בית המקדש – סכנה למערת פריצים

כ-55% מהישראלים תומכים בהקמת בית המקדש – כך עולה מסקר של מכון "דיירקט פולס", שבחן את עמדות הציבור ביחס להר הבית ולמקדש. המדגם כלל 1,010 נשאלים בגילי 18 ומעלה.

תוצאות הסקר מצביעות על שינוי הולך וגדל בדעת הקהל, ועל התרחבות המגמה המשיחית. נתונים רשמיים של משטרת ישראל מגבים מגמה זו ומצביעים על שנת שיא במספר היהודים שעלו להר הבית: בשנת 2025 ביקרו במקום 62,851 יהודים – עלייה של כ-37% לעומת שנת 2023.

מדי שנה, לקראת יום תשעה באב, סוגיית העלייה להר הבית עולה לכותרות ומייצרת פרובוקציות פוליטיות המקטבות את החברה ומעמיקות את הפילוג – הן בציבור הכללי והן בתוך העולם הדתי והחרדי.

מדי שנה, לקראת יום תשעה באב, סוגיית העלייה להר הבית עולה לכותרות ומייצרת פרובוקציות פוליטיות המקטבות את החברה ומעמיקות את הפילוג – הן בציבור הכללי והן בתוך העולם הדתי והחרדי

מדובר באחד המקומות הרגישים והנפיצים ביותר מבחינה דתית, ביטחונית ומדינית. למרות ההצהרות הרשמיות שלפיהן אין שינוי בסטטוס קוו, בפועל ניכרים בשטח שינויים מפליגים והתגרויות מכוונות שעלולות להצית אש אזורית.

דווקא ביום תשעה באב, ראוי להדגיש כי בתי המקדש – הראשון והשני – היו מרכזיים בכינון הפולחן היהודי לאורך הדורות. המקדשים פעלו במשך כ-830 שנה (עם הפסקה של גלות בבל ביניהם), והיוו את מרכז הקרבת הקורבנות ואת המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

בניית המסגדים על המקום המקודש ליהודים נתפסה בשעתה כמעשה של גזל מוסלמי; חופש הפולחן הוא מושג מודרני וחדש יחסית, ובעבר לא הייתה למנהיגים ולעריצים כל בעיה לרמוס אותו ברגל גסה.

עם זאת, במהלך ההיסטוריה התקדש המקום גם עבור האסלאם, והוא משרת את המאמינים המוסלמים כבר יותר מ-1,300 שנה. בהסכם השלום עם ירדן הכירה ישראל במעמדו של ההקדש המוסלמי (הווקף) ונתנה חסות לממלכה ההאשמית בניהול ההסדרים במקום.

הכללים הללו נשמרו באופן יחסי, ולכן המעשים שנעשים כיום – בניסיונה של תנועת "נאמני הר הבית" לדחוק את רגלי המוסלמים ולחדש את הקרבת הקורבנות – דורשים ריסון מקסימלי. סוגיה זו מהווה מבחן עליון ליכולתה של מדינת ישראל לשמור על המקומות הקדושים ולהבטיח את חופש הפולחן של כל הדתות בירושלים.

ניסיונות "נאמני הר הבית" לדחוק את רגלי המוסלמים ולחדש הקרבת קורבנות – דורשים ריסון מקסימלי. הסוגיה מהווה מבחן עליון ליכולת המדינה לשמור על המקומות הקדושים ולהבטיח את חופש הפולחן של כל הדתות

הנביא ירמיהו, שחזה במו עיניו בחורבן הבית, סבר כי בית המקדש הפך ל"מערת פריצים" וששום דבר טוב לא יצמח ממנו עוד. לשיטתו, הקרבת הקורבנות הפכה לכסות לשחיתות, הסתאבות וחילול השם, ולא מנעה גזל, עושק, מרמה, זנות ועבודה זרה.

לדעת פרופ' אליעזר שביד, מבכירי חוקרי מחשבת ישראל, אין בדברי ירמיהו מחאה על עונש החורבן, שכן הדבר נתפס בעיני הנביא כצודק והכרחי. לשרידים הארכאולוגיים שעל הר הבית אין, כשלעצמם, משמעות לקשר הרוחני שבין האדם לאלוהיו.

ההיסטוריה הוכיחה כי לאחר חורבן הבית היו אלה בית הכנסת ובית המדרש שהיוו מקור השראה ותחליף ראוי לטיפוח הקשר הישיר בין המאמין לבוראו. הראיה לכך היא הפריחה הרוחנית העצומה שהתרחשה דווקא לאחר החורבן, כאשר רבן יוחנן בן זכאי החל בשיקום שארית הפליטה ובהתחדשות רוחנית שהעצימה את מורשת העם לדורותיו. זאת ועוד, הרמב"ם פסק כי קדושת הר הבית עומדת בעינה גם כאשר בית המקדש חרב ואינו בנוי, ורבנים לאורך הדורות אסרו כליל את העלייה להר בשל טומאת מת.

על אף פסיקות אלו, השליטה הישראלית בכותל המערבי והקרבה הפיזית להר הבית העמיקו את ה"כהניזם" המשיחי ואת הקנאות הדתית בקרב רבים המבקשים להתפלל על ההר. מגמה זו סוחפת את מדינת ישראל ומאיימת להפוך אותה ל"ממלכת כוהנים" חשוכה, המובלת על ידי קיצונים המעוותים את ערכי היהדות אל מחוזות אפלים.

כיום, הקרע עמוק גם בתוך העם היהודי עצמו: המתח בין יהודים חילונים, רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים מתונים המתנגדים לחידוש עבודת הקורבנות, לבין המבקשים להפוך את ישראל למדינת הלכה, הולך ומחריף – כפי שמעידה החקיקה הדתית הדורסנית בכנסת.

רבים רואים בניסיונות להקמת בית המקדש מחדש חטא מוסרי, הגורם להרחקת חלקים נרחבים בציבור מהאמונה, מהזהות היהודית ומכל אורח חיים יהודי. במקביל, ההקצנה המשיחית הגדילה את מעגל הפעילים והתומכים בתנועות הר הבית, ובכך היא מסכנת את מערכת היחסים השברירית שבין יהודים לערבים בתוך ישראל, כמו גם את היחסים הדיפלומטיים עם העולם הערבי והמוסלמי. זהו מקור לסכסוך דמים בלתי נגמר ולאי-שקט תמידי.

הנביא ירמיהו, שחזה במו עיניו בחורבן הבית, סבר כי בית המקדש הפך ל"מערת פריצים". לשיטתו, הקרבת הקורבנות הפכה לכסות לשחיתות, הסתאבות וחילול השם, ולא מנעה גזל, עושק, מרמה, זנות ועבודה זרה

שמירה קפדנית על הסטטוס קוו בהר הבית היא הדרך היחידה ליצור אווירה חיובית וקרקע פורייה לחידוש הדיאלוג המדיני ולהסדרים אזוריים. הממשלה הנוכחית, שמחרחרת ריב ומדון, פילוג והקצנה, מעמידה את החברה הישראלית מול סכנות קיומיות ותורמת לאווירה הלוחמנית המזינה את טירוף הקיצונים. בשעה זו, אנו זקוקים יותר מכול למנהיגות שקולה, עם רגליים על הקרקע, שתחזיר את המתינות והשפיות ההכרחיות לטיפול במוקד הנפיצות הרגיש שעל ההר.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.