בכל פעם שהמתיחות במפרץ עולה, תשומת הלב מופנית כמעט באופן אוטומטי לאיראן. הדיון מתמקד בשאלה אם טהרן תסגור את מצרי הורמוז, האם תתקוף מכליות או תתעמת עם הצי האמריקאי. אלא שההתמקדות הבלעדית באיראן מחמיצה את אחת ההתפתחויות החשובות ביותר באזור: עלייתה של עומאן כשחקנית המפתח של היום שאחרי.

עומאן אינה המדינה החזקה ביותר במפרץ. היא אינה מחזיקה בצבא מרשים ואינה נהנית מהעוצמה הכלכלית של ערב הסעודית או איחוד האמירויות. ובכל זאת, דווקא היא הפכה למדינה שכמעט כל שחקן אזורי ובינלאומי זקוק לה.

זהו פרדוקס המעיד על כך שבמזרח התיכון השפעה אינה נמדדת רק בכוח צבאי או בעושר כלכלי, אלא גם ביכולת לתווך, לחבר ולמנוע הידרדרות.

עומאן אינה מחזיקה בצבא מרשים או בעוצמה כלכלית כמו של ערב הסעודית או איחוד האמירויות. אך הפיכתה לשחקנית מפתח היא פרדוקס, המעיד כי השפעה במזרח התיכון נמדדת גם ביכולת לתווך ולמנוע הידרדרות

הסיבה הראשונה לכך היא גאוגרפית. מצרי הורמוז אינם "שייכים" לאיראן, כפי שלעיתים משתמע מהשיח הציבורי. עומאן חולשת על הגדה הדרומית של המצר באמצעות חצי האי מוסנדם, ונתיבי השיט הבינלאומיים עוברים בסמוך לחופיה.

כל מכלית נפט, כל אוניית גז וכל ספינת סחר החוצה את אחד המעברים האסטרטגיים בעולם, מושפעת גם ממדיניותה של מסקט. במילים אחרות, אין פתרון למשבר בהורמוז שאין בו לעומאן תפקיד מרכזי. אך הגאוגרפיה היא רק חלק מהסיפור. עומאן בנתה מדיניות חוץ ייחודית המבוססת על איזון בין יריבים. היא שמרה על יחסים טובים עם ארצות הברית, אך במקביל הקפידה שלא לנתק את הקשרים עם איראן.

עומאן שיתפה פעולה עם שכנותיה הערביות, אך נמנעה מלהצטרף ליוזמות שנועדו לבודד את טהרן. גם כלפי ישראל נקטה גישה עצמאית יותר מרוב מדינות האזור, תוך שמירה על ערוצי תקשורת גם בתקופות שבהן הקשרים היו מוגבלים.

במשך שנים נתפסה המדיניות הזאת כסוג של ניטרליות רומנטית, אולי אפילו נאיבית. אולם המציאות הוכיחה שמדובר באסטרטגיה מחושבת. כאשר כמעט כל ערוץ אחר נסגר, דווקא מסקט נותרה הכתובת שאליה פנו הצדדים כדי להעביר מסרים, לקדם עסקאות או למנוע הסלמה. זו אינה עמדה פסיבית של "אי־בחירה", אלא בחירה מודעת להפוך לגורם שאי אפשר לעקוף.

המציאות הוכיחה שזו אסטרטגיה מחושבת. כשכמעט כל ערוץ אחר נסגר, עומאן נותרה הכתובת להעברת מסרים, קידום עסקאות או מניעת הסלמה. זו לא פסיביות אלא בחירה מודעת להפוך לגורם שאי אפשר לעקוף

המלחמה האחרונה והמשבר בהורמוז חיזקו עוד יותר את מעמדה. כל ניסיון לייצב את נתיבי השיט מחייב תיאום עם עומאן. כל מאמץ למנוע עימות ימי רחב מחייב את מעורבותה. וכל ניסיון לפתוח ערוץ דיפלומטי בין וושינגטון לטהרן עובר, במוקדם או במאוחר, דרך מסקט.

דווקא משום כך, עומאן ניצבת היום בפני מבחן מורכב במיוחד. מצד אחד, היא מבקשת למנוע מלחמה אזורית כוללת. כלכלתה תלויה ביציבות המפרץ, והצלחתה הדיפלומטית נשענת על תדמיתה כמתווכת אמינה. מצד שני, היא אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מזוהה עם ניסיונות איראניים להרחיב את השפעתה במצרי הורמוז.

אם איראן תצליח להפוך את שליטתה הצבאית החלקית למעמד מדיני קבוע, תהיה לכך משמעות רחבה הרבה מעבר לחופש השיט. זה יהיה שינוי יסודי במאזן הכוחות האזורי.

גם מבחינת מדינות המפרץ מדובר בדילמה. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מעוניינות ביציבות, אך אינן רוצות לראות את איראן זוכה בלגיטימציה חדשה. הן מבינות שהסדר עתידי חייב לכלול את עומאן, אך גם חוששות שהרצון העומאני לשמור על קשרים טובים עם כל הצדדים עלול לאפשר לטהרן להציג הישגים מדיניים במסווה של הסדרי ביטחון.

המלחמה האחרונה והמשבר בהורמוז חיזקו עוד יותר את מעמד עומאן. כל ניסיון לייצב את נתיבי השיט או למנוע עימות ימי רחב מחייב את מעורבותה. כל ניסיון לפתוח ערוץ דיפלומטי בין וושינגטון לטהרן עובר דרכה

עבור ישראל, הסיפור הזה חשוב במיוחד. בשנים האחרונות התגבשה תפיסה שלפיה האתגר המרכזי במפרץ הוא בניית קואליציה ביטחונית נגד איראן. אלא שההתפתחויות האחרונות מלמדות כי יציבות אזורית אינה יכולה להישען רק על בריתות צבאיות. גם אם איראן תורתע זמנית, ואף אם יכולותיה ייפגעו, המאבק על כללי המשחק במפרץ יימשך.

השאלה תהיה מי יקבע את סדר היום – מי יתווך, מי יגשר, ומי יצליח למנוע מהמשברים הבאים להפוך לעימותים כוללים. כאן טמון יתרונה הגדול של עומאן. היא אינה מציעה חזון של הכרעה, אלא של ניהול סכסוכים. אין בכך משום אידיאליזם, אלא הבנה מפוכחת של מגבלות הכוח במזרח התיכון.

בישראל, הנטייה היא לחפש פתרונות צבאיים כמעט לכל משבר אזורי, אלא שאחרי שנים של מלחמות, מתברר שוב ושוב שגם ניצחונות צבאיים אינם מספקים מענה לשאלות המדיניות. מישהו צריך לדבר עם כל הצדדים, גם כאשר איש אינו רוצה לשבת באותו חדר.

אין פירוש הדבר שעומאן חסינה מטעויות או מלחצים. להפך. ככל שמעמדה עולה, כך יגברו גם הניסיונות להשפיע על מדיניותה. האתגר האמיתי של מסקט יהיה להמשיך ולשמור על עצמאותה, מבלי להפוך לכלי בידי אחד המחנות. לכן אין להפעיל לחץ על עומאן או לערער את יחסיה עם וושינגטון, אלא דווקא לחזק את מעמדה באמצעות מנגנונים רב-צדדיים, שיבטיחו כי כל הסדר עתידי יתבסס על המשפט הבינלאומי ועל עקרון חופש השיט.

בישראל, הנטייה היא לחפש פתרונות צבאיים כמעט לכל משבר אזורי, אלא שאחרי שנים של מלחמות, מתברר שוב ושוב שגם ניצחונות צבאיים אינם מספקים מענה לשאלות המדיניות

במזרח התיכון נהוג להעריך עוצמה באמצעות מספר המטוסים, הטילים או התקציבים הביטחוניים. אך לעיתים הכוח המשמעותי ביותר הוא דווקא היכולת לשמר אמון, לנהל דיאלוג ולהציע פתרונות. במובן הזה, עומאן אינה עוד מדינה קטנה בשולי המפרץ. היא עשויה להיות המדינה שתשפיע יותר מכול על אופיו של הסדר האזורי החדש.

ד״ר יואל גוז׳נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ׳ תל אביב. מומחה למדינות המפרץ ולסוגיות אסטרטגיות כגון תפוצה גרעינית ויציבות משטרים. לשעבר איש משרד רה״מ וחוקר אורח באונ׳ סטנפורד. באפריל 2020 יצא לאור ספר פרי עטו בנושא יחסי ישראל ומדינות המפרץ בהוצאת אונ׳ אוקספורד. אב לבן ולבת וטייל חובב