיות במחשב ולחגוג יחד.

כששכן חלה, היה מי שדאג להכין סיר מרק ולהניח ליד הדלת. כששכנה התאלמנה, אנשים הגיעו לנחם. דיירים החלו ללוות זה את זה לבדיקות רפואיות, לעזור בקניות, לפתור בעיות במחשב ולחגוג יחד

לא היה חוזה. לא היה תקציב גדול. הייתה קהילה. וזו בדיוק הנקודה. אנחנו מרבים לדבר על הזכות להזדקן בבית, אבל בית אינו רק הדירה. בית הוא גם האדם שישים לב שלא ראו אותך כבר כמה ימים.

העולם כבר מבין זאת. בארצות הברית פועלים מודלים כמו NORC ו־Village, המחזקים קהילות של תושבים המזדקנים במקום שבו חיו במשך שנים. באירופה מתרחבים מיזמים של קהילות שכונתיות ומגורים שיתופיים מתוך ההבנה שהקשרים בין אנשים הם חלק בלתי נפרד מבריאות, מביטחון אישי ומאיכות החיים.

גם בישראל פועלות יוזמות חשובות של משרד הרווחה, הביטוח הלאומי, ג'וינט אשל ורשויות מקומיות לצמצום הבדידות. אבל ברוב המקרים אנחנו עדיין חושבים במונחים של שירותים שכוללים מרכזי יום, מועדונים, פעילויות ותוכניות.

אלה מענים חשובים, אך הם אינם מספיקים. השאלה אינה רק אילו שירותים יינתנו לאזרחים ותיקים, אלא איך בונים סביבה שבה אנשים אינם נשארים לבד מלכתחילה.

כאן המדינה והרשויות המקומיות צריכות לשנות כיוון.

כשמאשרים פרויקט מגורים גדול, לא מספיק לבדוק כמה קומות יהיו בו וכמה מקומות חניה. צריך לשאול גם איך תיווצר בו קהילה.

בית אינו רק הדירה, הוא גם האדם שישים לב שלא ראו אותך כמה ימים. באירופה, למשל, מתרחבים מיזמי קהילות שכונתיות ומגורים שיתופיים מתוך ההבנה שהקשרים הבין-אישיים הם חלק מהבריאות ומאיכות החיים

אפשר לקבוע שכל מתחם מגורים גדול יכלול חלל קהילתי פעיל. אפשר להכשיר רכזי קהילה מתוך התושבים עצמם. אפשר להעניק תמיכה תקציבית צנועה ליוזמות מקומיות, ולעודד שותפות בין הרשויות, היזמים והתושבים.

אלה אינם רעיונות יקרים. אלה רעיונות פשוטים.

כל אדם שמצליח להמשיך לחיות בביתו בזכות רשת שכנים תומכת, כל מקרה של בדידות שנמנע, כל אשפוז שנחסך משום שהיה מי ששם לב בזמן – הם גם הישג חברתי וגם חיסכון כלכלי.

בטורים קודמים כתבתי על הצורך לעדכן את חוק האזרח הוותיק ולהקים גוף לאומי שיתכלל את מדיניות ההזדקנות בישראל. אלה צעדים הכרחיים.

אבל לצד החקיקה, התקציבים והשירותים, הגיע הזמן להכיר גם בקהילה כתשתית ציבורית.

כי במאה ה־21 תשתיות אינן רק כבישים, רכבות ומחלפים. תשתית היא גם היכולת של אנשים להכיר את השכן שגר מולם, להרגיש שמישהו ישים לב אם לא יצאו מהבית, ולדעת שיש על מי להישען ברגעי משבר.

את המגדלים יבנו היזמים. אבל את הקהילה צריכות לבנות המדינה והרשויות המקומיות.

כל אדם שמצליח להמשיך לחיות בביתו בזכות רשת שכנים תומכת, כל מקרה של בדידות שנמנע, כל אשפוז שנחסך משום שהיה מי ששם לב בזמן – הם גם הישג חברתי וגם חיסכון כלכלי

זו אינה אחריות של מתנדבת אחת יוצאת דופן.

זו צריכה להיות מדיניות.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.