מה משותף לביביסטים ולשמאל הווקיסטי?

יש משהו מסקרן שמתרחש בעשורים האחרונים בפוליטיקה, לא רק בישראל אלא גם ברחבי העולם. לכאורה, הימין הפופוליסטי והשמאל הווקיסטי הם שני מחנות שנמצאים בשני קצות המפה. הם מתעבים זה את זה, משתמשים בשפה הפוכה ומקדמים אידאלים שונים לחלוטין.

אבל אם מתבוננים לא רק במה שהם אומרים אלא גם באופן שבו הם חושבים ופועלים, מתגלה דמיון מבני מפתיע. כאן נכנסת לתמונה תאוריית הפרסה – הרעיון שלפיו הקצוות הפוליטיים אינם ממשיכים להתרחק זה מזה בקו ישר, אלא מתעקמים כמו פרסה ומתקרבים זה לזה בדפוסי החשיבה, בשיטות הפעולה ובאופן שבו הם מבינים את המציאות.

אחד הביטויים הבולטים לכך הוא היחס לעוולות היסטוריות.

במערב, השמאל הפרוגרסיבי והווקיסטי בנה בעשורים האחרונים תפיסת עולם שלפיה חטאי הקולוניאליזם, העבדות והאימפריאליזם אינם רק פרקים בספרי ההיסטוריה, אלא מציאות מוסרית מתמשכת.

במערב, השמאל הפרוגרסיבי והווקיסטי בנה תפיסת עולם שלפיה חטאי הקולוניאליזם, העבדות והאימפריאליזם אינם רק פרקים בהיסטוריה אלא מציאות מוסרית מתמשכת. בישראל, הביביזם עשה אותו דבר למפא"י

גם אם האדם הלבן בן זמננו לא השתתף בכיבוש אפריקה, וגם אם מהגר לבן שהגיע לאירופה לפני עשור אינו נושא באחריות לעבדות באמריקה, הוא עדיין נתפס כחלק ממערכת של פריבילגיה שנבנתה על אותן עוולות. מכאן נגזרת לעיתים דרישה לחשבון נפש תמידי, להתנצלות מתמדת ואף לתיקון אקטיבי של ההווה באמצעות אפליה מתקנת, שינוי תוכניות לימוד או פירוק סמלים לאומיים.

מנגד, בישראל התפתחה אצל הימין הפופוליסטי תבנית מחשבה דומה להפליא – רק עם גיבורים ונבלים אחרים. במקום הקולוניאליזם האירופי, נמצא את שנות שלטון מפא"י. במקום העבדות, את פרשת ילדי תימן, מדיניות המעברות, האפליה כלפי יוצאי ארצות האסלאם ותחושת הקיפוח ההיסטורית של עדות המזרח. אלה אירועים אמיתיים, שחלקם עדיין שנויים במחלוקת מבחינת היקפם או נסיבותיהם, אך אין ספק שהותירו צלקות עמוקות בחברה הישראלית.

אלא שכאן מתרחש המעבר מהיסטוריה לפוליטיקה של זיכרון. במקום לראות בעוולות הללו פרק קשה שיש ללמוד ממנו ולתקן את השלכותיו, הן הופכות לעיתים לכלי שבאמצעותו מפרשים כמעט כל מחלוקת פוליטית בהווה. ביקורת על הממשלה? זו בעצם האליטה הישנה שחוזרת. התנגדות לרפורמה כלשהי? שוב אותה מפא"י, רק בשם אחר. במקרים כאלה, ההיסטוריה אינה רק מוסברת – היא הופכת לעדשה שדרכה חייבים לראות כל אירוע עכשווי.

בשני המקרים נוצרת מעין אשמה או זכאות העוברת בירושה. במערב, יש מי שמצופה ממנו להרגיש אחריות מוסרית בשל צבע עורו או השתייכותו לקבוצת הרוב. בישראל, יש מי שמוצג לעיתים כממשיך דרכה של מפא"י, גם אם נולד עשרות שנים לאחר שאיבדה את השלטון, רק משום שהוא מזוהה עם קבוצות הנתפסות כ"אליטה". הזהות הקבוצתית גוברת על האחריות האישית.

זהו אחד המאפיינים של פוליטיקת הזהויות: האדם כבר אינו נשפט לפי מעשיו, אלא לפי הסיפור ההיסטורי של הקבוצה שאליה הוא משתייך.

אפילו השפה דומה: בשני המחנות אפשר לשמוע טענות שלפיהן "אי אפשר פשוט לעבור הלאה". מי שמבקש להתמקד בעתיד עלול להיות מואשם בהכחשת הסבל, בהלבנת ההיסטוריה או בהמשך הדיכוי. הזיכרון אינו רק זיכרון; הוא הופך לחובה פוליטית מתמדת.

בשני המחנות, מי שמבקש להתמקד בעתיד עלול להיות מואשם בהכחשת הסבל, בהלבנת ההיסטוריה או בהמשך הדיכוי. הזיכרון אינו רק זיכרון; הוא הופך לחובה פוליטית מתמדת

תאוריית הפרסה מזמינה אותנו לשים לב לכך שלעיתים הקצוות חולקים יותר משהם מוכנים להודות. במקרה שלנו – שניהם נוטים לחלק את העולם למדכאים ולמדוכאים. שניהם מעניקים משקל מכריע להשתייכות קבוצתית. שניהם מגייסים את ההיסטוריה כדי להסביר כמעט כל מחלוקת עכשווית. ושניהם עלולים לטפח תודעה של מאבק נצחי, שבו הפיוס נדחה שוב ושוב משום שהעבר לעולם אינו נסגר.

האירוניה היא שכל אחד מהמחנות מאשים את השני באובססיה לעבר, בעוד שהוא עצמו מתקשה להשתחרר מהעבר שמשרת את הנרטיב שלו. האחד דורש מאירופה להתנצל על מה שעשו אבות אבותיה; השני דורש מהאליטות בישראל להמשיך לשאת באחריות מוסרית על חטאי דור המייסדים. כל צד בטוח שהעבר שלו הוא העבר היחיד שעדיין חי.

ייתכן שהאתגר האמיתי של חברה בריאה אינו לשכוח את ההיסטוריה, אלא לדעת להעמיד אותה במקומה. ללמוד ממנה, להכיר בעוולות שנעשו, לסייע למי שעדיין נפגע מהשלכותיהן – אך לא להפוך אותה למסגרת היחידה שבאמצעותה מפרשים את ההווה. חברה שבה כל ויכוח פוליטי מוכרע באמצעות משפט שמתנהל מחדש על אירועי העבר, מתקשה לנהל דיון על העתיד.

בסופו של דבר, השאלה איננה אם צריך לזכור. ודאי שצריך. השאלה היא אם הזיכרון נועד להיות מורה דרך – או שלשלת הכובלת אותנו שוב ושוב לאותם סיפורים. כאן, דווקא היריבים הגדולים ביותר עלולים לגלות שהם דומים יותר מכפי שנדמה להם.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.