כשהייתי סטודנט לתואר ראשון והרווחתי קומץ שקלים כעוזר מחקר, נהגתי לבדוק את מצב חשבון הבנק שלי פעם בחודשיים-שלושה. לשמחתי, בכל פעם שבדקתי היה בו אותו סכום כסף.

שנים לאחר מכן, בזמן מגפת הקורונה, התמכרתי למשך תקופה מסוימת לאתרים שדיווחו על כמות החולים והתעדכנו אפילו כמה פעמים ביום. במבט לאחור, הייתי צריך כנראה לדגום את חשבון הבנק שלי בתדירות גדולה יותר ואת מספר חולי הקורונה בתדירות נמוכה יותר.

באחד מימי השבוע הלכנו לישון עם הכרזה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שההפגזות יתחילו במהלך הלילה. בבוקר קמנו להודעה שטראמפ שוב עשה פניית פרסה והחליט לא להפגיז.

באחד מימי השבוע הלכנו לישון עם הכרזה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שההפגזות יתחילו במהלך הלילה. בבוקר קמנו להודעה שטראמפ שוב עשה פניית פרסה והחליט לא להפגיז

אולי עד שהפוסט הזה יעלה לרשת, יתהפך הדונלד לטראמפ עוד כמה פעמים. רבים סיפרו לי שהם מתקשים לתפקד עקב השינויים המהירים הללו והם יושבים ליד המחשב ומרעננים שוב ושוב את אתרי החדשות.

מה שקרה לי בשני המקרים מוכר היטב לכל מי שעסק פעם בעיבוד אותות. העולם משתנה ברציפות. אנחנו מודדים אותו בנקודות בדידות, פעם בחודשיים, פעם ביום, פעם בכל ריענון של הדפדפן, ומן הנקודות הבודדות האלה אנחנו מרכיבים לעצמנו תמונה של תהליך שלם.

השאלה היחידה שבאמת מעניינת היא באיזו תדירות כדאי לדגום, והתשובה ניתנה במחצית הראשונה של המאה העשרים, בעבודותיהם של הארי נייקוויסט וקלוד שאנון. כדי לשחזר אות, צריך לדגום אותו בקצב הגבוה לפחות פי שניים מן התדר הגבוה ביותר שמופיע בו. פחות מזה, והתוצאה עלולה להיות לא רק חלקית אלא שקרית.

את התוצאה הזאת ראיתם כולכם במערבונים. הכרכרה דוהרת קדימה, הסוסים מזיעים, והחישורים, משום מה, נעים לאחור. המצלמה דוגמת עשרים וארבע תמונות בשנייה, הגלגל מסתובב מהר יותר, ובין תמונה לתמונה הספיק כל חישור להגיע כמעט למקומו של קודמו. העין מחברת את הנקודות בדרך הקצרה ביותר, ומקבלת תנועה הפוכה.

אין כאן זיוף, כל תמונה בפני עצמה נכונה לחלוטין, פשוט אין בנתונים שום דבר שיכול להכריע. התופעה נקראת אליאסינג, כלומר כינוי, שם בדוי. תדר גבוה שנדגם לאט מדי אינו נעלם. הוא מתחפש לתדר נמוך, ומתיישב לו בתוך הנתונים כאילו היה שם מלכתחילה.

העולם משתנה ברציפות. אנו מודדים אותו בנקודות בדידות, פעם בחודשיים, פעם ביום, פעם בכל ריענון של הדפדפן, ומן הנקודות הבודדות האלה אנחנו מרכיבים לעצמנו תמונה של תהליך שלם

בקצה השני של הסקאלה נמצאת דגימת היתר, והיא נראית תמימה לגמרי. אם דגימה איטית מדי משקרת, מה כבר יכול להזיק בדגימה מהירה מדי? מהנדסים דוגמים ביתר כל הזמן, בכוונה תחילה. וכאשר מטרתם להפחית רעש, הם אינם מסתפקים באיסוף הדגימות: הם ממצעים אותן. במקרה הזה הרווח נמצא במיצוע, לא בעצם צבירת הדגימות.

אנחנו לא ממצעים. אנחנו מרעננים את אתרי החדשות. כל דגימה נכנסת אלינו לא כמדידה רועשת אחת מיני רבות של תהליך איטי, אלא כידיעה, כלומר כמשהו שקרה. שתי הכרזות סותרות של אותו נשיא באותו לילה אינן, מבחינתנו, שתי מדידות של עמדה אחת מהוססת. הן שני אירועים, וכל אחד מהם דורש את מה שאירוע דורש, תגובה.

וכאן, אגב, נגמר הדמיון בין החדשות לבין הפיזיקה. הכוכב שאני מודד אינו יודע שאני מסתכל בו ואינו מנצנץ מהר יותר כדי להחזיק אותי מול הטלסקופ. אתרי החדשות יודעים, והם מייצרים בדיוק את קצב האירועים שיצדיק את קצב הרענון שלנו. התדר הגבוה שאנחנו דוגמים בקדחתנות הוא, בחלקו הלא קטן, תוצר של הדגימה עצמה.

התגובה שאנחנו מגיבים לכל דגימה כזאת אינה מטאפורה. היא אדרנלין ואחריו קורטיזול, מערכת שנועדה לטפל בטורף אחד, בפעם אחת, ואז לשוב לשקט. הזמן האופייני שלוקח לקורטיזול להתפנות מהדם נמדד בעשרות דקות, לפעמים בשעה ויותר.

זה אינו פגם בתכנון, זה תכנון סביר לחלוטין לעולם שבו האיומים מגיעים בבדידות. אלא שכל מי שלימד אי פעם פיזיולוגיה של תא עצב מכיר את מה שקורה כשהם לא מגיעים בבדידות, וקורא לזה סיכום זמני.

אם הקלט הבא מגיע לפני שהקודם הספיק לדעוך, השניים מתחברים. עוד אחד ועוד אחד, והמתח לא חוזר לקו הבסיס, הוא מטפס. התראה בטלפון כל אחת עשרה דקות אינה שרשרת של אירועי דחק קצרים. היא אירוע דחק אחד ארוך, שנמשך שלוש שנים.

אם הקלט הבא מגיע לפני שהקודם דעך, הם מתחברים. עוד כאלה, והמתח לא חוזר לקו הבסיס, הוא מטפס. התראה בטלפון כל כמה דקות אינה שרשרת אירועי דחק קצרים. היא אירוע דחק אחד ארוך, שנמשך שלוש שנים

והמחיר של הסיכום הזה מוכר וממופה היטב. שינה גרועה, ריכוז מתפורר, זיכרון שמתחיל לדלוף. במודלים מסוימים של דחק כרוני במכרסמים נצפתה נסיגה של דנדריטים ואובדן קוצים דנדריטיים בתאים מסוימים בקליפת המוח הקדם־מצחית המדיאלית ובהיפוקמפוס. בתאים מסוימים באמיגדלה הבזולטרלית נצפתה דווקא צמיחה באורך הדנדריטים ובמספר הסתעפויותיהם. אין זה דפוס אחיד: הוא תלוי בסוג הדחק, בסוג התא ובמין החיה, ולעיתים הוא גם הפיך.

במילים אחרות, החומרה שתפקידה להשוות בין אתמול להיום ולבנות הקשר ארוך טווח נשחקת, בדיוק באותו זמן שבו מערכת האזעקה מתחזקת. זהו המחיר האמיתי של דגימת היתר, והוא איום בהרבה מבזבוז זמן. דגימת היתר הורסת את המכשיר שנחוץ כדי לראות את האות האיטי.

מהנדסים פותרים את הבעיה הזאת בעזרת מסנן, רכיב פשוט שמחליק את האות ומוריד ממנו את התדרים הגבוהים לפני שהם בכלל מגיעים למדידה. הם לא מנסים לתפוס כל נדנוד, הם מוותרים עליו מראש.

המקבילה שלנו קיימת והיא קלה לביצוע – מוסף סוף השבוע, כתבה ארוכה שנכתבה במשך שבועיים, ספר. אתרי חדשות פעם ביום, לא עשר פעמים בשעה. אני לא מדבר על ניתוק, ובוודאי שלא על התרעות פיקוד העורף, שהן האות המהיר האמיתי היחיד שיש לנו וצריך להישאר דלוק. אני מדבר על כל השאר, על שכבת הפרשנות שמתעדכנת בקצב של דופק.

כבר שלוש שנים שאנחנו מופגזים במידע, ולפי כל סימן שאני מזהה נמשיך להיות מופגזים בו עוד זמן רב. אי אפשר להאט את קצב האירועים, אבל אפשר בהחלט להאט את קצב הדגימה, ולשלם על כך את המחיר ההוגן – לדעת דברים מעט אחרי כולם. זו עסקה טובה. מי שדוגם לאט מוותר על ההתלהמות ומקבל בתמורה משהו שאי אפשר לראות בשום ריענון, את התהליכים האיטיים שמבצבצים מתוך הרעש, אלה שנמשכים חודשים ושנים ואינם משנים כיוון בין הודעה להודעה.

כבר שלוש שנים אנו מופגזים במידע, ודומה שנמשיך להיות מופגזים בו עוד זמן רב. אי אפשר להאט את קצב האירועים, אך אפשר להאט את קצב הדגימה, ולשלם על כך מחיר הוגן – לדעת דברים מעט אחרי כולם

אמש הלכתי עם בת זוגי לראות סרט. במהלך ההקרנה שמנו לב לתופעה שלא ראינו בעבר: צופים וצופות הוציאו את הטלפונים שלהם מדי פעם, בדקו משהו והחזירו לכיס. אזרחי ישראל שחלקו איתנו את האולם לא הצליחו להתנתק אפילו לשעתיים והמשיכו לדגום את המציאות בתדר גבוה מדי. מדינה שלמה בתדר גבוה.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.