מה שחיפה ות"א הבינו - הפוליטיקה הארצית עדיין מסרבת להפנים

בזמן שהמערכת הפוליטית מתכוננת לעוד מערכת בחירות שתעמוד, שוב, בסימן השאלה האם אזרחי ישראל הערבים הם שותפים לגיטימיים לשלטון – בשתי הערים הגדולות בישראל אחרי ירושלים השאלה הזו כבר קיבלה תשובה מעשית.

בחיפה מונה עו"ד פאחר ביאדסה, חבר מועצת העיר מטעם חד"ש, לסגן ראש העיר. בתל אביב-יפו מונה עו"ד אמיר בדראן, אף הוא מטעם חד"ש, לסגן ראש העיר – לראשונה זה 23 שנה, ובפעם השנייה בלבד מאז קום המדינה.

לכאורה מדובר בשני מינויים מוניציפליים. בפועל, הם מסמנים שינוי פוליטי רחב יותר.

בחיפה מונה עו"ד ביאדסה מחד"ש לסגן ראש העיר. בתל אביב מונה עו"ד אמיר בדראן, אף הוא מחד"ש, לסגן ראש העיר. לכאורה שני מינויים מוניציפליים, אך בפועל הם מסמנים שינוי פוליטי רחב יותר

מדוע דווקא חיפה ותל אביב? משום שבשתיהן קיימת נכונות לקדם השתתפות פוליטית מלאה של הציבור הערבי, לא רק כהצהרה ערכית אלא גם כחלק ממבנה השלטון המקומי.

ירושלים היא מקרה ייחודי: רוב הפלסטינים במזרח העיר בוחרים, מסיבות לאומיות ופוליטיות, שלא להשתתף בבחירות המוניציפליות. לכן דווקא חיפה ותל אביב-יפו הן הזירה המשמעותית ביותר לבחינת שותפות יהודית-ערבית בשלטון המקומי.

קל לטעון שאין מקום להשוואה בין עירייה לממשלה. זו כמובן טענה נכונה. לעירייה יש סמכויות אחרות, אתגרים אחרים ומציאות אחרת. אבל זו גם לא הטענה.

הטענה היא אחרת: השלטון המקומי מערער על אחת מהנחות היסוד שהשתרשו בשיח הישראלי בשנים האחרונות – וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר – הנחה שלפיה שותפות פוליטית בין יהודים לערבים אינה אפשרית, אינה יציבה או אינה לגיטימית.

דווקא אחרי האירוע המטלטל ביותר שידעה החברה הישראלית זה שנים, אפשר היה לצפות שהנהגות מקומיות יתרחקו מכל שותפות עם נציגי הציבור הערבי. בפועל קרה גם דבר אחר: ראשי ערים בחרו להרחיב את השותפות הפוליטית ולהפקיד בידי נבחרי ציבור ערבים אחריות, סמכויות ותפקידים מרכזיים.

השלטון המקומי מערער על אחת מהנחות היסוד שהשתרשו בשיח הישראלי בשנים האחרונות – וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר – שלפיה שותפות פוליטית בין יהודים לערבים לא אפשרית, לא יציבה או לא לגיטימית

התגובה בחיפה חשפה עד כמה הסיפור הזה חורג מגבולות העיר. בעקבות מינויו של פאחר ביאדסה פרשה סיעת הליכוד מהקואליציה העירונית, ובמערכת הפוליטית נשמעו איומים לפעול נגד העירייה בשל ההחלטה.

אם מינוי של סגן ראש עיר ערבי מעורר תגובה כה חריפה, ברור שהוויכוח אינו על חלוקת תיקים או על איזונים קואליציוניים, אלא על עצם הלגיטימיות של ערבים להחזיק בתפקידי שלטון.

גם בתל אביב-יפו יש למינוי משמעות החורגת מגבולות העיר. מינויו של אמיר בדראן לא היה תוצאה של הרחבת מספר התפקידים, אלא של בחירה פוליטית. הוא נכנס לתפקיד שבו כיהן עד כה נציג הציונות הדתית. זהו מסר שלפיו הנהגת העיר בחרה, דווקא בתקופה של קיטוב עמוק, להרחיב את השותפות עם הציבור הערבי כחלק מהנהגת העיר.

המהלך הזה לא התרחש מעצמו. הוא דרש גם החלטה פוליטית מצד ראשי הערים, יונה יהב ורון חולדאי, שבחרו דווקא בתקופה של קיטוב וחוסר אמון להרחיב את השותפות הערבית-יהודית ולא להצטמצם לפוליטיקה הזהירה והמוכרת. זו הייתה בחירה מנהיגותית, משום שהיא הכירה בכך שניהול עיר משותפת מחייב גם אחריות שלטונית משותפת.

האם מכאן אפשר להסיק שאפשר להקים מחר ממשלה יהודית-ערבית? ודאי שלא. עירייה אינה מדינה, והפוליטיקה המקומית אינה הפוליטיקה הארצית.

אם מינוי סגן ראש עיר ערבי מעורר תגובה כה חריפה, ברור שהוויכוח לא על חלוקת תיקים או איזונים קואליציוניים, אלא על עצם הלגיטימיות של ערבים להחזיק בעמדות שלטון. גם בתל אביב משמעות המינוי חורגת מגבולות העיר

אבל זו גם אינה השאלה הנכונה.

השאלה היא אם אפשר להמשיך לטעון ששותפות פוליטית בין יהודים לערבים היא רעיון בלתי אפשרי. כאן השלטון המקומי כבר מספק תשובה אחרת. פוליטיקה עירונית אינה מתנהלת סביב סיסמות אלא סביב אחריות: חינוך, רווחה, תכנון, תחבורה, ביטחון אישי, תקציבים ואיכות חיים. כאשר אנשים נדרשים לנהל יחד את חיי היומיום של מאות אלפי תושבים, הם נבחנים במעשים ולא בהצהרות.

במובן הזה, השלטון המקומי אינו מוכיח ששותפות יהודית-ערבית בממשלה תצליח. הוא מוכיח שטיעון ה"אין פרטנר" או ה"אי אפשר" כבר אינו יכול להישען על המציאות בלבד. יש כיום מציאות אחרת, מורכבת יותר, שבה שותפות פוליטית מתקיימת גם בימים הקשים ביותר.

לקראת הבחירות הקרובות נדמה שהפוליטיקה הארצית והפוליטיקה המקומית צועדות בכיוונים הפוכים. בעוד שבכנסת יש מי שמבקשים להמשיך להציג את הציבור הערבי כמי שצריך להישאר מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, בשלטון המקומי הולכת ומתרחבת ההבנה שאי אפשר לנהל חברה משותפת בלי לחלוק גם אחריות שלטונית.

כמי שגדל בחברה הערבית ועוקב מקרוב אחר הפוליטיקה הישראלית, איני סבור ששותפות מוחקת מחלוקות לאומיות או אידאולוגיות. היא גם אינה מבטיחה הסכמה. אבל דמוקרטיה אינה נמדדת ביכולת של שותפיה להסכים על הכול; היא נמדדת ביכולתם לנהל יחד את המחלוקות ולחלוק אחריות גם כשהן נותרות בעינן.

ייתכן שעדיין מוקדם להסיק מן השלטון המקומי מסקנות ישירות על הממשלה הבאה. אבל אי אפשר עוד להתעלם מן העובדה שבשתי הערים הגדולות בישראל, דווקא בתקופה הקשה ביותר שידעה המדינה, נבחרה הדרך של הרחבת השותפות הערבית-יהודית ולא של צמצומה.

נדמה שהפוליטיקה הארצית והמקומית צועדות בכיוונים הפוכים. בכנסת יש המבקשים להציג את הערבים כמי שצריכים להישאר מחוץ למעגל ההכרעות. בשלטון המקומי מתרחבת ההבנה שהאחריות השלטונית משותפת

אולי זה עדיין לא מודל שאפשר להעתיק מחר לכנסת. אבל הוא בהחלט מציב בפניה אתגר: אם בחיפה ובתל אביב-יפו כבר הבינו ששותפות ערבית-יהודית אינה ויתור אלא תנאי לניהול חברה משותפת, הגיע הזמן שגם מי שמבקשים להציג אלטרנטיבה לממשלת בנימין נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', ישכילו להבין שאי אפשר לבנות אלטרנטיבה דמוקרטית אמיתית בלי שותפות ערבית-יהודית מלאה גם ברמה הארצית.

ינאל ג׳בארין הוא איש תקשורת ופעיל פוליטי, מנהל המחלקה הציבורית בארגון יוזמות אברהם, ארגון משותף ערבי יהודי לקידום שוויון שותפות וחברה משותפת במדינה. תושב העיר אום אל פחם ופועל למדינה דמוקרטית שוויונית החותרת לשלום לכולם.