קשת אחים על תערוכה מופלאה, קינת ישעיהו ונחמתו

בס"ד

חזרנו מנסיעה משפחתית ראשונה לחו"ל. במילאנו יש מסעדה כשרה מיוחדת והזמנו אליה מקום. קשה לי לתאר את התחושה שהרגשתי כשנכנסתי פנימה בלי להישמע קיטשית ומתקתקה, אבל אנסה.

לאורך כל הטיול, גם בגלל המצב, גם בגלל הילדים, הייתי בדריכות לסביבה. מעל גשר הכניסה לגטו היהודי בוונציה מתנוסס בגדול דגל פלסטיני. הוא לא נתלה שם במקרה. בסמטאות הצפופות בעיירות סביב אגם גארדה, הרחקתי ראות לוודא שהכול בסדר. ערנות, יש שיגידו מוגזמת.

ואז, כשנבלענו במסעדה היהודית, מוקפים חרדים, ניו יורקרים, אפילו זוג שמוצאו מאיראן, משהו אצלי נרגע. הרגשת בית במובן שותפות גורל עמוקה. כולנו יחד.

מעל גשר הכניסה לגטו היהודי בוונציה מתנוסס בגדול דגל פלסטיני. ואז, כשנבלענו במסעדה היהודית, מוקפים חרדים, ניו יורקרים, אפילו זוג שמוצאו מאיראן, משהו אצלי נרגע. הרגשת בית במובן שותפות גורל עמוקה

ואז, יומיים אחרי, בעמדת הבידוק של אל על, קרה משהו אחר, שהצטערתי לגלות על עצמי אבל זו האמת – חלפו שם יהודים חרדים לצד שולחן מכוסה סטיקרים של נופלים ונופלות, וגל כעס עלה בי כלפיהם. התאמצתי להיזכר בתחושת שותפות הגורל אבל פתאום התחזקה תחושת ה"הם" וה"אנחנו".

כאילו בחו"ל הסביבה הפכה אותנו יחד יהודים, ולקראת הארץ, שוב כל אחד בקבוצה שלו. זה ציער אותי. הייתי רוצה למצוא דרך להרגיש קרבה גם כאן.

פרשת ואתחנן תמיד נקראת בשבת אחרי תשעה באב. משה מתחנן להיכנס בשערי הארץ המובטחת והקב"ה עונה לו בקשיחות "רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה". תישאר בגלות סיני.

ההפטרה של הפרשה באה לנחם אחרי השבר, גם של הבית וגם האישי. ראשונה לשבע שבתות נחמה, שבת נחמו, על שם המילה הראשונה מישעיהו נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י. במוזיאון ישראל עלתה תערוכה נדירה שחושפת לראשונה את מגילת ישעיהו ממגילות קומראן במדבר יהודה (1947-1956). בין חורבן לחיפוש נחמה, בין מרחק לחיפוש חיבור, מונח הסיפור השבועי.

תקראו, ותלכו לתערוכה שאצרה חגית מעוז במוזיאון ישראל.

קשת אחים: האוצרת, נחמה מן המדבר

מקצה אל קצה הונחו תיבות הזכוכית שחוברו האחת בזנב השנייה בדייקנות מופתית כאילו פלס הונח למרגלותיהן. תשע-עשרה מעלות הורה מד הטמפרטורה שהוכן במיוחד במפעל ייצור התיבה בבלגיה, וארבעים ושמונה אחוזי הלחות נשמרו בקפדנות.

יומיים אחרי, בעמדת בידוק אל-על, חלפו יהודים חרדים לצד שולחן מכוסה סטיקרים של נופלים ונופלות, וגל כעס עלה בי כלפיהם. התאמצתי להיזכר בתחושת שותפות הגורל אבל פתאום ההם ואנחנו התחזק

כולם חרדו לשלום המגילה העתיקה, היחידה שהתגלתה בשלמותה בכדים העתיקים בנקיקי יהודה והתגלגלה לניו יורק עד שנקנתה בדרך נס בחשאיות שנוהלה כמבצע מודיעיני.

אבל היא, שניצבה בחדר, לא על הפרוטוקול חשבה, אלא רצתה לעמוד קרוב קרוב לאותיות העבריות לפני שייסגר עליהן מכסה הזכוכית התלת-שכבתי שאפילו ירי לא יחדור אליו, וקיוותה שאולי הנוכחות המוחשית שלה תחזיר אליה את מה שאבד.

מאז השבעה באוקטובר נדמה לה שהכול יכול להסתיים באבחה. שהם כולם מונחים מתנדנדים על מאזני זמן שאול ולא מבינים. לא רק המדינה והעם והביטחון והמילים הגדולות, אלא היא והמשפחה. היא וההורים שלה. היא עצמה.

בבוקר 7 באוקטובר קיבלו הודעה בהולה להוביל את כל אוסף המוזיאון למתחם תת-קרקעי שמור היטב והיא רק חשבה, איך על השברים העתיקים מצליחים להגן ועל האנשים לא.

ההתרסקות הכבירה של שמחת תורה תורגמה אצלה למעמקי חרדה מפרכסת שלא הפסיקה מניגונה גם ביומיום הרשלני והסתמי ביותר. כאילו בכל רגע עלול משהו להגיח ולנפץ את הרטט הבלתי נשמע של משפחה מתפקדת, קיימת, הולכת, נוסעת, קונה, מניחה, מצלצלת, שואלת מה שלומכם ומתי תבואו ולקרוע בה תהום.

מאז 7 באוקטובר נדמה לה שהכול יכול להסתיים באבחה. בבוקר 7 באוקטובר קיבלו הודעה בהולה להוביל את כל אוסף המוזיאון למתחם תת-קרקעי שמור, והיא רק חשבה איך על השברים העתיקים מצליחים להגן ועל האנשים לא.

חיפשה תחבולות לעכב את תנועת הזמן וללכוד אותו במטבעות קטנים של חוויות צבעוניות, מפגשים עם ההורים המתבגרים שלה ונסיעות לטיולים עם הצעירים המתבגרים שלה, אבל במקום שתמלא את לוח השנה שעל הקיר במסעות וטיולים והרפתקאות משותפות, צנחה כל ערב חסרת כוח והרגישה שהיא מניחה לחיים להישמט על הרצפה ולהמתין לה שם, מונחים בערבוביה קמוטה עד שתוכל להבריש בהם ברק חיים מחודש.

בגלל זה רצתה כל כך את התערוכה. לא רק כי חגיגות השישים למוזיאון חייבו אירוע גרנדיוזי. בתוכה ידעה שרק עוגן שיתיך אותה חזרה למוחשיות של זמן, שיוכיח שדברים שקרו ואינם בכל זאת הותירו טביעת אצבע במציאות, רק זה אולי יחזיר לה את תחושת היציבות שמסרבת לנתקבע אצלה מאז היום ההוא.

הטכנאי הפעיל את הסרטון הישן שבו צולמו יריעות הקלף נפרשות ומשוטחות על השולחן הארוך בידי הסוחר, בידיו ממש, בלי חציצה, ישירות במגילה, והיא התקנאה בו. איך נגע בעבר עצמו, באותה יד שלו שפגשה בעקבות האצבעות שהותירו עליה סופרי המגילה עצמם.

כאן במוזיאון הונחה המגילה מעל בד דקיק ולא שזפה אותה עין עד שהוצאה לתערוכה, וגם אז כוסתה מייד בגלימה ובפרגוד. במקום להרגיש שכך היא שומרת שלא תינזק, הצטערה על שהמטמון רחוק ממנה. כמהה למגע האנושי איתו. כאילו רצתה לחוש בידיה שלה חפץ שעברו עליו אלפיים שנה ולקבל הוכחה שהוא עדיין מתקיים.

בכל פעם שחלפה ליד תחנות האוטובוסים בדרכה למוזיאון וראתה את קירותיהן מכוסים מדבקות הנעורים הפורחים געש בה כאב, איך הם נעלמו ומנגד עתיקות מלפני אלפי שנים אצלה במוזיאון על המדפים. איך נשמרו מגילות קלף ופפירוס בכדים בנקיקים מאלפי שנים ורק אבן שניתזה מידי רועה שחיפש אחר עז העירה אותן מתנומתן, ופה עוטפים ומחבקים ולוטפים ושומרים נערים ונערות שרק עשרים שנה מלאו להם ובסוף קליע שניתז מרובה או פגז מרגמה מוחקים את הכול.

בכל פעם שחלפה ליד תחנות האוטובוסים בדרכה למוזיאון וראתה את קירותיהן מכוסים מדבקות הנעורים הפורחים געש בה כאב, איך הם נעלמו ומנגד עתיקות מאלפי שנים אצלה במוזיאון על המדפים

רכנה מעל המגילה שהשתרעה על יותר משבעה מטרים ובחנה אותה. מוח הארכאולוגית שלה ידע שהכול אמת, שבדיקת הפחמן 14 שתיארכה את המגילה לשנת 125 לפני הספירה נכונה, שהחומר האורגני נשמר בקרירות המדבר, אבל היא נצרכה לצריבת מכווה הלב, הלב שהפסיק להאמין שדברים יכולים להישאר, שלא הכול מתפוגג בגלל רוע, בגלל אכזריות.

רצתה באצבעות שלה לגעת באותיות השחורות ששרטטו סופרי המגילה, שהעתיקו כנראה מכתבי הנביא עצמו ממש. התאוותה להרגיש שיש תוחלת. שגם כשבני האדם אינם עצמם, גם מקיומם הרגעי נותר ערך.

הביטה במילות האזהרה של הנביא, הדומות כל כך לגרסת המסורה שבה התקבע התנ"ך, וחשבה שהסופרים שכתבו אותו כבר ידעו שאזהרותיו היו נכונות. שלא הועילו הפולחנים והקורבנות, שלא די בזבחי התורה, כי אמונה אין בה מספיק כשהשחיתות פושה בקרב העם ומנהיגיו.

שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְﬞרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם, אמר הנביא, ואותה ערלות לב אכן הביסה אותם מבפנים.

דמיינה אותו דורש בשער העיר ירושלים ואז נעצר באלימות, נחקר ומעונה, זכרה את התיאור במסכת יבמות איך הובל במצעד השפלה בידי אנשי המלך מנשה בן חזקיהו שלא יכול היה לשאת את דברי הביקורת, ואיך הורה להוציאו להורג באשמה מופרכת של בגידה.

"בזה צריך להתמקד", אמרו לה בישיבות המוזיאון שדנו בשאלה כיצד תיקרא התערוכה. בזה, בתוכחות העבר שמהדהדות להיום. אבל היא העבירה ידה על צווארה, שדווקא אחרי שהושב החטוף האחרון, רק אז פשתה בו מחרוזת מגרדת אדמומית שלא עזרו משחות שמשחה וטיפות שהזליפה – הגרד לא פסק.

הביטה במילות האזהרה של הנביא וחשבה שהסופרים שכתבו אותו כבר ידעו שאזהרותיו היו נכונות. שלא הועילו הפולחנים והקורבנות, שלא די בזבחי התורה, כי אמונה אין בה מספיק כשהשחיתות פושה בקרב העם ומנהיגיו

ידעה שהפורענות סבבה אותה גם כך. רצתה נחמה. "לא שבת חזון", אמרה להם, "שבת נחמו". לא הרחיק עדותו מהעוולות, לא פסח על הזדון, אבל גם נחמה הציע. אִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ יַעְזֹ֑רוּ וּלְאָחִ֖יו יֹאמַ֥ר חֲזָֽק, שלח אליה ישעיהו אד מהמדבר. ולזה היא נזקקת. כמו רטייה על פצעים רבים. לנחמה מן המדבר.

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)