הסרת אחריות אינה רפורמה

כשקראתי על התוכנית שמקדם משרד האוצר להעביר את ניהול בתי הספר וגני הילדים לרשויות המקומיות, חשבתי מייד על ילדיי ועל בתי הספר שלהם. שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: האם החינוך שהם יקבלו יהיה תלוי מעכשיו בעיר שבה אנחנו גרים, בכסף שיש בקופת העירייה ובזהותו של ראש העיר?

אפשר להבין למה הרעיון נשמע הגיוני. משרד החינוך ריכוזי, מסורבל ופוליטי. שרים מתחלפים, תוכניות נולדות ונעלמות, ולא פעם אנחנו ההורים מגלים שאין באמת עם מי לדבר. לכן העברת הסמכויות לרשות המקומית, שמכירה את בתי הספר ואת התושבים, עשויה להישמע כמו פתרון.

אלא שהעירייה אמנם קרובה אלינו יותר, אבל לא בהכרח יש לה יותר כסף, יותר אנשי מקצוע או פחות פוליטיקה. וזה בדיוק מה שמדאיג אותי: שלא נקבל מערכת חינוך טובה יותר, אלא מדינה שתוכל לומר לנו "מעכשיו, זה עניינה של העירייה".

תוכנית משרד האוצר להעביר את ניהול בתי הספר וגני הילדים לרשויות המקומיות נשמעת הגיונית. העירייה אמנם קרובה אלינו יותר. אך האם בהכרח יש לה יותר כסף, יותר אנשי מקצוע או פחות פוליטיקה?

אני כבר יודעת איך זה נראה כשהאחריות עוברת מהמדינה לרשות, ומהרשות לגוף חיצוני. בעיר שלנו התקבלה החלטה להכניס עמותה שתלמד מקצועות מסוימים במקום המורים המקצועיים. הורים התנגדו. שאלנו מדוע הילדים צריכים לצאת מבית הספר, מדוע נדרש תשלום נוסף ומה יקרה למורים שכבר עובדים בו. התרענו שמורים טובים יעזבו.

ההחלטה התקבלה. המורים אכן עזבו.

נשארנו תלויים בגוף חיצוני שפעילותו תלויה בחוזה, בתקציב ולעיתים גם בתרומות. אם המימון ייפסק, התוכנית עלולה להיעלם. אבל מבחינתי, השאלה אינה רק אם העמותה תמשיך לפעול. מי בודק את איכות ההוראה שלה? מי אחראי לתכנים? האם הם מתאימים לתפיסה החינוכית של בית הספר ושל המשפחות ששולחות אליו את ילדיהן? מי מפקח על התשלומים? והאם ההורים בכלל יודעים מי נכנס לכיתה ומה הוא מלמד?

חלק מהעמותות שפועלות בבתי הספר עושות עבודה מצוינת. אחרות מגיעות עם אג'נדה דתית, פוליטית או אידאולוגית מובהקת. כבר היום הורים מתריעים מפני כניסתם של גופים בעלי תפיסות דתיות–משיחיות לבתי ספר ממלכתיים, לעיתים בלי שקיפות מספקת ובלי דיון אמיתי עם הקהילה. בית ספר ציבורי אינו חלל להשכרה, וילדים לא אמורים להיות קהל שבוי של כל גוף שהצליח להיכנס למערכת.

וזו בעיניי אחת הסכנות הגדולות בתוכנית הביזור שהציגו. המדינה תעביר את האחריות לרשויות, והרשויות יוכלו להעביר חלקים ממנה לרשתות, לחברות ולעמותות. בסוף יהיו הרבה מפעילים, אבל לא יהיה ברור מי אחראי לאיכות, לתוכן ולרצף החינוכי. זו הפרטה של האחריות עצמה.

אחת הסכנות בתוכנית הביזור היא שהמדינה תעביר את האחריות לרשויות, והן יעבירו חלקים ממנה לרשתות, לחברות ולעמותות. בסוף לא יהיה ברור מי אחראי לאיכות, לתוכן ולרצף החינוכי. זו הפרטה של האחריות עצמה

גם הפערים בין הרשויות לא ייעלמו. הם רק יקבלו משמעות גדולה יותר.

לפי מבקר המדינה, ההוצאה ממקורות עצמיים לתלמיד ברשויות באשכולות חברתיים-כלכליים 7-8 הייתה גבוהה פי 4.6 מזו שברשויות באשכולות 1-2. בשנת 2020 הגיע הפער ליותר מ-5,000 שקלים לתלמיד בשנה. הכסף הזה הופך לשעות תגבור, למעבדות, לסייעות, למענים רגשיים, לציוד ולתוכניות העשרה. רשות חזקה יכולה להוסיף הרבה מעבר למה שהמדינה נותנת, אך רשות חלשה נאלצת לבחור על מה לוותר.

את המחסור במורים כולנו מכירים – מהודעות בקבוצות ההורים, משיעורים שמתבטלים ומהחיפוש אחר ממלאת מקום. גם בעיר במרכז הארץ לא תמיד מצליחים למצוא מורה מקצועי. אם האחריות תעבור לרשויות, עולה חשש שרשויות חזקות יוכלו להשקיע יותר בגיוס מורים ובמעטפת שתוצע להם, ואילו רשויות שמתקשות כבר היום יישארו עם פחות אפשרויות. אוטונומיה אינה מייצרת כסף או מורים. היא נותנת יתרון למי שכבר יש לו יותר.

ויש גם פוליטיקה מקומית. בעיר כולם מכירים את כולם. ראש העיר, חברי המועצה, מנהלי האגפים, מנהלי בתי הספר וההורים נפגשים שוב ושוב. לקרבה הזאת יש יתרונות, אבל היא גם מקשה על מי שרוצה להתנגד.

כמה הורים לדעתכם יצאו למאבק פומבי נגד החלטה של העירייה, כשהשיבוץ של ילדיהם והשירותים שהם מקבלים תלויים באותה מערכת? כמה מנהלים יתעקשו על עמדה מקצועית כשהתקציב שלהם תלוי ברשות (גם על זה, אגב, יש לי כבר ספוילר עבורכם)? ומה יקרה למורה שתתבטא בניגוד להחלטה של המעסיק הרשמי?

ויש גם פוליטיקה מקומית. בעיר כולם מכירים את כולם. ראש העיר, חברי המועצה, מנהלי האגפים, מנהלי בתי הספר וההורים נפגשים שוב ושוב. לקרבה הזאת יש יתרונות, אבל היא גם מקשה על מי שרוצה להתנגד

לפי התוכנית שפורסמה, כ-200 אלף עובדי הוראה לא יועסקו עוד בידי המדינה. השינוי הזה מעורר שאלות כבדות על הביטחון התעסוקתי של המורים, על כוח המיקוח שלהם ועל יכולתם לעמוד מול לחצים מקומיים.

ביזור לא מוציא את הפוליטיקה ממערכת החינוך. הוא מקרב אותה לבית הספר. כל מערכת בחירות מקומית עלולה להביא עימה סדרי עדיפויות חדשים, בעלי תפקידים חדשים, תוכניות חדשות ועמותות חדשות. הילדים והמורים יצטרכו שוב להסתגל.

גם הניסיון שכבר קיים בחינוך העל-יסודי צריך לשמש לנו תמרור אזהרה. מורים רבים בתיכונים מועסקים בידי רשויות ורשתות חינוך. הבעלות המפוצלת הזאת לא יצרה בהכרח כתובת ברורה יותר. מבקר המדינה כבר מצא שמנהלי בתי ספר נאלצים לפעול מול גורמים רבים ולתמרן ביניהם בלי כתובת אחת שיכולה לתת להם מענה.

כשהכול עובד, יש רבים שרוצים לזקוף זאת לזכותם, אך כשחסר מורה, כשילד אינו מקבל מענה או כשתוכנית נכשלת, כל גוף יכול להפנות לגוף הבא. האחריות מתפזרת, אבל הבעיה נשארת איתנו.

מעבר לכסף, למורים ולעמותות, יש שאלה גדולה יותר: מה יישאר משותף לילדים שלנו?

בית הספר הוא המקום שבו ילדים אמורים להכיר את החברה שבה הם חיים, את ההיסטוריה שלה, את מוסדות המדינה, את הדמוקרטיה ואת האחריות שלנו כלפי מי ששונה מאיתנו. אם כל רשות תעצב לעצמה מערכת חינוך נפרדת, נקבל ילדים שגדלים עם ידע שונה, עם גרסאות שונות של המציאות ועם פחות שפה משותפת. מזכיר לכם משהו?

לפי התוכנית שפורסמה, כ-200 אלף עובדי הוראה לא יועסקו עוד בידי המדינה. השינוי הזה מעורר שאלות כבדות על הביטחון התעסוקתי של המורים, על כוח המיקוח שלהם ועל יכולתם לעמוד מול לחצים מקומיים

במדינה מפוצלת כל כך, שנדרשת שוב ושוב לערבות הדדית ומגדלת את צבא העם, חינוך משותף אינו מותרות. הוא חלק מהיכולת שלנו להמשיך לחיות כאן יחד. אין פירוש הדבר שצריך להשאיר את משרד החינוך כפי שהוא. המערכת זקוקה לשינוי עמוק וצריך לתת יותר חופש למנהלים, למורים ולקהילות. אבל יש הבדל בין חופש פעולה לבין ויתור של המדינה על אחריותה.

המדינה חייבת להבטיח תקצוב הוגן, תנאים ראויים למורים, פיקוח על איכות ההוראה ובסיס משותף לכל ילדיה. היא חייבת לוודא שאף ילד לא נשאר מאחור מפני שנולד ברשות הלא נכונה. החינוך של הילדים שלנו אינו שירות עירוני. הוא הבטחה של המדינה לכל ילדיה. מותר לשנות את הדרך שבה היא מקיימת אותה, אך אסור לאפשר לה להשתחרר ממנה.

לי-אור דיין-אטיאס היא יזמת ופעילה קהילתית. בעלת תואר ראשון במדעי הסביבה, תואר שני במנהל עסקים וסמנכ"ל תפעול כבר 15 שנה. יזמה והקימה גינות קהילתיות, ממייסדות בית הספר הדמוקרטי ביבנה ומועמדת למועצה בבחירות המקומיות 2023 בסיעת חוזה חדש, אותה הקימה. בת 44, אמא לשתי בנות ובן. מאמינה שאפשר לנצח במאבק על הדמוקרטיה, המדינה והחברה בישראל.