כשהבשר מקולקל, הספינה מורדת

מלחמה כושלת, צבא מותש, מנהיגות מנותקת ובעיקר זלזול במשרתים הביאו בשנת 1905 למרידה באוניית הצי הרוסי "פּוֹטְיוֹמְקִין" ולתחילת הסוף של המשטר הצארי. עולה השאלה האם הזלזול הבוטה שהפגינה ממשלת ישראל באמצעות חוק הקפאת מעצרי עריקים יביא לתוצאה דומה.

יש מעט מאוד "חוקים" בתחום ההיסטוריה, שכן כמעט לכל כלל אפשר למצוא חריג, ולכל דוגמה היסטורית – דוגמה נגדית. למשל: האם נכון לצאת למלחמת מנע נגד תוקפן? התשובה העולה מן ההיסטוריה היא כן ולא: כן – ייתכן שעמידה תקיפה מול אדולף היטלר לפני הסכם מינכן הייתה מונעת ממנו לצבור כוח ולהוביל את העולם למלחמה; לא – הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003, שנועדה בין היתר להסיר איום עתידי, הסתיימה בשנים של כאוס, טרור וחוסר יציבות.

עם זאת, אחד ה"חוקים ההיסטוריים" שחוזרים שוב ושוב הוא ששלטון אינו יכול לזלזל בציבור לאורך זמן מבלי לשלם על כך מחיר. אפשר למסות את העם עד לשד עצמותיו, להפסיד במלחמות, לדרוש ממנו הקרבה ולצמצם את חירותו. כל אלה עשויים להתקבל, לפחות לזמן מה, אם הציבור מאמין שהנטל מתחלק באופן הוגן, שהמנהיגות עצמה נושאת בו ושלקורבנותיו יש משמעות.

אולם השלטון לא יכול לזלזל בחלק ניכר מהציבור ולהבהיר כי זמנם, ביטחונם, בריאותם וחייהם של חלק מהאזרחים שווים פחות מאלה של אחרים. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בסיפורה של אוניית הקרב פוטיומקין.

"חוק היסטורי" נפוץ הוא ששלטון לא יכול לזלזל בציבור לאורך זמן מבלי לשלם מחיר. אפשר למסות את העם עד לשד עצמותיו, להפסיד מלחמות, לדרוש הקרבה ולצמצם חירות. אך לא להבהיר לחלקם שהם שווים פחות מאחרים

הכול התחיל בארוחת צוהריים

ב-27 ביוני 1905, אוניית הקרב "פוטיומקין", אחת מאוניותיו החדשות של צי הים השחור הקיסרי, הייתה באימון מול חופי רוסיה. השגרה הייתה שוחקת, ולאחר הכישלונות במלחמה מול יפן גם המורל היה בשפל.

ארוחת הצהריים הייתה אחד מרגעי ההפוגה המעטים בשגרת יומם של המלחים. אלא שבאותו בוקר התגלה כי הבשר שנועד להכנת מרק הבורשט של הצוות נגוע ברימות. המלחים התלוננו, אך רופא האונייה בחן את הבשר וקבע כי הוא ראוי למאכל. הבורשט הוכן בכל זאת, ורבים מאנשי הצוות סירבו לאכול אותו.

בתגובה הורה רב החובל לכנס את המלחים על הסיפון ואיים כי הסרבנים יוצאו להורג. כמה מן המלחים ניצלו את הרגע, פרצו אל מחסן הנשק, הרגו את רב החובל וכמה מן הקצינים, עצרו את הנותרים והשתלטו על האונייה.

אלא שההצלחה הייתה קצרה: תקוות המורדים כי ההתקוממות תתפשט גם לספינות אחרות בצי לא התממשה. כמה ימים לאחר מכן, כאשר מלאי הפחם, המזון והמים הלך ואזל, שטה הפוטיומקין לרומניה, שם קיבלו אנשי הצוות מקלט מדיני. אולם, בטרם עזבו סופית את האונייה, פתחו המורדים את שסתומי האונייה והציפו חלקים ממנה. בסופו של דבר הושבה הספינה לשלטון הצארי, שמיהר לשנות את שמה במטרה למחוק את זכר המרד.

אומנם, המשטר הצארי הרקוב המשיך להתקיים עוד כ-12 שנים, אולם המרד סימן בתרועה רמה כי הצאר לא יכול עוד לסמוך על נאמנותו העיוורת של הצבא. עבור הצאר, שנשען בבסיסו על כוח צבאי לשמירת שלטונו, זו הייתה תחילת הסוף. בשנת 1917, כאשר הגיע המשבר הבא, הצבא כבר לא היה מוכן להציל את הצאר.

התגלה שהבשר לבורשט של הצוות נגוע ברימות. המלחים התלוננו, אך רופא האונייה קבע שהבשר ראוי למאכל. הבורשט הוכן ורבים בצוות סירבו לאכול אותו. בתגובה איים רב החובל להוציא את הסרבנים להורג

הבשר הרקוב היה הגפרור

בסופו של דבר, המלחים לא מרדו בגלל ארוחת צוהריים גרועה. החייל הרוסי הממוצע היה רגיל לתנאים קשים ולמשמעת אכזרית. הבשר הרקוב זיקק את יחס השלטונות אליהם. הוא היה מסר לכך שחייהם, בריאותם והקרבתם אינם שווים דבר בעיני האליטה הצארית השבעה, שדרשה מהם להמשיך ולשרת בעוד היא מזינה אותם בריקבון.

הרימות לא יצרו את הזעם. הן רק חשפו את הריקבון שכבר התפשט במערכת.

החוק הוא גם מסר

ישראל של שנת 2026 אינה רוסיה של שנת 1905. צה"ל אינו הצי הצארי, חיילי המילואים אינם מלחים מהפכנים ואיש אינו עומד להשתלט על ספינת מלחמה ולהניף מעליה דגל אדום. השוואות היסטוריות אינן זהות היסטורית, ומי שמותח אותן רחוק מדי מחמיץ בדרך כלל את הלקח שהוא מבקש ללמד.

אולם, החוק להקפאת מעצרי עריקים אינו רק הסדר משפטי זמני. הוא גם מסר שהמדינה מעבירה למשרתיה. מצד אחד, היא דורשת מחיילי הסדיר והמילואים להתייצב שוב ושוב, להפסיד חודשי עבודה ולימודים, להתרחק מבני משפחותיהם ולסכן את חייהם. מצד שני, היא מבקשת להקפיא את הליכי האכיפה נגד קבוצה מסוימת שלא מילאה את חובת ההתייצבות המוטלת עליה.

זהו בדיוק סוג הרגע שבו תחושת חוסר צדק הופכת לתחושת השפלה.

החייל הרוסי היה רגיל לתנאים אכזריים. אך הבשר הרקוב זיקק את יחס השלטונות. לכך שחייו והקרבתו לא שווים דבר בעיני האליטה הצארית השבעה, שדרשה ממנו לשרת בעוד שהיא מזינה אותו בריקבון

מרד אינו חייב להיראות כמו מרד.

אין פירוש הדבר כי מחר בבוקר יפרוץ מרד בצה"ל. במדינה דמוקרטית, המחיר שמשלם שלטון על אובדן אמון אינו חייב לכלול השתלטות על בסיסים, מעצר מפקדים או הנפת דגלי מרי. בדרך כלל הוא שקט ואיטי הרבה יותר.

הוא מתבטא בקצין שמחליט שלא להמשיך בשירות קבע; בלוחם מילואים שמפסיק להתנדב מעבר לחובתו; בצעיר ששואל את עצמו מדוע עליו לשרת שלוש שנים כאשר בני גילו פטורים אפילו מאכיפה; בבת זוג שאומרת לבעלה שבסבב הבא המשפחה כבר לא תוכל לשאת את המחיר; ובמשרתים שממשיכים להתייצב, אך עושים זאת בתחושת מרירות הולכת וגוברת.

צבא יכול להמשיך לפעול גם כאשר חייליו כועסים. הוא יכול להתמודד עם ביקורת, עם מחלוקות פוליטיות ואפילו עם תנאי שירות קשים. אך צבא המבוסס במידה רבה על נכונותם של אזרחים לעזוב הכול ולהתייצב אינו יכול להתקיים לאורך זמן בלי אמון בסיסי. המשרתים חייבים להאמין שהמדינה אינה מנצלת את אחריותם כדי לפטור אחרים מאותה האחריות.

הסכנה שבחוק אינה רק מספר העריקים שלא ייעצרו. הסכנה היא הפגיעה בחוזה הלא כתוב שבין המדינה לבין המשרתים.

צבא יכול לפעול גם כשחייליו כועסים. הוא יכול להתמודד עם ביקורת, מחלוקות פוליטיות ותנאי שירות קשים. אך צבא המבוסס על נכונות אזרחים לעזוב הכול ולהתייצב אינו יכול להתקיים לאורך זמן בלי אמון בסיסי

בג"ץ עצר לפי שעה את יישום החוק, עד לקבלת החלטה סופית בעניין, אך לא יכול למחוק את העובדה שהכנסת אישרה אותו ואת המסר שהאישור העביר למשרתים. במילים אחרות, בית המשפט מנע לפי שעה מן הבורשט להגיע אל השולחן. אבל הוא לא מחק את ההוראה להגיש אותו.

הדיון בבג"ץ צפוי להתקיים בתקופה הקרובה. ייתכן שבעקבות הצו הזמני שניתן, החוק יבוטל. אולם, גם אם החוק ייעלם מספר החוקים במהירות שבה הופיע, יהיה קשה לשקם את האמון בין המדינה לבין המשרתים.

מי נמצא על גשר הפיקוד?

ייתכן שמנסחי החוק מאמינים כי מדובר בפתרון זמני לבעיה קואליציונית. גם קציני הפוטיומקין בוודאי האמינו כי אפשר לפתור את המשבר באמצעות פקודה תקיפה ואיום בעונש. הם ראו בשר נגוע ברימות וסירוב לאכול. הם לא ראו את שנות ההשפלה, השחיקה והכעס שהצטברו מתחת לסיפון.

זו דרכה של מנהיגות מנותקת. היא מבחינה באירוע, אך לא בתהליך שהוביל אליו; היא רואה את הסירוב, אך לא את תחושת העוול; היא מאשימה את המלחים בחוסר משמעת, אך אינה שואלת מה עשתה כדי לאבד את אמונם.

גם קציני הפוטיומקין בוודאי האמינו שאפשר לפתור את המשבר בפקודה תקיפה ואיום בעונש. הם ראו בשר נגוע ברימות וסירוב לאכול. הם לא ראו את שנות ההשפלה, השחיקה והכעס שהצטברו מתחת לסיפון

המסקנה המתבקשת מהמקרה של אוניית הקרב פוטיומקין מלפני כ-120 שנה היא שבשר מקולקל אינו מביא תמיד למרד בספינה. הסכנה היא בכך שיום אחד, כאשר המדינה תזדקק לה שוב, היא תגלה שאין עוד די מלחים המוכנים להפליג בה.

עודד ארבל הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים ותואר שני בהיסטוריה של העת העתיקה. מומחה בכתיבת תוכן משפטי לעורכי דין. עוקב בדאגה אחר התהליכים הגלובליים המתרחשים בימנו, לאור מאורעות שונים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה האנושית.