המפה הפוליטית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד כבר עשרות שנים בלב הוויכוח הפוליטי בישראל. גם כאשר נושאים אחרים משתלטים לרגע על סדר היום, הוא חוזר ומכתיב את גבולות המחלוקת: מהי המדינה, מהם גבולותיה, מי שולט במרחב, ומהו היחס הראוי בין יהודים לפלסטינים.

מטרת הרשומה הזו אינה לקבוע איזה פתרון נכון, מוסרי או מעשי יותר. מטרתה צנועה יותר: לעשות סדר במפת הרעיונות, ולהראות מדוע הציר הרגיל של ימין ושמאל אינו מספיק כדי להבין אותה.

המציאות הפוליטית מורכבת מכדי להידחס לקו אחד, ולכן נדרש כלי מדויק יותר לתיאור המחלוקות, וכלי זה פותח בקבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה".

אפשר להתחיל ברשימת הפתרונות המרכזיים שעלו לאורך השנים. פתרון שתי המדינות מציע שתי מדינות לאום עצמאיות, ישראלית-יהודית ופלסטינית-ערבית, זו לצד זו. ברוב הגרסאות הוא כולל הסכם שלום, גבול מוסכם, הסדרי ביטחון, ולעיתים גם פירוז של המדינה הפלסטינית ושיתוף פעולה כלכלי וביטחוני בין הצדדים.

מטרת הרשומה הזו אינה לקבוע איזה פתרון נכון, מוסרי או מעשי יותר. מטרתה צנועה יותר: לעשות סדר במפת הרעיונות, ולהראות מדוע הציר הרגיל של ימין ושמאל לא מספיק כדי להבינה. המציאות הפוליטית מורכבת מזה

מולו עומד רעיון המדינה הדו-לאומית: מדינה אחת בין הירדן לים, שבה יהודים ופלסטינים חיים במסגרת מדינית משותפת ושוויונית. בגרסאות מסוימות לכל קבוצה יש אוטונומיה תרבותית; בגרסאות אחרות נוצרת זהות אזרחית משותפת. לעיתים מכנים זאת בטעות "מדינת כל אזרחיה", אבל זה מושג אחר: הוא עוסק בעיקר בשוויון אזרחי בתוך ישראל, ולא בהכרח בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.

בקצה השני נמצא רעיון הטרנספר: סיפוח השטח ודחיקת הפלסטינים החוצה, בכפייה או באמצעות "עידוד הגירה". יש גם גרסאות מרוככות יותר, המדברות על פיצוי כספי או על הקמת ישות פלסטינית חלופית מחוץ לשטח שבין הירדן לים. זהו רעיון קיצוני, אך הוא חלק ממפת הרעיונות ולכן אי אפשר להתעלם ממנו רק משום שהוא בלתי נוח.

בין הקצוות קיימות הצעות נוספות. פדרציה או קונפדרציה מבקשות לשלב בין שתי מדינות לבין מסגרת משותפת: ממשלים נפרדים, אך קשר הדוק יותר מזה שבין שתי מדינות רגילות. תוכנית התושבות מציעה סיפוח ישראלי של השטחים ומתן זכויות אישיות לפלסטינים, אך ללא זכויות פוליטיות מלאות. סיפוח חלקי מתמקד בעיקר בשטח C וביישובים היהודיים, תוך השארת ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית באוטונומיה מוגבלת.

תוכניות אוטונומיה שונות מעניקות לפלסטינים שלטון עצמי בדרגות שונות, אך בדרך כלל תחת עליונות ישראלית. רעיונות של היפרדות או התנתקות מבקשים להקטין את החיכוך בין האוכלוסיות, לרוב באמצעות נסיגה חלקית, גדר ופינוי יישובים מבודדים, אך תוך שימור חופש פעולה ביטחוני ישראלי.

מחוץ למפה הישראלית כמעט לגמרי נמצאים רעיון "פלסטין הגדולה", מדינה ערבית אחת בכל השטח, ורעיון "מדינה שלישית", כלומר העברת הגדה לירדן או עזה למצרים.

הבעיה מתחילה כאשר מנסים לסדר את כל ההצעות האלה על ציר ימין-שמאל פשוט. נהוג להציב פתרונות של היפרדות ושתי מדינות בצד השמאלי, ופתרונות של סיפוח בצד הימני. אלא שהסידור הזה מתפרק מהר.

הבעיה מתחילה כאשר מנסים לסדר את כל ההצעות האלה על ציר ימין-שמאל פשוט. נהוג להציב פתרונות של היפרדות ושתי מדינות בצד השמאלי, ופתרונות של סיפוח בצד הימני. אלא שהסידור הזה מתפרק מהר

יש מי שרואה בהיפרדות רעיון של מחנה המרכז או רעיון ביטחוני, לא שמאלני. יש מי שממקם את פתרון שתי המדינות במרכז, ואחרים רואים בו שמאל מובהק. המדינה הדו-לאומית מסבכת עוד יותר את התמונה: היסטורית היא מזוהה עם השמאל הרדיקלי, אך בפועל יש לה גם תומכים בימין, בעיקר מפני שהיא משמרת את שלמות הארץ. לכן הציר המקובל מתאר חלק מן המציאות, אך מחמיץ קשרים חשובים בין פתרונות שונים.

גרף המציג את מפת הרעיונות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני

כדי להבין את המפה טוב יותר, יש להחליף את הציר היחיד בשני צירים: מידת השליטה הישראלית ומידת השליטה הפלסטינית בכל המרחב שבין הירדן לים. שליטה יכולה להיות שליטה בשטח, באוכלוסייה, בביטחון, בתנועה, במשאבים או בזכויות פוליטיות. בקצה אחד נמצאת שליטה מלאה בכל השטח, ובקצה השני ניתוק מלא מהשטח. לכן, השאלה המרכזית בכל פתרון היא פשוטה: מי שולט במה, כמה ועל מי.

מפה דו-ממדית של כל העמדות

כך, בפתרון שתי המדינות, כל עם שולט בעיקר במדינתו. בטרנספר, השליטה הישראלית מלאה והשליטה הפלסטינית נעלמת כמעט לגמרי. במדינה דו-לאומית שוויונית, שני העמים משתתפים בשליטה באותו מרחב.

בתוכנית התושבות יש שליטה ישראלית רחבה, אך לפלסטינים ניתנות זכויות אישיות מסוימות. באוטונומיה, לפלסטינים ניתנת שליטה מוגבלת בתחומי חיים מסוימים, בעוד ישראל שומרת לעצמה סמכויות מרכזיות.

כך מתקבלת מפה דו-ממדית, שבה פתרונות קרובים זה לזה לא מפני שהם "ימין" או "שמאל", אלא מפני שהם מחלקים את השליטה באופן דומה. זה גם מסביר מדוע שני אנשים יכולים להשתמש באותה מילה, למשל "שלום", "ביטחון" או "היפרדות", ולהתכוון לדברים שונים לגמרי. אחד רואה בהיפרדות צעד לקראת מדינה פלסטינית, אחר רואה בה כלי לניהול הסכסוך, ושלישי רואה בה דרך להטיל מצור מרחוק. המילה זהה; חלוקת השליטה המיועדת שונה.

עקרונות אידאולוגיים בתוך המפה הדו-ממדית

מתוך המפה הזאת עולים שלושה עקרונות יסוד.

1

הראשון הוא שוויון: העיקרון שלפיו לישראלים ולפלסטינים צריכה להיות מידה דומה של שליטה וזכויות. הוא מופיע בפתרון שתי המדינות, בפדרציה או בקונפדרציה, ובמדינה דו-לאומית שוויונית.

2

השני הוא לאומיות: הרצון של כל עם לשמור על מסגרת מדינית נפרדת, זהות נפרדת ושליטה עצמית. העיקרון הזה מופיע בשתי המדינות, בהיפרדות, ובגרסתו הקיצונית גם בטרנספר.

3

השלישי הוא שלמות הארץ: הרצון לשמור את כל המרחב במסגרת מדינית אחת, יהודית או פלסטינית. הוא עומד מאחורי רעיונות כמו סיפוח מלא, תושבות ומדינה דו-לאומית, אך גם מאחורי רעיון "פלסטין מן הנהר עד הים".

רוב האנשים אינם בוחרים פתרון על סמך טבלת יתרונות וחסרונות מסודרת. בפועל, אנשים נוטים לבחור לפי העקרונות החשובים להם ביותר: שוויון, לאומיות, שלמות הארץ או שילוב ביניהם.

רוב האנשים אינם בוחרים פתרון אחרי טבלת יתרונות וחסרונות מסודרת. אנשים נוטים לבחור לפי העקרונות החשובים להם ביותר: שוויון, לאומיות, שלמות הארץ או שילוב ביניהם

מי שמעדיף שוויון ולאומיות ייטה לשתי מדינות. מי שמעדיף לאומיות ושלמות הארץ ייטה לסיפוח מלא או לטרנספר. מי שמעדיף שוויון ושלמות ייטה למדינה דו-לאומית. מי שמנסה לאחוז בשלושת העקרונות יחד – שוויון, לאומיות ושלמות – יגלה שאין פתרון שמקיים את שלושתם במלואם. לכן הוא יידחף לפשרות כמו אוטונומיה, סטטוס קוו משופר או נוסח כלשהו של קונפדרציה.

אבל גם העקרונות עצמם אינם עומדים באוויר. מאחוריהם נמצאת שאיפה בסיסית אחת: ביטחון. תומכי השוויון טוענים שאי-שוויון מוליד פחד, שנאה ואלימות, ולכן רק הוגנות יכולה לייצר יציבות. תומכי הלאומיות טוענים שערבוב עמים וזהויות יוצר חיכוך, אובדן זהות וסכנה, ולכן הפרדה פוליטית מגינה על הקיום הלאומי. תומכי שלמות הארץ טוענים ששליטה במרחב כולו מעניקה עומק אסטרטגי, משאבים, רציפות וביטחון, ולעיתים גם מממשת חובה דתית או היסטורית.

מכאן שהוויכוח האמיתי אינו רק בין "ימין" ל"שמאל", אלא בין תפיסות שונות של ביטחון, מוסר וזהות. כל צד מחזיק בעיקרון שנראה לו מובן מאליו, ולעיתים מתקשה להבין כיצד הצד האחר רואה באותו עיקרון סכנה.

מפה פוליטית טובה אינה פותרת את הסכסוך, אך היא עושה דבר חשוב: היא מחייבת אותנו לומר בגלוי מה אנחנו מעדיפים, על מה אנחנו מוכנים לוותר, ומה המחיר של כל בחירה.

מפה פוליטית טובה אינה פותרת את הסכסוך, אך היא עושה דבר חשוב: היא מחייבת אותנו לומר בגלוי מה אנחנו מעדיפים, על מה אנחנו מוכנים לוותר, ומה המחיר של כל בחירה

במקום להסתפק בסיסמאות, היא מאפשרת דיון מדויק יותר בשאלות היסוד: מי יקבל ריבונות, מי יקבל זכויות, מי יחזיק בכוח, ואיזה סדר פוליטי יוכל להחזיק מעמד ולהבטיח ביטחון לאורך זמן.

דמיטרי רוטשטיין הוא בוגר הטכניון, בעל שני תארים ראשונים במדעי מחשב (בהצטיינות) ופיסיקה (בהצטיינות יתרה), כולל לימודים מוסמכים באסטרופיזיקה. חוקר בתמרור פוליטוגרפיה.