ראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל החלטות שנראות לא רציונליות. המאמר הזה מציע שאין בהן שום דבר חסר-היגיון – הן מושפעות מאישיותו, ממטרות העל שלו ומתפיסת ההפסד שלו. והתשובה מפחידה יותר מהשאלה.

כשהלא-רציונלי הופך לרציונלי: נתניהו, תורת הערך והחלטת ההשתמטות

מה גורם לראש ממשלה, שבנה את כל חייו הפוליטיים כ"מר ביטחון", לחוקק חוקים שפוגעים בצבא?

נתניהו העביר לאחרונה חקיקה הפוגעת קשות בצה"ל ובמשרתים ובשיאה חוק יסוד לומדי התורה, שמעניק מעמד חוקתי לפטור מגיוס וחוק ההשתמטות, המפורר את חוזה הגיוס בשעת מלחמה מתמשכת.

מה גורם לראש ממשלה, שבנה את כל חייו הפוליטיים כ"מר ביטחון", לחוקק חוקים שפוגעים בצבא? נתניהו העביר לאחרונה חקיקה הפוגעת קשות בצה"ל ובמשרתים ובשיאה חוק יסוד לומדי התורה

חוקים אלו מרחיקים ממנו לא רק את המרכז אלא גם חלקים מהגרעין הקשה של תומכיו בימין, אלה שילדיהם משרתים במילואים חודשים על גבי חודשים. לא זו אף זו – אותו נתניהו, שכשר האוצר בנה את זהותו המקצועית סביב שמרנות פיסקלית, ובכלל זה קיצוץ חד בקצבאות – חתום על העברות של מיליארדים לישיבות, לכוללים ולתמיכה במשפחות חרדיות.

הוצאה זו איננה מנוע צמיחה אלא היפוכו הגמור: היא מחייבת מיסים נוספים או קיצוצים בשירותים ציבוריים אחרים. היא פוגעת בדיוק בבסיס הכלכלי שנתניהו, כשר האוצר, טען שהוא מגן עליו.

מבחוץ, מהלכי הממשלה האלה נראים כמו חוסר רציונליות, כלומר כסטייה מכל מה שנתניהו ייצג.

אני רוצה להציע כאן טענה אחרת: החלטותיו של נתניהו הן רציונליות לחלוטין מנקודת המבט של נתניהו עצמו. הן פשוט אינן רציונליות ביחס למה שהיינו דורשים מראש ממשלה.

סיימון: למה אתם מתייחסים כלא-רציונלי – ולפי איזו מטרה?

הרברט סיימון, חתן פרס נובל לכלכלה, לימד אותנו לקח פשוט: אי אפשר להעריך אם החלטה היא רציונלית בלי לדעת מה באמת מנסה להשיג מקבל ההחלטה. מה שנראה כאי-רציונליות הוא פעמים רבות פער בין המטרה שהצופה מייחס למחליט לבין המטרה שהמחליט באמת מקדם.

מבחוץ, מהלכי הממשלה נראים כחוסר רציונליות – סטייה מכל מה שנתניהו ייצג. אציע טענה אחרת: החלטות נתניהו רציונליות לחלוטין מנקודת מבטו שלו. הן פשוט אינן רציונליות ביחס לנדרש מראש ממשלה

וזה בעיניי המפתח להבנת מהלכיו של נתניהו. הביקורת עליו – "אתה פוגע בצבא", "אתה מרחיק בוחרים", "אתה מפורר את הקונצנזוס" – מניחה שהוא מנסה למקסם את טובת המדינה והצבא. אבל המטרה שהוא באמת מנסה להשיג היא אחרת לחלוטין: הישרדות אישית, שלטון, חירות מכלא, זהות עצמית של "המנהיג". ברגע שמחליפים את המטרה המיוחסת במטרה האמיתית, החלטות שנראות לא רציונליות הופכות עקביות לחלוטין.

כהנמן וטברסקי: הפסד הוא חוויה רגשית, וההימור הוא תגובה רגשית

אם נשפוט את נתניהו לפי תורת הערך של כהנמן וטברסקי, המלמדת שהיחס של אדם לסיכון תלוי בשאלה אם הוא תופס את עצמו כמצוי במרחב של רווחים או במרחב של הפסדים, נוכל להסביר את מניעיו של נתניהו כרציונליים.

