זהו, החל הקרב: חוק התקשורת עבר, בג"ץ הקפיא את כניסתו לתוקף ולתומכי שני הצדדים לא נותר אלא לייחל שתפיסתם תנצח. מאחר שלי אין כל השפעה על ההמשך, ממקומי הצנוע אני בוחר להרהר בחיוניות חופש הביטוי לחברה הישראלית.
כדי לעשות זאת, עליי לחזור כחודש אחורה. בקוראי – לפעמים בהשתאות – את שפע הניתוחים שגדשו אז את התקשורת הישראלית לרגל ציון 250 שנה לעצמאות ארצות הברית (ב-4 ביולי), נזרקתי עשרות שנים בזמן לילדותי בניו יורק.
באותה תקופה, החדירו בבית הספר הציבורי בו למדתי את מה שבאמת חשוב באמריקה: התיקון הראשון לחוקה המגדיר את החירויות המובטחות לאזרחים, ובכללן חופש הביטוי והעיתונות.
בילדותי בניו יורק החדירו בבית הספר הציבורי בו למדתי את מה שבאמת חשוב באמריקה: התיקון הראשון לחוקה, המגדיר את החירויות המובטחות לאזרחים, ובכללן את חופש הביטוי והעיתונות
לעובדה היסטורית זו משמעות עכשווית עמוקה גם כאן. למרות זאת, להתרשמותי רבים מאיתנו טרם הפנימו זאת.
לא כך היה אצל פרופ' משה נגבי ז"ל, מומחה לתקשורת ומחבר הספר המקיף "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל: דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית". את מאות עמודיו סיימתי לקרוא לאחרונה בשאיפה לסגור פערי ידע שנוצרו במשך כארבעה עשורים בהם כיהנתי כדיפלומט, קריירה שלעיתים גם כללה פעילות מול התקשורת. ואני לגמרי מודע לאירוניה.
להבנתי, נגבי היה משוכנע כי היעדר עיגון מפורש של חופש הביטוי והעיתונות בחוק הישראלי גוזר על חירויות אלו תלות בעייתית באקלים הפוליטי ובהרכב בית המשפט העליון. כנאמר: אין נביא בעירו.
אינני יודע מה היה יחסו של נגבי, שנפטר ב-2018, לשופט חנן מלצר שכיהן בבית המשפט העליון עד 2021. לא מן הנמנע שהיה מרוצה ממנו בהיותו נשיא מועצת העיתונות והתקשורת בישראל מאז פרישתו. זאת, אם לשפוט על פי מגוון התבטאויותיו של השופט בדימוס, כולל לאחרונה.
קחו, למשל, את הריאיון שקיים במסגרת כנס הרצליה 2026 בסוף יוני. באותו מעמד, מלצר הצביע על שתי התפתחויות שלשיטתו עלולות לאיים על חופש העיתונות אצלנו: יוזמות חקיקה וקמפיין הבחירות. הוא נתן לישראל ציון עובר – בקושי – על מידת חופש העיתונות כאן היום.
להבנתי, פרופ' משה נגבי היה משוכנע כי היעדר עיגון מפורש של חופש הביטוי והעיתונות בחוק הישראלי גוזר על חירויות אלו תלות בעייתית באקלים הפוליטי ובהרכב בית המשפט העליון. כנאמר: אין נביא בעירו
עתיד חופש הביטוי והעיתונות במדינת ישראל הוא נושא הרבה יותר רחב מהענקת ציונים, כמובן. אמנם טבעי שתשומת הלב הנוכחית ממוקדת בחוק התקשורת האמור, אך הוא איננו החוק היחיד שרלוונטי לדיון הזה. אשאיר זאת בצד, לפחות כעת.
אכן, הסוגיה מסתעפת למגוון כיוונים נוספים. אלה כוללים מחלוקות בין הממשלה לבין בית המשפט העליון (כפי שרואים כעת לגבי חוק התקשורת ובעבר הלא רחוק באשר לרשות השנייה); אינטרסים כלכליים וריכוזיות תקשורתית; וכן אלימות מילולית – ואף פיזית – כלפי עיתונאים בעת מילוי תפקידם, כמו גם בחייהם הפרטיים. וכן, ונדליזם נגד משרדיהם, כפי שקרה לאחרונה לבנייני "הארץ" וחדשות 12.
