הזדמנתי בשבועיים האחרונים לסינגפור. השמש קופחת, האוויר לח, וצריך להיות דרוכים מול סכנת השטפון הפתאומי. התייר יזכה למחסה מפגעי הטבע רק בקניונים הראוותניים או במוזיאונים, שממשלת סינגפור משקיעה מיליארדי דולרים בטיפוחם.

וכך, מצאתי את עצמי ב"גלריה הלאומית", המציגה אוסף אינסופי ומדהים של אומנות אסיאתית, בתוך שני מבנים מחוברים – בעבר בית המשפט העליון ובית העיריה. המוזיאון עצום, ואי אפשר להכיל את הכל בביקור אחד. אז עשינו הפסקה, ואכלנו צהרים במסעדה במקום, באולם בסגנון קולוניאלי, באגף בית המשפט לשעבר.

בעוד משפחתי נהנית מסוף הארוחה, ביקשתי עוד 20 דקות להתהלך במוזיאון לבדי, בטרם נמשיך לתחנה אחרת בטיול. כמה דקות לאחר מכן נכנסתי לאולם ובו מספר מיצגים הבנויים מקערות אורז הפוכות רבות, ועל כל אחת מהן ציור של עצם הלסת התחתונה האנושית. עוד בטרם הספקתי להתעמק בכוונת האומן, נכנס לשדה הראייה שלי שומר המוזיאון, גבר כחוש, בן כ-60 עם תווי פנים מלאיים, ועל חזהו לוחית עם שמו – בנג'מין.

עוד בטרם הספקתי להתעמק בכוונת האומן, נכנס לשדה הראייה שלי שומר המוזיאון, גבר כחוש, בן כ-60 עם תווי פנים מלאיים, ועל חזהו לוחית עם שמו – בנג'מין

קדתי קלות לשלום, והוא חייך אליי חיוך רחב, ואמר לי באנגלית "חנוכה שמח!". היה זה נר שלישי של חנוכה, אך סינגפור נשטפה דווקא בחגיגות הכריסטמס שצוין בליל אמש – זכר למורשת הבריטית, אך יותר מכך, "סיבה למסיבה" באינספור המלונות ומרכזי הקניות.

הופתעתי מעט מברכת החנוכה, אך תיארתי לעצמי שזיהה בי משהו ישראלי, והשבתי באנגלית "חג שמח גם לך!". התבוננתי בעצמי, ולא זיהיתי שום סממן יהודי-ישראלי, ונראה שברכת החנוכה, הייתה דרכו המיוחדת להפיג את שגרת השעמום שבעיסוקו ולקשור שיחה עם המבקרים.

השומר שאל מאיזו ארץ אני בא, וכשעניתי שאני מישראל, אורו פניו ומיהר לחבקני. כאן בעצם הסתיים הביקור שלי במוזיאון, שכן השומר החביב התעקש לדחוס את כל סיפור חייו המרתק לחמש עשרה דקות צפופות ואינטנסיביות. הוא סיים את סיפורו בכך שגם באסיה ישנה אנטישמיות, וכל חייו עברו בסימן הרדיפות מצד "הצלב וחצי הסהר".

שמו הוא בנג'מין מאייר (או מאהר), והוא נולד במלזיה, באזור קואלה לומפור, בירתה, לאם יהודייה, שושנה מאייר (או מאהר) ולאב מלזי. הוא חזר והדגיש, כי אימו הייתה יהודייה כשרה, ועל כן הינו יהודי כשר – הדגיש, "על פי ההלכה". בגיל מוקדם הוא התייתם מאביו, והתחנך כיהודי גאה. בגיל 13 נפטרה גם אמו.

שמו בנג'מין מאייר (או מאהר), והוא נולד במלזיה, באזור קואלה לומפור, לאם יהודייה, שושנה מאייר (או מאהר) ולאב מלזי. הוא חזר והדגיש, כי אימו הייתה יהודייה כשרה, ועל כן הינו יהודי כשר – הדגיש, "על פי ההלכה"

הייתה זו תקופה של לאומיות מלזית גואה, והציעו לו להתאסלם. הוא סירב בתוקף. הוא דחה את הטענה, כי המעבר לאסלאם היא דרך אחרת להאמין באל המשותף, והשיב, כי אינו מוכן להחליף את אלוהיו, אלוהי אברהם ומשה, באללה.

