המגעים בין כווית לפקיסטן על הרחבת שיתוף הפעולה הביטחוני אינם עוד עסקת נשק או הסכם אימונים. הם משקפים שינוי עמוק בתפיסת הביטחון של מדינות המפרץ בעקבות חודשי המלחמה והמתקפות האיראניות.
מבחינת כווית, השאלה כבר אינה רק כיצד לרכוש אמצעי לחימה נוספים, אלא כיצד להתמודד עם מציאות שבה גם בעלת בריתה החשובה ביותר – ארצות הברית – אינה נתפסת עוד כמספקת ודאות ביטחונית מלאה.
לכאורה, הדבר מפתיע. כווית מארחת כ־13,500 חיילים אמריקאים – יותר מכל מדינה אחרת במזרח התיכון – ומהווה מרכז לוגיסטי מרכזי של צבא ארצות הברית באזור. במשך עשרות שנים נתפסה הנוכחות האמריקאית על אדמתה כהבטחה כמעט מוחלטת לביטחונה, לקח שנלמד היטב מאז פלישת עיראק לכווית ב־1990.
מבחינת כווית, השאלה כבר אינה רק כיצד לרכוש אמצעי לחימה נוספים, אלא איך להתמודד עם מציאות שבה גם בעלת בריתה החשובה ביותר – ארצות הברית – לא נתפסת עוד כמספקת ודאות ביטחונית מלאה
אלא שהמלחמה עם איראן ערערה את ההנחה הזו. למרות הנוכחות האמריקאית המסיבית, כווית הייתה אחת המדינות שנפגעו באופן המשמעותי ביותר מהתקיפות האיראניות.
לא רק בסיסים שבהם מוצבים כוחות אמריקאים הותקפו, אלא גם תשתיות אזרחיות חיוניות. הפגיעה במתקני ההתפלה – עורק החיים של מדינה התלויה כמעט לחלוטין במים מותפלים – המחישה עד כמה העורף האזרחי פגיע. גם מתקני אנרגיה ותשתיות נוספות ספגו נזקים, והמסר האיראני היה ברור: מבחינת טהרן, כל מדינה המעניקה לארצות הברית דריסת רגל צבאית עלולה להפוך ליעד, גם אם אינה משתתפת באופן פעיל בלחימה.
דווקא לנוכח ההתקפות הללו, כווית בחרה בקו מאופק במיוחד. היא נמנעה מהסלמה, המשיכה להעביר מסרים של איפוק ודיאלוג, ולא הצטרפה לעימות ישיר עם איראן. גם אם במהלך המלחמה דווח על פעולה התקפית אחת שיוחסה לכווית, היא נותרה חריגה ולא שיקפה שינוי במדיניותה הזהירה.
מבחינת ההנהגה בכווית, המטרה הייתה ברורה: לצמצם ככל האפשר את הסיכון להיגרר למלחמה. אולם המציאות הוכיחה שגם פסיביות יחסית אינה מבטיחה חסינות.
כאן בדיוק נכנסת פקיסטן לתמונה. לא משום שכווית מבקשת להחליף את ארצות הברית, אלא משום שהיא מבקשת להקטין את התלות בה.
מבחינת ההנהגה בכווית, המטרה הייתה ברורה: לצמצם ככל האפשר את הסיכון להיגרר למלחמה. אולם המציאות הוכיחה שגם פסיביות יחסית אינה מבטיחה חסינות. כאן בדיוק נכנסת פקיסטן לתמונה
הסוגיה המרכזית מבחינת מדינות המפרץ אינה נסיגה אמריקאית, אלא אי-הוודאות הגוברת באשר למדיניות האמריקאית עצמה. החשש אינו נוגע רק למשבר הבא – הוא קיים כבר עכשיו, במהלך המלחמה עם איראן.
מנקודת מבטן של מדינות המפרץ, ההתנהלות של ממשל טראמפ הגבירה את חוסר הוודאות. המסרים המשתנים שיוצאים מוושינגטון – יום אחד איומים חריפים, למוחרת קריאות לריסון או פתיחת ערוץ דיפלומטי – מקשים עליהן להבין מהי האסטרטגיה האמריקאית.
הזיגזגים במדיניות של הנשיא דונלד טראמפ, לצד התחושה שהחלטות מתקבלות באופן בלתי צפוי ולעיתים משתנות בתוך ימים, פוגעים באמון ביכולת להסתמך על ארצות הברית כשותפה שמדיניותה עקבית וניתנת לחיזוי. מבחינתן, הבעיה אינה רק מידת המחויבות האמריקאית, אלא גם היעדר הוודאות באשר לכוונותיה ולדרך פעולתה.
לכן כווית פונה לפקיסטן, לא כדי להחליף את הברית עם וושינגטון, אלא כדי להוסיף לה שכבת ביטחון נוספת. זהו ביטוי מובהק למדיניות הגידור (hedging), שהפכה בשנים האחרונות לאחת מאבני היסוד של מדיניות החוץ והביטחון של מדינות המפרץ: לשמר את הברית עם ארצות הברית, אך במקביל לפתח מערכות יחסים ביטחוניות עם שחקנים נוספים, כך שהביטחון הלאומי לא יהיה תלוי בשותף יחיד.
כווית פונה לפקיסטן. לא כדי להחליף את הברית עם וושינגטון, אלא כדי להוסיף לה שכבת ביטחון נוספת. זהו ביטוי מובהק למדיניות הגידור, שהפכה לאחת מאבני היסוד במדיניות החוץ והביטחון של מדינות המפרץ
גם עבור פקיסטן מדובר בהזדמנות. היא יכולה להרחיב את השפעתה במפרץ, למכור מערכות נשק, לספק הכשרות צבאיות, להעמיק את שיתוף הפעולה בתחומי ההגנה האווירית, הכטב"מים והמודיעין, ולחזק את מעמדה כשותפה ביטחונית מרכזית.
עם זאת, גם לאיסלמאבאד יש מגבלות. היא חולקת גבול ארוך עם איראן, מתמודדת עם אתגרי ביטחון משותפים, ואינה מעוניינת להיתפס כחלק מקואליציה אנטי־איראנית. לכן, גם אם ייחתם הסכם, סביר שהוא יתמקד בהדרכה, ייעוץ, מערכות הגנה אווירית, כטב"מים ושיתוף פעולה מודיעיני – ופחות בהתחייבויות להגנה הדדית או בפריסת כוחות לוחמים.
אבל הסיפור האמיתי גדול הרבה יותר מכווית. היא אינה היחידה. כמעט כל מדינות המפרץ מבקשות כיום להרחיב את סל השותפויות הביטחוניות שלהן. חלקן פונות לטורקיה, אחרות לדרום קוריאה, למדינות אירופה או לשחקנים אסייתיים נוספים. במקביל, רבות מהן ממשיכות לקיים ערוצי הידברות עם איראן, מתוך הבנה שגם דיאלוג הוא מרכיב בניהול הסיכונים.
זהו אולי הלקח המרכזי של המלחמה. מדינות המפרץ אינן מבקשות מחליף לארצות הברית, והן אינן מבקשות לנתק ממנה את קשריהן הביטחוניים. ארצות הברית תמשיך להיות עמוד התווך של ביטחונן גם בעתיד הנראה לעין. אולם בעולם שבו המדיניות האמריקאית נתפסת כפחות עקבית ופחות צפויה, הן אינן מוכנות עוד לבסס את ביטחונן על עוגן אחד בלבד.
מדינות המפרץ לא מבקשות מחליף לארה"ב או את ניתוק קשריהן הביטחוניים. היא תמשיך להיות עמוד התווך של ביטחונן גם בעתיד. אך בעולם של מדיניות אמריקאית הנתפסת כפחות עקבית וצפויה, הן רוצות עוגנים נוספים
גיוון השותפויות הביטחוניות הפך עבור מדינות המפרץ מאופציה למדיניות – וכווית היא רק הדוגמה העדכנית ביותר למגמה רחבה הרבה יותר, שמעצבת מחדש את מפת הביטחון של המפרץ.
ד״ר יואל גוז׳נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ׳ תל אביב. מומחה למדינות המפרץ ולסוגיות אסטרטגיות כגון תפוצה גרעינית ויציבות משטרים. לשעבר איש משרד רה״מ וחוקר אורח באונ׳ סטנפורד. באפריל 2020 יצא לאור ספר פרי עטו בנושא יחסי ישראל ומדינות המפרץ בהוצאת אונ׳ אוקספורד. אב לבן ולבת וטייל חובב
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו