הארמנים של ירושלים נתונים למתקפה — והעולם מתחיל לשים לב

דמיינו לעצמכם צעירים ארמנים העוברים מדי יום ליד הכותל המערבי, יורקים באופן קבוע על רבנים הנכנסים אליו או יוצאים ממנו, מחללים את המקומות הקדושים ליהודים או מיידים אבנים לעבר בתים ברובע היהודי.

כיצד היו מגיבים ממשלת ישראל, המשטרה והציבור? סביר להניח שהיו מתבצעים מעצרים מיידיים, מוגשים כתבי אישום ונשמעים גינויים חריפים.

אלא שזהו בדיוק הסטנדרט הכפול, אשר לדברי הארמנים בירושלים הם חיים תחתיו כבר שנים. התחקיר האחרון של ה"וול סטריט ג'ורנל" – שיצא השבוע – על העלייה בעוינות כלפי נוצרים בירושלים, העניק תחושת דחיפות מוצדקת ותשומת לב בינלאומית חסרת תקדים למה שהקהילה הארמנית חווה על בשרה זה שנים רבות.

תחקיר ה"וול סטריט ג'ורנל" שיצא השבוע, על העלייה בעוינות כלפי נוצרים בירושלים, העניק תחושת דחיפות מוצדקת ותשומת לב בינלאומית חסרת תקדים למה שהקהילה הארמנית חווה על בשרה זה שנים רבות

התקרית האחרונה והמטרידה – שבה שישה יהודים דתיים אולטרה־לאומניים ירקו על שער הכניסה הקדוש לקתדרלת סנט ג'יימס ברובע הארמני ויידו אבנים לעבר בתים של ארמנים – ממחישה שוב את מה שרבים בקהילה הארמנית תופסים כאקלים של חסינות, שבו הפוגעים פועלים ללא חשש ממשי.

במשך עשרות שנים סובלת הקהילה הארמנית במזרח ירושלים מהטרדות, הפחדה ואפליה מצד צעירים חרדים קיצוניים ולאומנים יהודים. האירועים כללו יריקות לעבר אנשי דת, חילול אתרים קדושים, קללות, תקיפות פיזיות וצורות נוספות של הפחדה. בשל מיקומו של הרובע הארמני בסמוך לרובע היהודי, הפכו הארמנים לאחת הקהילות הנוצריות הפגיעות ביותר בעיר העתיקה. הרדיפה שהם חווים כוללת הטרדות חוזרות, תקיפות של צעירים ארמנים, חילול כנסיות ורכוש דתי, וצורות נוספות של עוינות שמקורה במניעים דתיים.

חשוב שלא להכליל: מעשים אלה אינם משקפים את עמדותיהם של כלל הישראלים. לאחר כמה תקריות שזכו לפרסום נרחב, ישראלים חילונים וארגוני חברה אזרחית רבים הפגינו סולידריות עם הקהילה הארמנית, גינו את ההתקפות והבהירו כי הם דוחים את עמדותיהם ומעשיהם של הקיצונים האחראים להן.

בישראל קיימות הגנות משפטיות על מיעוטים דתיים באמצעות חוקי היסוד, פסיקות בתי המשפט והחקיקה הרגילה. עם זאת, אף אחד מחוקי היסוד אינו מעניק במפורש הגנה לזכויות מיעוטים. ההגנה נשענת בעיקר על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992), על פסיקת בית המשפט העליון ועל חקיקה רגילה.

השאלה היא עד כמה ההגנות הללו מיושמות בפועל.

עשרות שנים סובלת הקהילה הארמנית במזרח ירושלים מהטרדות, הפחדה ואפליה מצד צעירים חרדים קיצוניים ולאומנים יהודים. האירועים כללו יריקות לעבר אנשי דת, חילול אתרים קדושים, קללות, תקיפות פיזיות ועוד

במשך עשרות שנים, לאחר תקריות ברובע הארמני, עצרה המשטרה חשודים והביאה אותם לתחנת המשטרה הסמוכה. מכיוון שחלקים נרחבים מן האזור מכוסים במצלמות אבטחה, הרשויות בדרך כלל מסוגלות לקבוע מה התרחש. אולם ברוב המקרים החשודים משתחררים זמן קצר לאחר מכן. במקרים רבים, כך נטען, המשטרה מסתפקת באזהרה או בהרחקה זמנית מן העיר העתיקה או מירושלים לתקופה מוגבלת. בעקבות התקרית האחרונה, נאסר על החשודים להיכנס לירושלים למשך 15 ימים בלבד.

מתברר יותר ויותר שגישה זו אינה מרתיעה עבריינים חוזרים. נראה כי רבים מן הפוגעים סבורים שלא יישאו בתוצאות ממשיות למעשיהם.

את הדאגה מעמיקה גם האווירה הפוליטית הנוכחית בישראל, המאופיינת בהשפעתן הרבה של מפלגות לאומניות וימניות. רבים סבורים כי מתנחלים קיצוניים וקבוצות אולטרה־לאומניות חשים כיום בטוחים ונועזים יותר. ואכן, אין מדובר באירועים בודדים של קומץ אנשים, אלא בדפוס חוזר של פעילות מצד פעילים דתיים קיצוניים ומתנחלים, שהופכים את חייה של הקהילה הארמנית בירושלים לקשים יותר ויותר.

כישלונה של ממשלת ישראל לתת מענה מספק לתופעה עורר, באופן מובן, חששות בקרב הקהילה הארמנית באשר למחויבותה להגנה על מיעוטים פגיעים. התמשכות ההתקפות מעלה שאלות קשות לגבי יעילות אכיפת החוק וההרתעה מפני דפוס מתמשך של הטרדה, הפחדה, דה־הומניזציה ותקיפות נגד מיעוט דתי עתיק יומין. כאשר הפוגעים שוב ושוב אינם נושאים באחריות, גובר הסיכוי לאלימות חוזרת – וכך גם תחושת החסינות המעודדת אירועים נוספים.

את הדאגה מעמיקה גם האווירה הפוליטית הנוכחית בישראל, המאופיינת בהשפעתן הרבה של מפלגות לאומניות וימניות. רבים סבורים כי מתנחלים קיצוניים וקבוצות אולטרה־לאומניות חשים כיום בטוחים ונועזים יותר

אך אין זו רק סוגיה של הקהילה הארמנית. גם כמה מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל, ובהן נוצרים אוונגליסטים בולטים בארצות הברית, החלו לתהות האם המדינה עושה די כדי להגן על הקהילות הנוצריות שבה.

ישראל מתגאה, ובצדק, בהיותה הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון ובמחויבותה לשמירה על המקומות הקדושים לשלוש הדתות המונותאיסטיות. אך הטענה הזו נחלשת בכל פעם שאנשי דת סופגים יריקות, כנסיות סופגות השחתה או מתפללים מאוימים – כמעט ללא השלכות עבור האחראים לכך.

אז מה צריך לעשות?

על ממשלת ישראל, ובייחוד על המשטרה, לאמץ צעדים יעילים יותר למיגור התופעה. יש לאכוף באופן עקבי ונחוש את החוקים הקיימים להגנה על הסדר הציבורי וחופש הדת, ולמאבק בפשעי שנאה. אם העונשים הקיימים אינם מרתיעים עבריינים חוזרים, על קובעי המדיניות לשקול החמרת הענישה. ענישה פלילית משמעותית – לרבות מאסר במקרים חמורים – וכן פיצוי כספי לקורבנות במקרים המתאימים, ישדרו מסר ברור שלפיו הטרדה על רקע דתי לא תתקבל בסובלנות.

אני קורא גם למשרד זכויות האדם של האו"ם, לארגונים Human Rights Watch, אמנסטי אינטרנשיונל, בצלם, האגודה לזכויות האזרח בישראל וארגוני זכויות אדם נוספים לחקור את האירועים החוזרים, לעקוב אחר ההתפתחויות מקרוב ולפעול להגנה טובה יותר על הקהילה הארמנית בירושלים.

גם לתקשורת העולמית יש אחריות. אילו אירועים דומים היו מתרחשים בלוס אנג'לס, טורונטו או ניו יורק, הם היו זוכים, ככל הנראה, לסיקור נרחב בזירה הלאומית והבינלאומית. אולם אירועים דומים בעיר העתיקה בירושלים זוכים בדרך כלל לחשיפה מוגבלת בלבד. על רקע המלחמה בעזה, העלייה באלימות המתנחלים בגדה המערבית והמתיחות האזורית הרחבה יותר, נותרה ההטרדה המתמשכת של הקהילה הארמנית מחוץ למוקד תשומת הלב הבינלאומית.

אין זו רק סוגיה של הקהילה הארמנית. גם כמה מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל, ובהן נוצרים אוונגליסטים בולטים בארצות הברית, החלו לתהות האם המדינה עושה די כדי להגן על הקהילות הנוצריות שבה

לישראל יש אחריות משפטית ומוסרית להגן על כל הקהילות הנתונות לשיפוטה, ובכללן מיעוטים דתיים ואתניים. המצב הנוכחי מעלה שאלות קשות: האם אכן ניתנת הגנה מספקת לקבוצות הפגיעות במזרח ירושלים. התשובה היא חד־משמעית: לא.

ירושלים היא אחת הערים השנויות ביותר במחלוקת בעולם. הקהילה הארמנית שבה ניצבת בפני אתגר קיומי של ממש. אוכלוסייתה הולכת ומצטמצמת בעשורים האחרונים, דבר המעורר חשש לעתידה בעיר. שימורה של קהילה עתיקה זו חיוני לא רק עבור הארמנים, אלא גם לשם שמירת המגוון הדתי, התרבותי וההיסטורי הייחודי של ירושלים עבור הדורות הבאים.

זהו מבחן: האם ישראל אכן מתכוונת לעמוד בעקרונות של חופש דת והגנה שוויונית, שלדבריה מבדילים אותה משכנותיה?

בדרוס דר מאטוסיאן, ארמני יליד ירושלים, הוא פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת נברסקה-לינקולן בארצות הברית.