במרחב של רווחים הוא נמנע מסיכון ומעדיף את הוודאי. במרחב של הפסדים הוא רודף אחר סיכון, מוכן להמר הימור חסר פרופורציה, ובלבד שיוכל להתחמק ממימוש ההפסד.

המנגנון הזה איננו חישוב קר. הפסד הוא חוויה רגשית לפני שהוא חוויה חשבונית. אדם במרחב ההפסד חש איום קיומי, לא רק מפגש עם תוצאה כמותית לא מוצלחת. בשל כך הוא נכון להמר: ההימור אינו רק ניסיון לשנות את התוצאה, אלא ניסיון להימלט מתחושת ההפסד.

אם נשפוט אותו לפי תורת הערך של כהנמן וטברסקי, המלמדת שיחס אדם לסיכון תלוי בשאלה אם הוא תופס עצמו כמצוי במרחב של רווחים או במרחב של הפסדים, נוכל להסביר את מניעי נתניהו כרציונליים

נתניהו של 2026 נמצא בבירור במרחב ההפסד: יש לו משפט פלילי פעיל, ועדות חקירה מתדפקות על הדלת, הקואליציה שלו תלויה בקול המתנדנד של חרדים – כל אלה דוחפים אותו למרחב שבו הוא שואל "מה אאבד" ולא מה אשיג. במרחב רגשי זה של הפסד, ה"היגיון" הפנימי לוחש לו: המשך להמר, דחה את מימוש ההפסד, אל תניח לתחושת הכישלון להתגבש.

מקדרמוט: אנשים נואשים עושים דברים נואשים

מה שנכון לפרט – נכון גם למנהיגים. רוז מקדרמוט (McDermott, 1998) הראתה בספרה על נטילת סיכונים בפוליטיקה בינלאומית, שמנהיגים במרחב ההפסד ממשיכים במלחמות אבודות, מסלימים אותן דווקא כשעדיף לסגת, ודבקים במדיניות הנוגדת את מה שהיועצים אומרים. המשפט שבו היא מסכמת את דפוס הפעילות הזה הולם במדויק את מצבו של נתניהו: "אנשים נואשים עושים דברים נואשים".

הזירה הפוליטית היא מקום שבו השפעתו של מרחב ההפסד מכאיבה במיוחד, שכן מחיר ההפסד למנהיג אינו נמדד רק בכסף אלא בזהות, בשלטון ובחירות אישית. וכשמחיר ההפסד כה גבוה, ההימורים הופכים דרמטיים.

פינקלשטיין: איך מוכרים את ההימור לתומכים

הימור פוליטי אינו מתרחש בחלל ריק. הוא זקוק לתומכים שיישארו נאמנים לו חרף המחיר הגבוה. כאן נכנס לתמונה הלקח שנתניהו למד מארתור פינקלשטיין, שהיה יועצו במשך שנים ארוכות: כדי ללכד בסיס תמיכה, ממירים את האינטרסים בשיח על ערכים, על זהות, על רגש.

מנהיגים במרחב ההפסד ממשיכים ומסלימים מלחמות אבודות ודבקים במדיניות הנוגדת את דברי היועצים. לפי מקדרמוט, דפוס פעילות זה הולם במדויק את נתניהו: "אנשים נואשים עושים דברים נואשים"

וכך המהלכים האינטרסנטיים ביותר עוטפים את עצמם בשפה של קדושה. חוק ההשתמטות והמיליארדים לישיבות אינם מוצגים לתומכי נתניהו כעסקה קואליציונית עם החרדים, אלא כשמירה על "עולם התורה", על "לומדי התורה השומרים על עם ישראל לא פחות מהחיילים", על נדבך רוחני של הזהות היהודית.

החרדים מצידם, שהמניע העיקרי שלהם הוא כלכלי, מיטיבים לספק את השפה הזו. וכך מה שהוא מבחינת נתניהו הימור הישרדותי מוצג לימין המסורתי, שילדיו משרתים במילואים, כערך רוחני נעלה.

מהלך זה אינו סתם פוליטיקה. הוא מבטא רגישות פסיכולוגית עמוקה למנגנון שכהנמן וטברסקי חשפו: כמו שהמנהיג עצמו זקוק לתחושת "עוד לא הפסדתי" כדי להמשיך להמר ולקחת סיכונים לא סבירים, כך גם התומכים שלו זקוקים לסיפור שיסתיר מהם שהם אלה שמשלמים את מחיר ההימור. פינקלשטיין נתן לנתניהו את הכלי לבנות את הסיפור הזה.

נתניהו במרחב ההפסד

אם נחבר את הטיעונים הללו יחד, נוכל לראות שהמטרה שנתניהו ממקסם היא הישרדות. נקודת הייחוס שלו היא לא "מה אשיג" אלא "מה אאבד". ההימורים שהוא בוחר: חקיקה שמנכרת את המרכז, תקצוב שסותר את זהותו הכלכלית, ואפילו נכונות לוותר על חברי כנסת ותיקים בליכוד לטובת הצנחת פנים חדשות, שעלולה לסדוק את הבסיס האיתן ביותר שלו – הם הבחירה הרציונלית של מי שנמצא במרחב ההפסד. הכיסוי הרגשי-פינקלשטייני מאפשר לו להעביר את המהלכים האלה בלי לאבד את בסיס התמיכה בדרך.

כמו שהמנהיג עצמו זקוק לתחושת "עוד לא הפסדתי" כדי להמשיך להמר ולקחת סיכונים לא סבירים, כך גם התומכים שלו זקוקים לסיפור שיסתיר מהם שהם אלה שמשלמים את מחיר ההימור

ההחלטות שלו רציונליות, אם כן, מבפנים, מנקודת מבטו של מי שנואש להימלט מהפסד ודאי. וזה מה שהופך אותן למסוכנות לעתידה של המדינה.

שלוש מסקנות – ומחשבה על ישראל 2026

מסקנה כללית: לפני שקובעים שההחלטות של מנהיג אינן רציונליות, יש לבדוק אם השתנתה אצלו נקודת הייחוס לגבי מה שיש לו להפסיד. מנהיגים שהיו זהירים כשחשו שהם מרוויחים הופכים להרפתקנים כשהם חשים שהם מפסידים – לא בגלל שינוי אופי, אלא בגלל שינוי מסגור.

מסקנה מתודולוגית: הביקורת הרציונלית על נתניהו, שלפיה הוא פוגע בצבא, מרחיק בוחרים ומפורר את הקונצנזוס, מחטיאה את המטרה. היא מדברת עליו בשפה של מטרות שאינן שלו. היא נוגעת למנהיג שחותר לרווחה לאומית, בעוד שמולנו עומד מנהיג שחותר להישרדות אישית במרחב הפסד.

מסקנה דחופה: אם זו האבחנה, מתחייבים שני דברים:

ראשית, אין מה לצפות שנתניהו ידבק בשיקול דעת שמשרת את המדינה. הרציונליות שלו אינה לקויה: היא רק משרתת מטרה שונה מזו של המדינה.

שנית, המנגנון היחיד שיכול לשנות את התמונה הוא מנגנון שיזיז את נקודת הייחוס שלו: בית משפט שיוציא את גורלו מידיו, משבר קואליציוני שיערער את בסיס השלטון שלו, או תנועה ציבורית שתיצור לחץ ציבורי רחב הכולל את תומכיו – אלו עשויים להעלות בעיניו את המחיר האישי של המשך ההימורים.

מסקנה מתודולוגית: הביקורת הרציונלית על נתניהו, לפיה הוא פוגע בצבא, מרחיק בוחרים ומפורר את הקונצנזוס, מחטיאה את המטרה. היא מדברת עליו בשפה של מטרות שאינן שלו. היא נוגעת למנהיג שחותר לרווחה לאומית

בלי שינוי בתחושת ההפסד שיזיז את נקודת הייחוס שלו, ההימורים לא ייפסקו. וכפי שמקדרמוט לימדה אותנו, כל הימור נוסף של מנהיג במרחב ההפסד מסוכן יותר מקודמו. כל עוד תחושת ההפסד שלו לא תשתנה, המדינה תמשיך לשלם את המחיר במקומו.

ד״ר עוזי ערן, סא"ל במיל', הוא חוקר בתחום הפסיכולוגיה של המשפט וקבלת החלטות בתנאי אי־ודאות וסיכון. מחקריו עוסקים בהשפעת סגנונות חשיבה, אינטואיציה והטיות קוגניטיביות על שיקול הדעת של שופטים, ומקבלי החלטות מדיניות וצבאיות.