לדבריו, הוא היה צעיר מכדי להבין, עד כמה תשובתו נשמעת חצופה לאוזן המוסלמית – למחרת בזמן שהיה בבית הספר – ביתו נשרף, והוא נותר חסר כל.

הוא נמסר לבית הספר של הכנסייה הקתולית, וגם שם הופעל עליו לחץ להתנצר, אך הוא סירב, והתעקש, כי הינו יהודי. כשהגיע לגיל הבגרות, ביקש ללמוד משפטים, פנה למוסד השכלה נוצרי בקואלה לומפור כדי להתקבל ולקבל מלגת לימודים, אך שוב נדרש להתנצר, וסירב.

הוא השיב, כי אינו מוכן להחליף את אלוהיו, אלוהי אברהם ומשה, באללה. לדבריו, היה צעיר מכדי להבין עד כמה תשובתו נשמעת חצופה לאוזן המוסלמית – למחרת, כשהיה בבית הספר – ביתו נשרף, והוא נותר חסר כל

במקום זאת, החליט לממן את לימודיו בעצמו, עבד כפועל בשוק במשך מספר שנים, ובערב היה לומד משפטים. הוא סיים את לימודיו בהצלחה יתרה, אך בכדי להפוך לעורך דין היה חייב לנסוע לאנגליה לשנת התמחות. לשם כך היה זקוק להלוואה לא גדולה. הוא פנה בבקשת עזרה לכומר הקתולי שגידל אותו, ולא נענה, ובראייתו, הסיבה היחידה לכך, היא הפליה דתית.

שבור ומאוכזב, הוא החליט לעבור לסינגפור, כדי לנסות ולשנות את גורלו. גם בסינגפור הופעל עליו לחץ להתנצר, הוא היה חלש, מוכה גורל ונכנע (סיפורו לא היה מאד ברור בעניין, אך כנראה שכן ביצע טקס התנצרות). הוא סיפר, שבתקופה זו הכמרים בסינגפור התעללו בו מינית, דבר שהתבייש בו כל חייו.

גם המעבר לסינגפור לא קידם אותו במימוש החלום להפוך לעורך דין. הוא הופנה לאגודה נוצרית, שהייתה אמורה לסייע לו, אך נאלץ להודות שאינו מנהל אורח חיים נוצרי, ולכן הסיוע המיוחל לא ניתן לו. בעשרות השנים האחרונות הוא עבד קשה במלאכות פשוטות, וחי חיי צנע.

שבור ומאוכזב, החליט לעבור לסינגפור, כדי לנסות ולשנות את גורלו. גם שם הופעל עליו לחץ להתנצר, הוא היה חלש, מוכה גורל ונכנע, וסיפר, שבתקופה זו הכמרים בסינגפור התעללו בו מינית, דבר שהתבייש בו כל חייו

בסינגפור הוא ביקש לממש את חלומו השני – להצטרף לקהילה היהודית ולקיים את מצוות היהדות. גם כאן הוא נתקל בקשיים. לדבריו, שתי הקהילות המקומיות סירבו לקבלו לחיקן, וסירבו להכיר ביהדותו. הוא חזר על סיפור יהדותה של אימו שושנה, תוך תיבול הסיפור במילים בעברית, והתרעם, כי הדבר לא הספיק לרבנים במקום, וכי כל מסמכיו אבדו בשריפה במלזיה.

סיפרתי לו, שגם כשאני עמדתי להתחתן בישראל, דרשו ממני לסור לבית הדין הרבני בירושלים כדי להוכיח את יהדותי, וחמקתי מהליך משפיל זה רק בזכות תעודת הלידה המקורית של סבתי, שהונפקה על ידי הרבנות של העיר אודסה, אז באימפריה הרוסית, מ-1914 (וניצלה מכל הפרעות שעברו על רוסיה ובריה"מ לאורך המאה העשרים).

סיפרתי לו, שגם כשאני עמדתי להתחתן בישראל, דרשו ממני לסור לבית הדין הרבני בירושלים כדי להוכיח את יהדותי, וחמקתי מהליך משפיל זה רק בזכות תעודת הלידה המקורית של סבתי, שהונפקה על ידי הרבנות של העיר אודסה

בנג'מין המשיך וסיפר, שהרב המקומי, פטמן שמו, הבטיח לסייע לו במימוש החלום לסיים התמחות בעריכת הדין, אך בעצם שוב העביר אותו לידי עסקנים נוצריים, שלא עזרו לו, ותהו מדוע אינו חי כנוצרי. "איני יכול להשיג מזון כשר, ולכן אני חי מקצת ירקות וקדירת עדשים".

הוא גר במרחק 12 מייל מבית הכנסת הקרוב, אך לעתים רחוקות מגיע לשם, עומד לידו (כי אנשי הביטחון אינם מכניסים אותי פנימה), ומתפלל לכיוון ירושלים. מדי פעם הוא תורם כסף לצה"ל – שכן בראייתו, עדיף לתרום במישרין למטרות הנכונות, ולא דרך עסקנים.

אמרתי לו, "אם אתה יהודי, אז תבוא לישראל". תחילה אמר, "מה אעשה בישראל, אני מבוגר בשנים, כיצד אוכל לפרנס את עצמי, אולי רק אם יתנו לי בית אבות". ואז סיפר, שבעבר ניסה להגיע לשגרירות ישראל בסינגפור כדי לנסות ולעלות ארצה, אך גורמי הביטחון המקומיים לא נתנו לו להיכנס פנימה, משום שיש לו דרכון מלזי בלבד (מדינה שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל).

אמר, שרצה לפגוש את ראש הממשלה נתניהו, כשזה ביקר בסינגפור בשנה שעברה, אך לא הצליח להגיע אליו. הוא הצהיר, כי הוא משוכנע, שאם נתניהו היה פוגש בו, היה בוודאות עוזר לו.

אמר, שרצה לפגוש את ראש הממשלה נתניהו, כשזה ביקר בסינגפור בשנה שעברה, אך לא הצליח להגיע אליו. הוא הצהיר, כי הוא משוכנע, שאם נתניהו היה פוגש בו, היה בוודאות עוזר לו

זמני אזל, משפחתי חיכתה לי במסעדת המוזיאון. התנצלתי, הבעתי את תדהמתי מהסיפור, ואיחלתי לו הצלחה. לסיום אמר – "יש לי רק שני חלומות, לסיים את ההתמחות בעריכת הדין ולחיות חיי יהדות מלאים. כשתחזור לישראל, תמסור לנתניהו שבנג'מין מחכה לו כאן בסינגפור". "אעשה זאת", הבטחתי, ורצתי לדרכי.

אינני יהודי מאמין, אך כמי שעלה מברית המועצות הסובייטית לישראל בגיל 13, סיפורו של היתום היהודי מקואלה לומפור נגע לליבי. לא הספקתי לרשום את שמו או לקחת פרטי קשר, ואינני יודע האם הסיפור הוא פרי "דמיון מזרחי מפותח", או אמת צרופה. יש הרבה סתירות בסיפורו, ובחיפוש אינטרנטי לא מצאתי, לא את בנג'מין מאהר ולא את בנג'מין מאייר, לא בסינגפור ולא במלזיה.

מעולם לא היו הרבה יהודים במלזיה, ואחרון היהודים בקהילה העיקרית במחוז PENANG נפטר לפני כעשור. בינתיים, הפכה מלזיה, בהובלת ראש הממשלה הקשיש בעולם מהאטיר מחמד, לאחד המעוזים של האנטישמיות העולמית.

אם בעצמותיו של מישהו בארץ בוערת תשוקה להציל נפש יהודית אבודה בסינגפור, יוכל למצוא את השומר בנג'מין בקומה החמישית של "הגלריה הלאומית" בסינגפור, באגף בית המשפט, ולעשות לו נס חנוכה

אמרתי לעצמי, שלכל הפחות זהו סיפור טוב, הממחיש את האתגר של להיות יהודי בניכר, וראוי לממש את ההבטחה לפרסם את הסיפור הזה בישראל. ואם בעצמותיו של מישהו בארץ בוערת תשוקה להציל נפש יהודית אבודה בסינגפור, יוכל למצוא את השומר בנג'מין בקומה החמישית של "הגלריה הלאומית" בסינגפור, באגף בית המשפט, ולעשות לו נס חנוכה.

סאל (מיל.) דניאל ראקוב הינו עמית מחקר בכיר במכון הירושלמי לאסטרטגיה וביטחון (JISS) וחוקר בכיר במרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגית אוויר וחלל באוניברסיטת תל אביב. קודם לכן, הוא שרת בצהל 21 שנים, מרביתן באגף המודיעין. מתמחה במעורבות המעצמות במזרח התיכון, בדגש על האסטרטגיה הרוסית באזור ויחסי רוסיה-ישראל.