בכל מערכת בחירות חוזר אותו מחזה. מתמודדים מכל הקשת הפוליטית מבטיחים לשנות, לתקן ולהציל את המדינה. אבל לא פעם, במקום להתווכח על המדיניות, הוויכוח הופך למאבק על עצם כללי המשחק. כל מחנה מבקש לעצב אותם בהתאם לתפיסת עולמו, בתקווה שכאשר יהיה בשלטון, הכללים ישרתו אותו.
זו אחת מנקודות התורפה העמוקות ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. במדינות דמוקרטיות ממשלות מתחלפות, אך כללי המשחק נשארים יציבים. בישראל, לעומת זאת, גם כללי המשחק עצמם הופכים שוב ושוב לזירת המאבק הפוליטי.
כל רוב קואליציוני זמני מבקש לעצב מחדש את גבולות הכוח, את יחסי הרשויות ואת מנגנוני האיזון. במקום להתווכח על המדיניות, אנחנו מתווכחים על המסגרת שבתוכה מתקבלת המדיניות.
נקודת תורפה עמוקה בדמוקרטיה הישראלית היא, שכל רוב קואליציוני זמני מבקש לעצב מחדש את גבולות הכוח, את יחסי הרשויות ואת מנגנוני האיזון. במקום להתווכח על המדיניות, מתווכחים על מסגרת עיצובה
השאלה הזאת אינה חדשה.
כבר בשנת 2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כשישראל הייתה שרויה במשבר ביטחוני, חברתי ופוליטי עמוק, בהשראת כינון החוקה בארצות הברית וכתבי הפדרליסט – פרסמה פרופ' רות גביזון ז"ל מאמר על שאלת כינון החוקה בישראל. ככל שאני מתבונן במציאות של ישראל בשנת 2026, מלחמה ממושכת, קיטוב עמוק המאיים על הסדר החיים המשותפים בין חלקי החברה הישראלית ומשבר אמון חסר תקדים במוסדות המדינה, אני משתכנע שכדאי לחזור למאמר הזה. לא מפני שהוא מציע נוסחה מוכנה, אלא מפני שהשאלות שהוא מעלה בהקשר הישראלי והטיעונים שהוא מציג רלוונטיים היום יותר מאי פעם.
לדבריה, חוקה לא נועדה לבטל מחלוקות. היא נועדה לקבוע את כללי המשחק שבתוכם המחלוקות יתנהלו. חברה דמוקרטית אינה נמדדת ביכולת שלה להגיע להסכמה מלאה, אלא ביכולת שלה להמשיך להתווכח מבלי לערער בכל פעם מחדש על המסגרת המשותפת.
עשרים וחמש שנים חלפו, ונדמה שהאתגר שעליו הצביעה גביזון רק התעצם.
ישראל של 2026 מגוונת ומפוצלת יותר מזו של 2001. השסעים כבר אינם רק בין ימין לשמאל או בין יהודים לערבים. הם חוצים כמעט כל ציר אפשרי: ליברלים ושמרנים, דתיים וחילונים, חרדים וציונים דתיים, משרתים ומשתמטים, מרכז ופריפריה, קבוצות זהות ותפיסות עולם שונות. כל קבוצה משוכנעת שהיא מגינה על עתידה של המדינה, וכל אחת חוששת שהאחרת תעצב את כללי המשחק על חשבונה.
אבל בעיניי, השינוי העמוק ביותר אינו בעצם הקיטוב.
השינוי הוא שהוויכוח הציבורי חדל להיות ערכי ואידאולוגי והפך להיות פרסונלי ומחנאי. במקום לנהל דיון על כללי משחק שיחייבו את כולם, כל מחנה עסוק בשאלה מה יעשה ביום שבו יחזור לשלטון. לא כיצד ייצור מסגרת יציבה שתשרת גם את כל הציבור הישראלי, אלא כיצד יבטל את המהלכים שקידם המחנה האחר.
במקום לנהל דיון על כללי משחק שיחייבו את כולם, כל מחנה עסוק בשאלה מה יעשה ביום שבו יחזור לשלטון. לא כיצד ייצור מסגרת יציבה שתשרת גם את כל הציבור הישראלי, אלא כיצד יבטל את המהלכים שקידם המחנה האחר
אפשר לראות זאת היטב גם בשיח הפוליטי של השבועות האחרונים. עוד לפני שהתקיימו בחירות, כבר מתפרסמות תוכניות מפורטות ל"יום הראשון" בשלטון, שבמרכזן התחייבויות לבטל במהירות שורת חוקים והחלטות שקיבלה הממשלה הקודמת, אותו תהליך חקיקה שבו נקטה הקואליציה אבל בצורה הפוכה.
אינני מתייחס כאן לשאלה אם אותם חוקים טובים או רעים. הנקודה היא אחרת: עצם ההנחה שכל חילופי שלטון צריכים לפתוח מחדש את המאבק על כללי המשחק.
זו בדיוק המציאות שמפניה הזהירה גביזון.
חוקה אינה אמורה להבטיח שממשלה אחת לא תשנה מדיניות של קודמתה. זו מהותה של דמוקרטיה. ממשלות נבחרות כדי לשנות מדיניות.
אבל יש הבדל עמוק בין שינוי מדיניות לבין ערעור מתמשך על המסגרת שבתוכה מתקבלת המדיניות. כאשר כל חילופי שלטון נתפסים כהזדמנות לפתוח מחדש את המאבק על מוסדות המדינה, על חוקי היסוד ועל כללי המשחק עצמם, קשה מאוד לייצר יציבות ציבורית ואמון במערכת.
לכן, בעיניי, הרלוונטיות של מאמרה של גביזון אינה נעוצה רק בשאלה אם ישראל זקוקה לחוקה. היא נעוצה בעיקר בשאלה כיצד אפשר להגיע אליה.
דווקא לאחר מערכת הבחירות הקרובה, תהיה אשר תהיה תוצאתה, נכון יהיה לעצור את המעגל שבו כל רוב חדש מבקש לעצב מחדש את כללי המשחק. במקום זאת, ראוי לפתוח בתהליך חוקתי רחב, שיבקש לייצר פשרות ולא הכרעה.
גביזון הציעה כבר לפני רבע מאה מתווה שנועד בדיוק למטרה הזו: תהליך מדורג, רחב ומכיל, שאינו נשען רק על כוחו של רוב פוליטי רגעי, אלא על השתתפות של כלל מרכיבי החברה ועל הענקת לגיטימציה ציבורית רחבה למסמך החוקתי. גם אם אפשר להתווכח על פרטי המתווה, העיקרון שמאחוריו רלוונטי היום יותר מאי פעם – כללי המשחק של מדינה אינם יכולים להיות תוצר של קואליציה אחת, אלא של הסכמה לאומית רחבה.
גביזון הציעה כבר לפני רבע מאה מתווה שנועד לתהליך מדורג, רחב ומכיל, שאינו נשען רק על כוחו של רוב פוליטי רגעי, אלא על השתתפות כלל מרכיבי החברה והענקת לגיטימציה ציבורית רחבה למסמך החוקתי
זוהי המשימה הציבורית העיקרית והחשובה ביותר של הכנסת והממשלה שייבחרו. לא רק למשול, אלא להניח את היסודות לכללי משחק שיוכלו לשרת גם את הממשלות שיבואו אחריהן, ובעיקר את כלל אזרחי המדינה.
עירן קייס הוא דרוזי ערבי ישראלי. חוקר ויועץ מדיניות ואסטרטגיה ופעיל חברתי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו