"העולם כולו נגדנו" - האליבי של ישראל לאובדן התמיכה של אמריקה

"העולם כולו נגדנו
לא נורא, נתגבר
לא שמים בכלל עלינו
לא נורא, נסתדר"

השיר שכתב יורם טהרלב ב־1969 ביטא אז התרסה נוסטלגית, אך בשנים האחרונות הפך לתפיסת עולם ביחסה של ישראל לארצות הברית. בתקשורת, במערכת הפוליטית וגם בציבור הישראלי משתרשת תפיסה נוחה אך מסוכנת: ביקורת גוברת באמריקה נתפסת כמעט בלעדית דרך עדשת האנטישמיות.

כך נדחקת השאלה הקשה יותר: מדוע חלקים הולכים וגדלים בציבור האמריקאי משנים את יחסם לישראל ומה משמעות השינוי הזה ליחסים בין שתי המדינות?

בתקשורת, בפוליטיקה ובציבור הישראלי משתרשת תפיסה נוחה אך מסוכנת: ביקורת בארה"ב נתפסת בעיקר כאנטישמיות. כך נדחקת השאלה הקשה יותר: מדוע רבים בציבור האמריקאי משנים את יחסם לישראל

השחיקה בתמיכה אינה נובעת בעיקרה משנאת יהודים, אלא משינויים עמוקים בחברה האמריקאית: שינוי בין-דורי, ביקורת גוברת על מעורבות ארה"ב במזרח התיכון, כעס גובר על תפקידה והשפעתה של איפא"ק בפוליטיקה האמריקאית, ומהפכת הרשתות החברתיות.

אין בכך כדי לומר שאנטישמיות אינה קיימת או אינה משפיעה. האנטישמיות קיימת, ולעיתים משמעותית. אבל היא אינה ההסבר היחיד, וההתעקשות לראות בה את ההסבר המרכזי מחמיצה תהליכים עמוקים בחברה האמריקאית.

כדי להבין את הזעם הגובר סביב איפא"ק, די להביט בפריימריז לסנאט במישיגן. איפא"ק והארגונים המסונפים אליה השקיעו קרוב ל־30 מיליון דולר כדי לתמוך בחברת הקונגרס היילי סטיבנס ולבלום את ד"ר עבדול אל-סייד, מבקר חריף של מדיניות ישראל. אל-סייד ניצח. ב־2022 ניהלה איפא"ק קמפיין אגרסיבי נגד אנדי לוין, חבר קונגרס יהודי פרוגרסיבי שתמך בפתרון שתי המדינות וביקר את ההתנחלויות.

עבור מבקרי איפא"ק, המקרים ממחישים תופעה רחבה יותר: השדולה הפכה לשחקן פוליטי רב-עוצמה, שהשימוש שלה בכסף כדי להשפיע על בחירות מעורר שאלות על כוחה בפוליטיקה האמריקאית. ניצחונו של זוהראן ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו יורק המחיש אף הוא את עומק השינוי, דווקא במרכז היהודי הגדול בארה"ב.

אבל המלחמה בעזה, וכעת גם המלחמה עם איראן, פתחו תיבת פנדורה רחבה הרבה יותר. הדיון האמריקאי אינו מסתפק עוד בשאלה אם ישראל היא בעלת ברית חשובה, אלא בוחן את מערכת היחסים כולה: מה ארה"ב מקבלת, מה היא נותנת בתמורה, ומה המחיר האמריקאי של הברית.

המלחמה בעזה, וכעת גם המלחמה עם איראן, פתחו תיבת פנדורה רחבה הרבה יותר. הדיון האמריקאי אינו מסתפק עוד בשאלה אם ישראל היא בעלת ברית חשובה, אלא בוחן את מערכת היחסים כולה

המלחמה עם איראן הפכה את השאלות האלה ממופשטות למוחשיות. אמריקאים רבים שואלים אם ישראל דחפה את וושינגטון למלחמה שאינה שלה, ואם ארה"ב צריכה לשאת במחיר כלכלי ואסטרטגי של עימות במזרח התיכון. גם לכך יש תקדים: ב־1973, תמיכתה הצבאית של ארה"ב בישראל קדמה לחרם הנפט הערבי, שהוביל למשבר אנרגיה ולטלטלה כלכלית.

גם בתוך ארצות הברית עצמה, התמיכה בישראל הולכת ומתנגשת עם תפיסות אמריקאיות בסיסיות של חופש הביטוי. חוקים נגד BDS שנחקקו ב־38 מדינות עוררו התנגדות מצד ארגוני זכויות אדם ואנשי משפט חוקתי, הטוענים כי הם פוגעים בזכות לחרם פוליטי המוגנת בתיקון הראשון לחוקה. עבור אמריקאים רבים, האפשרות שאזרח יידרש לוותר על עמדה פוליטית כלפי ממשלה זרה כדי לקיים התקשרות עם רשות ציבורית נתפסת כפגיעה בדמוקרטיה האמריקאית.

הביקורת על ישראל אינה מתחילה ב־7 באוקטובר. היא נשענת גם על זיכרון היסטורי של אירועים שבהם ישראל נתפסת כמי שסיבכה את ארה"ב במזרח התיכון: מהפגיעה ב־USS Liberty ב־1967, דרך פרשת ג'ונתן פולארד ועד הוויכוח על מעורבות ישראלית בקידום המלחמה בעיראק ב־2003. אירועים אלה הם חלק מהזיכרון הפוליטי האמריקאי.

לזיכרון הזה מתווסף פער דורות עמוק והתפרקות הקונצנזוס סביב ישראל בקרב צעירים. המחאות בקמפוסים והרשתות החברתיות הפכו את פלסטין למבחן מוסרי מרכזי עבור דור שלם. גם חלקים נרחבים מהצעירים היהודים האמריקאים אינם רואים עוד בישראל את הצד החלש במאבק על קיומו. הרשתות החברתיות מביאות אל מסכי הטלפונים תמונות ישירות מעזה. לנוכח החורבן, קשה לצפות שתמונות אלה לא ישנו את תפיסתם.

הביקורת על ישראל לא מתחילה ב-7 באוקטובר. היא נשענת גם על זיכרון היסטורי של אירועים שבהם ישראל נתפסת כמי שסיבכה את ארה"ב במזרח התיכון. לכך מתווסף פער דורות והתפרקות הקונצנזוס סביב ישראל בקרב צעירים

מול מראות אלה, הניסיון של ארגוני הממסד היהודי לטשטש את הגבול בין ביקורת על מדיניות הממשלה לבין אנטישמיות מעורר תגובת נגד. כאשר גם יהודים המבקרים את המדיניות מוצגים כ"אוטואנטישמים", הדיון הופך למאבק על עצם הזכות לבקר את ישראל. כאשר כל ביקורת מתויגת כאנטישמית, המאבק באנטישמיות עצמה עלול להיחלש, משום שהמושג מאבד את הדיוק ואת הכוח המוסרי שלו.

והשינוי אינו מוגבל לאגף הפרוגרסיבי. 103 דמוקרטים בבית הנבחרים הצביעו בעד הפסקת הסיוע הצבאי לישראל. במקביל, גם בימין הרפובליקאי גוברת ההתנגדות למעורבות במזרח התיכון. זרם ה־America First מבטא סלידה גוברת מהרעיון שחיילים אמריקאים יילחמו למען בעלות ברית. התמיכה בישראל, שהייתה במשך עשרות שנים בקונצנזוס דו-מפלגתי, נשחקת אפוא משני הקצוות.

ישראלים דורשים בצדק מראש הממשלה בנימין נתניהו לקחת אחריות על מחדל 7 באוקטובר. הוא מסרב לעשות זאת. אבל היכן הדרישה המקבילה שישראל עצמה תיקח אחריות על תוצאות מעשיה ומדיניותה?

חקלאי באייווה שרואה בטלוויזיה תמונות מעזה ומגיע למסקנה שצה"ל מבצע פשעי מלחמה, עלול להיות מתויג כאנטישמי בעוד שישראל מסרבת לחקור את התנהלותה. התשובה היא שוב הפזמון המוכר: "העולם כולו נגדנו". התקשורת עוינת, איפא"ק מאבדת אחיזה, והעולם אנטישמי. אלה הסברים נוחים להימנע מהשאלה הקשה: מה ישראל עשתה כדי לאבד את התמיכה?

אם תקום בישראל ממשלה חדשה, היא צריכה לפתוח בשיחה עם הנהגת איפא"ק: כיצד מגינים על האינטרסים של ישראל באמריקה בלי לפגוע באמון הציבור האמריקאי? יותר ויותר אמריקאים רואים באיפא"ק כוח פוליטי שמערער את הדמוקרטיה. אם התפיסה הזאת תעמיק, היא עלולה לפגוע דווקא באינטרסים שאיפא"ק מבקשת להגן עליהם.

השינוי אינו מוגבל לאגף הפרוגרסיבי. 103 דמוקרטים בבית הנבחרים הצביעו בעד הפסקת הסיוע הצבאי לישראל. במקביל, גם בימין הרפובליקאי גוברת ההתנגדות למעורבות במזרח התיכון

הברית בין ארה"ב לישראל אינה גזירת גורל; היא נשענת על אינטרסים, ערכים משותפים ותמיכה ציבורית. אם ישראל רוצה לשמר אותה, היא אינה יכולה לדרוש מאמריקה להבין אותה ובו בזמן לסרב לבחון את התנהלותה שלה. ממשלה חדשה תצטרך לשקם את אמון הציבור ולחשוב מחדש על אופן פעולתה בזירה הפוליטית האמריקאית, כולל היחסים עם איפא"ק.

"העולם כולו נגדנו" אולי היה שיר פופולרי ב־1969, אך כשהוא הופך לאסטרטגיה המאפשרת להימנע מאחריות, הוא אינו ביטוי של חוסן אלא של עיוורון אסטרטגי. ובסופו של דבר הוא מספק תחמושת גם לאנטישמים, בטענה שישראל רואה את עצמה חסינה מביקורת ומעל לכללי האחריות.

יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"