העניין נוגע לא רק בעתיד ערוצי החדשות המסורתיים. יהיו ההבדלים בין רפורטז'ה לבין אומנות אשר יהיו, מומלץ שלא להתעלם מההשפעה הפוטנציאלית של רפורמות גם על עולם הקולנוע התיעודי. התחומים אינם זהים, כמובן, אך הם בהחלט שייכים לאותה משפחה החותרת לספק מידע אמין לציבור.
מחשבותיי בנדון העמיקו כשהגעתי לדוקאביב בתחילת יוני. שם זכיתי לצפות בסרט התיעודי "האישה בלבן", על הצטלבות עולמות הדיפלומטיה והתקשורת – שני החביבים עליי – שנבחר כסרט הטוב ביותר של הפסטיבל. בצאתי מהאולם תהיתי ביני לבין עצמי: עוד כמה זמן נראה יצירות מקור מופלאות כאלו?
בדוקאביב צפיתי בסרט התיעודי "האישה בלבן", על הצטלבות עולמות הדיפלומטיה והתקשורת – שני החביבים עליי – שנבחר כסרט הטוב בפסטיבל. בצאתי תהיתי ביני לביני: עוד כמה זמן נראה יצירות מקור מופלאות כאלו?
היסודות לתהיותיי הונחו כבר חודש לפני כן על ידי אלון לוי, שפרסם ב-19 במאי בזירת הבלוגים של זמן ישראל מאמר תחת הכותרת "האם יש לדוקו הישראלי עתיד – או אפילו הווה?" בדבריו לוי עשה סדר – חיוני להדיוט כמוני – על אודות סמכויות הרשויות והיבטי המימון שנוגעים לקולנוע התיעודי, התקפים לפחות בעת כתיבת דבריו.
ברוח זו: במחצית יוני סיפרה יו"ר הפורום הדוקומנטרי בישראל בריאיון רדיו כי בעוד מתבשלת רפורמה תקשורתית בחקיקה, כבר בוצעו מהלכים רלוונטיים על ידי משרד התרבות. לדבריה, אלה הביאו לירידה של 30 אחוזים בתמיכה בקולנוע התיעודי – מה שלדעתה מסכן את עתיד הענף, על מתפרנסיו ואוהדיו.
ואז בא חוק התקשורת. לפי ההדים שהעברתו כבר מעוררת, הוא צפוי לצמצם את יכולת התאגיד – שנחשב לגורם מרכזי בשוק ההפקות התיעודיות בישראל – לממן יצירות מקור, עקב הקיצוץ המשמעותי בתקציבו וכן על רקע הפיצול שהחוק יוצר בפיקוח על היצירה.
אני כותב את הדברים האלה מתוך תשוקה להבטחת חופש הביטוי והעיתונות שנטמעה בי עוד כילד לפני למעלה מחצי מאה בניו יורק הרחוקה. בעיניי, זוהי הנשמה האמיתית של אמריקה זה 250 שנה – ובסופו של דבר גם נשמתי.
מי ייתן וכך יהיה גם אצל ילדי ישראל.
אין לדעת מה צופן העתיד אצלנו בהקשר זה; אני בהחלט מבין מדוע רבים רואים שחורות. אולם ארשה לעצמי לשאוב מעט עידוד מהחלטת משרד החינוך לאשר לאחרונה את הכללת הסדנה של עמותת התקשורת "שקוף" בתוכנית גפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית) בשנת הלימודים הקרובה.
לפי יו"ר הפורום הדוקומנטרי בישראל – בעוד שמתבשלת רפורמה תקשורתית בחקיקה, כבר בוצעו מהלכים רלוונטיים על ידי משרד התרבות, שהביאו לירידה של 30 אחוזים בתמיכה בקולנוע התיעודי
הצלחת "שקוף" גורמת לי לחשוב שאולי מה שבאמת חסר כאן הוא נדבך חינוכי יסודי המדגיש לדור הצעיר את חיוניות חופש הביטוי, כפי שהיה לי בילדותי. נקווה שעבור ישראל אין זה מאוחר מדי.
יהודה יעקב כיהן כדיפלומט מקצועי בין 1989-2025. במהלך הקריירה שירת כראש הנציגות הדיפלומטית בבוסטון, יצר שלוש יחידות חדשות – האחרונה למדיניות אימפקט חברתי – וזכה בפרס למצוינות מטעם משרד החוץ על מעורבותו במאבק נגד האיום האיראני. כמו-כן כיהן כחבר בוועד המנהל של שתי עמותות ישראליות העוסקות בקידום שוויון חברתי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו