השינויים הגדולים בחברה כמעט אף פעם אינם מגיעים כרעם ביום בהיר. הם מתגנבים, משנים בהדרגה את גבולות המותר והאסור, והופכים את מה שפעם היה בלתי מתקבל על הדעת לשגרה. כדי לא לאבד את היכולת להבחין בתהליכים בזמן אמת, אנחנו זקוקים בדחיפות ל-GPS אזרחי.
כשאנחנו קוראים ספר היסטוריה, הכול נראה ברור. אנחנו יודעים מתי היה צריך לעצור ומתי כבר היה מאוחר מדי. במבט לאחור נדמה שהכתובת תמיד הייתה על הקיר.
אלא שההיסטוריה מלמדת דווקא את ההפך. בזמן אמת, כמעט איש אינו מרגיש שהוא חי בתוך תהליך היסטורי. השינוי הגדול כמעט אף פעם אינו מגיע כרעם ביום בהיר. הוא מתגנב, משנה בהדרגה את גבולות המותר והאסור, עד שלפתע אנחנו מביטים לאחור ושואלים: מתי בדיוק זה קרה?
בזמן אמת, איש כמעט לא מרגיש שהוא חי בתוך תהליך היסטורי. השינוי הגדול כמעט לעולם לא מגיע כרעם ביום בהיר. הוא מתגנב, משנה בהדרגה את גבולות המותר והאסור, עד שלפתע מביטים לאחור ושואלים: מתי זה קרה?
מדוע כל כך קשה לזהות תהליכים בזמן אמת?
את אחת התשובות העמוקות ביותר לשאלה הזאת הציע כבר לפני יותר משישים שנה אז'ן יונסקו במחזהו "קרנפים". במשך שנים נהוג היה לראות במחזה משל על עליית הפשיזם באירופה. הקריאה הזאת נכונה, אבל היא מחמיצה רובד עמוק יותר. "קרנפים" אינו רק מחזה על פשיזם. הוא מחזה על מנגנון. על האופן שבו בני אדם וחברות משתנים בהדרגה, בלי להרגיש שהם משתנים.
זו הסיבה שהקרנפים אינם באמת הסיפור. גם לא האידאולוגיה שלהם. הסיפור הוא בני האדם, אנשים רגילים. אנשים שמנסים להבין מה קורה סביבם – ומגלים שהגבולות שעליהם סמכו מתחילים לזוז.
איש אינו מחליט להפוך לקרנף.
התהליך כמעט תמיד נראה סביר למי שחי בתוכו. כל צעד נתפס כהסתגלות למציאות חדשה, כפשרה זמנית או כתגובה לנסיבות יוצאות דופן. דווקא משום שכל צעד נראה הגיוני בפני עצמו, קשה להבחין בכיוון שאליו מוביל רצף הצעדים.
זוהי התובנה הגדולה של יונסקו: התקרנפות אינה אירוע. היא תהליך. הסכנה הגדולה ביותר אינה הקרנף הראשון. הסכנה היא הרגע שבו אנחנו מאבדים את היכולת להבין את משמעותו של הקרנף הראשון.
אחת הסיבות לכך ש"קרנפים" ממשיך לעורר אי-נוחות גם יותר משישים שנה לאחר שנכתב היא שיונסקו מסרב להציע נחמה. הוא אינו מספר סיפור על "הרעים" שניצחו את "הטובים", וגם אינו רומז שרק אנשים חלשים או חסרי עמוד שדרה נסחפים עם העדר.
התובנה הגדולה של יונסקו היא שהתקרנפות אינה אירוע. היא תהליך. הסכנה הגדולה ביותר אינה הקרנף הראשון. הסכנה היא הרגע שבו אנחנו מאבדים את היכולת להבין את משמעותו של הקרנף הראשון
להפך. דווקא משום שמדובר באנשים רגילים, המחזה מערער את אחת האשליות העמוקות ביותר שלנו: האמונה שאילו אנחנו היינו שם – היינו מתנהגים אחרת.
כולנו רוצים להאמין שהיינו מזהים בזמן את סימני האזהרה, שלא היינו נכנעים ללחץ החברתי ושלא היינו מוותרים על שיקול דעתנו. יונסקו מבקש לערער דווקא את תחושת הביטחון הזאת. לא משום שהוא פסימי לגבי טבע האדם, אלא משום שהוא מבין עד כמה קשה לזהות שינוי כאשר חיים בתוכו.
אם כך, יונסקו אינו שואל רק כיצד אנשים משתנים. הוא שואל כיצד הם מפסיקים להרגיש שהם משתנים. זוהי נקודת המפגש שלו עם חנה ארנדט.
כשארנדט טבעה את המושג "הבנאליות של הרוע", היא לא ביקשה לטעון שהרוע עצמו בנאלי. היא ביקשה להצביע על דבר מטריד בהרבה: הדרך אליו עלולה להיות יומיומית, שגרתית וכמעט בלתי מורגשת. היא אינה מחייבת מפלצות. לעיתים קרובות די באנשים רגילים, המתרגלים בהדרגה למציאות חדשה ומחליפים שיפוט עצמאי בהרגל, בצייתנות או בהשתייכות.
יונסקו וארנדט אינם אומרים בדיוק אותו דבר. ובכל זאת, שניהם מצביעים על אותו מנגנון: לא הרגע שבו מופיעה הקיצוניות, אלא הרגע שבו היא מפסיקה להיראות קיצונית. זוהי נורמליזציה. לא האירוע החד-פעמי הוא המסוכן. ההרגל הוא המסוכן.
האדם הוא יצור מסתגל. זוהי אחת מתכונותיו המופלאות ביותר. היא מאפשרת לו לשרוד מלחמות, אסונות ומשברים. אך אותה יכולת הסתגלות עלולה להפוך גם לחולשתו הגדולה ביותר. אם אנחנו מסוגלים להתרגל לטוב, אנחנו מסוגלים גם להתרגל לרע. לא בבת אחת. בהדרגה.
יונסקו וארנדט מצביעים על אותו מנגנון: לא הרגע שבו מופיעה הקיצוניות, אלא הרגע שבו היא מפסיקה להיראות קיצונית. זוהי נורמליזציה. לא האירוע החד-פעמי הוא המסוכן. ההרגל הוא המסוכן
מה שמזעזע אותנו היום, מפתיע אותנו מחר, ומחרתיים כבר הופך ל"ככה זה". זו בדיוק הסיבה שכל כך קשה לזהות תהליכים בזמן אמת. לכן "קרנפים" אינו מחזה על תקופה מסוימת. הוא מחזה על מנגנון אנושי. שום חברה אינה חסינה מפני תהליכי נורמליזציה. שום תרבות. שום אידאולוגיה. שום מחנה פוליטי. כולם עלולים, בשלב כלשהו, להפסיק לשאול את עצמם את השאלות הנכונות.
ולכן השאלה שיונסקו משאיר בידינו אינה "מי הם הקרנפים?", אלא שאלה קשה בהרבה: כיצד יכולה חברה לזהות שהיא מתחילה לאבד את רגישותה, עוד לפני שהדבר הופך לעובדה מוגמרת?
דווקא כאן, נדמה לי, המחזה אינו מסתיים. הוא מתחיל. מפני שיונסקו מצביע על הבעיה, אך אינו מציע פתרון. את הפתרון נצטרך לחפש בעצמנו. והוא, כך נדמה לי, אינו אידאולוגי. הוא אזרחי. הוא אינו מתחיל בשאלה למי אנחנו מצביעים. הוא מתחיל בשאלה כיצד אנחנו חושבים.
במשך השנים התרגלנו לראות בחשיבה ביקורתית מותרות אינטלקטואליים – משהו השייך לאקדמיה או לוויכוחים פילוסופיים. ייתכן שזו אחת הטעויות הגדולות שלנו. חשיבה ביקורתית איננה מותרות. היא מערכת החיסון של חברה חופשית.
כשם שמערכת החיסון בגוף אינה יכולה למנוע כל מחלה, אך היא מסוגלת לזהות אותה בשלב מוקדם, כך גם חברה דמוקרטית אינה יכולה למנוע לחלוטין הסתה, פולחן אישיות, שחיקה של נורמות או קיצוניות. היא יכולה רק לשמר את יכולתה לזהות אותם לפני שהם הופכים לחלק מן הנוף.
התרגלנו לראות בחשיבה ביקורתית מותרות אינטלקטואליים – השייכים לאקדמיה או לוויכוח פילוסופי. זו אחת מטעויותינו הגדולות. חשיבה ביקורתית אינה מותרות. היא מערכת החיסון של חברה חופשית
אולי משום כך, כשיצאתי מן ההצגה, לא הרפה ממני דימוי אחד. מעין GPS אזרחי. לא כזה שמכתיב לנו לאן לנסוע. גם לא כזה שמחליט בשבילנו מה נכון. אלא כזה שמתריע כאשר המציאות סביבנו משתנה.
הרי גם כשאנחנו נוסעים בדרך שאנחנו מכירים היטב, אנחנו מפעילים את ה-GPS. לא מפני ששכחנו את הדרך, אלא מפני שאנחנו רוצים לדעת אם נוצר פקק, אם כביש נחסם, אם התרחשה תאונה או אם המציאות מחייבת חישוב מסלול מחדש.
כך בדיוק צריכה לפעול גם החשיבה הביקורתית שלנו. לא כדי לומר לנו מה לחשוב. אלא כדי להתריע כשהמציאות משתנה – לפני שאנחנו מתרגלים אליה. לא מפני שטעינו. מפני שהמציאות השתנתה. ואולי גם אנחנו.
אולי משום כך, השאלות החשובות ביותר אינן מופנות אל ההיסטוריה. הן מופנות אלינו. לא אם אנחנו יודעים לזהות את טעויות העבר, אלא אם אנחנו יודעים לזהות את השינויים המתחוללים בהווה.
לא אם אנחנו מסוגלים להצביע על הרגע שבו חברה אחרת איבדה את דרכה, אלא אם אנחנו מסוגלים להבחין ברגע שבו אנחנו מתחילים להתרגל למה שפעם היה בלתי מתקבל על הדעת.
לשם כך, אולי די שנעצור מדי פעם ונשאל את עצמנו שלוש שאלות פשוטות:
- האם אני עדיין מסוגל לשנות את דעתי כאשר העובדות אינן מתיישבות עם מה שהאמנתי בו?
- האם אני עדיין מקשיב באמת גם למי שחושב אחרת ממני?
- מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הטלתי ספק – לא באחרים, אלא בעצמי?
אלו אינן שאלות של ימין או שמאל. גם לא שאלות פוליטיות במובן הצר של המילה. אלו שאלות שכל חברה חופשית. חייבת להמשיך לשאול את עצמה אם ברצונה להישאר חופשית. זאת, בעיניי, המתנה הגדולה ביותר שהשאיר לנו יונסקו. לא תשובה. גם לא נבואה. אלא שאלה. שאלה שמלווה אותנו הרבה אחרי שהמסך יורד והאורות באולם נדלקים.
ההיסטוריה אינה מסוכנת רק מפני שהיא עלולה לחזור על עצמה. היא מסוכנת מפני שבזמן אמת כמעט איננו מרגישים שאנחנו חיים בתוכה. אולי משום כך איננו זקוקים רק לזיכרון היסטורי. אנחנו זקוקים גם ליכולת לעצור מדי פעם, להביט סביב, ולשאול אם הדרך שעליה אנחנו נוסעים עדיין מובילה אל המקום שאליו ביקשנו להגיע.
בזמן אמת איננו מרגישים שאנו חיים בתוך ההיסטוריה. לכן איננו זקוקים רק לזיכרון היסטורי אלא ליכולת לעצור מדי פעם, להביט סביב, ולשאול אם הדרך שעליה אנו נוסעים עדיין מובילה למקום שאליו ביקשנו להגיע
כי הכתובת על הקיר אינה נעלמת. אנחנו פשוט מפסיקים לראות אותה. ואז, לאט-לאט אנחנו מתרגלים לקיר.
אייל רוטפלד הוא יזם חברתי, אקטיביסט וכותב עצמאי העוסק בשאלות של דמוקרטיה, מנהיגות ועתיד החברה הישראלית. מייסד “הלובי לחיזוק המחנה הדמוקרטי והליברלי” - קהילה ציבורית הולכת וגדלה בפייסבוק. כותב על פוליטיקה, שיח ציבורי והצורך בבנייתה של תקווה ישראלית חדשה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו