שירי געגועים למה שהיה כאן ואבד

הבחירות הקרבות, הגורליות כל כך, מעוררות רגשות סותרים. תקוות גדולות למיגור כוחות הרשע מתערבבות בפחדים גדולים. מה יהיה כאן אם חלילה גם הפעם בנימין נתניהו והביביזם לא יסולקו?

התקוות לחידוש פניה של ארצנו הדוויה מחזירות אותי אל שירי געגועים למה שהיה כאן פעם. לגעגועים מתלווה קינה על אשר אבד. "אל ארץ ישראל הישנה, האבודה והנשכחת אשר הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת", כמאמר נעמי שמר בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני".

שמר חיברה את השיר בשנת 1969 בעקבות ביקור מרגש בהיאחזויות נח"ל במדבר סיני, שנכבש כשנתיים קודם לכן, במלחמת ששת הימים. שמר מתרפקת בנימה נוסטלגית על המראות הפשוטים שהזכירו לה את ארץ ישראל הישנה.

התקוות לחידוש פניה של ארצנו הדוויה מחזירות אותי לשירי געגועים אל מה שהיה כאן פעם. לגעגועים מתלווה קינה על אשר אבד. "אל ארץ ישראל הישנה, האבודה והנשכחת אשר הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת"

הנופים הבראשיתיים, החלוציות, תום הנעורים, הדמויות של "כל השרות והדליות והרינות", אווירת המקום אשר בו היא מצאה "ספרי שירה על מדפים… שירי רחל ו'כוכבים בחוץ' כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".

השיר אינו חף מנימה פוליטית סמויה, משמחה על התיישבות עברית בחבלי ארץ כבושים. עם זאת, געגועיה של שמר נראים לי אמיתיים. להקת הנח"ל ביצעה את השיר. מירי אלוני הייתה הסולנית. הנה אחדים מבתי השיר:

"בהיאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיניי
כשראיתי מעשה כשפים
ספרי שירה קטנים על מדפים
שירי רחל ו"כוכבים בחוץ"
כמו לפני שנות אלף בקיבוץ.
אני ממש שפשפתי את עיניי
בהיאחזות הנח"ל בסיני.

בהיאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיניי
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ-ישראל הישנה.
את ארץ-ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת".

*  *  *

מחבריהם של שלושת שירי הגעגועים החזקים ביותר לטעמי הם יוצאי קיבוצים, ואולי אין זה מקרה. השלושה הם נעמי שמר, ילידת קבוצת כנרת, יורם טהרלב, יליד יגור, ויהושע סובול, מחזאי, עיתונאי ופזמונאי. סובול היה בצעירותו חבר קיבוץ שמיר הגלילי. הוא הגיע לשם עם גרעין של בוגרי השומר הצעיר.

הגעגועים מלווים באידאליזציה מסוימת של תמונת העבר, וזה צפוי ומובן. מכרים של טהרלב סיפרו שהוא היה דומע כאשר דיבר על ילדותו ונעוריו ביגור ועל ההוויה האבודה של ארץ ישראל היפהפייה והנשכחת. שירו של יורם טהרלב "החולמים אחר השמש" נכתב בהשראת נופי המקום שבו הוא צמח. סשה ארגוב הלחין. השיר נודע בעיקר בביצוע צמד הפרברים. הוא מתאר זוג קשישים המהלכים בשעת בין ערביים בתוככי נופים של צעירותם – בקיבוץ ובעמק זבולון הפסטורלי.

הגעגועים מלווים באידאליזציה מסוימת של תמונת העבר, וזה צפוי ומובן. מכרים של טהרלב סיפרו שהוא היה דומע כאשר דיבר על ילדותו ונעוריו ביגור ועל ההוויה האבודה של ארץ ישראל היפהפייה והנשכחת

הנה השיר:

"בין הברושים והכרם שנית נעבור
בין הערביים שוטפות סנוניות את העמק
ערב יפה וחמים
שט על גגות ותלמים
אנו כמו החולמים
אחר השמש.

לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות,
לו רק יצאנו שנית לחרוש ולזרוע
לו רק יכולנו לקצור
לו רק לצאת ולבצור
לו רק ידענו לנצור
חדוות הנוער.

שקט ורק צעדינו נותרו על השביל
לילה ירד על צמרות הברושים ועלינו
טל על שיחי ההרדוף
על הבריכות והסוף,
טל על ראשך הכסוף
ועל עינינו.

שיר הגעגועים הכאוב ביותר בעיניי הוא "השיר על הארץ" שחיבר יהושע סובול והלחין יוני רכטר. השיר מוכר בעיקר בביצועה של נורית גלרון. סובול כתב את השיר בשנת 1977, זמן קצר לאחר "המהפך" שהעלה את מפלגת הליכוד לשלטון לראשונה בתולדות המדינה. סובול סיפר על הנסיבות לחיבור השיר בריאיון לעיתון "כלכליסט" שהתפרסם לרגל יום הולדתו ה-80. וכך אמר בין שאר דבריו:

"הייתה תחושה שהולכים להשתנות כאן דברים בצורה קיצונית, שאנחנו הולכים להיפרד מהארץ כפי שהיא הייתה… כשכתבתי על שמחת הפשטות שהייתה כאן התכוונתי לכל מילה".

הנה הטקסט המלא של השיר:

"בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ
בואו נשיר את השיר הצהוב של החול
יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ
ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.

איפה הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת?
איפה אותה אהבה מגוללת בחול
אנרכיסטים הולכים בדרכים לעורם רק כותונת
ובוערת אש בראש ששורפת הכול?

תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת
תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת
להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות.

תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח
מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות
תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח
שוב לחזור ללכת יחף על שברי זכוכיות.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.