הסכם מכה - נאט"ו סוני נולד במזרח התיכון, וישראל חייבת לקרוא אותו נכון

החודש, ב-7 באוגוסט, חתמו ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן על "הסכם מכה להגנה משותפת" (Mecca Joint Defense Agreement), הקובע כי תקיפה חמושה נגד אחת משלוש המדינות תיחשב כתקיפה נגד כולן.

זהו ניסוח השאול במישרין מסעיף 5 של אמנת נאט"ו, ולא במקרה. שלוש מדינות סוניות משמעותיות, אחת מהן מעצמת הגרעין המוסלמית היחידה בעולם, מכוננות מסגרת הרתעה קולקטיבית באזור שבו כל שחקן בוחן מחדש על מי הוא יכול לסמוך.

למה עכשיו, ומה באמת הניע את זה?

ההסכם לא נולד בחלל ריק. הוא מגיע לאחר כמעט שנה של משא ומתן, על רקע מלחמה שכבר נכנסת לחודשה השישי מול איראן, מלחמה שהותירה את ערב הסעודית חשופה מכול כיוון: תקיפות חות'יות מתימן, איומי כטב"מים ממיליציות שיעיות בעיראק, ולחץ מתמשך על מצרי הורמוז.

הסעיף לפיו תקיפה חמושה נגד אחת משלוש המדינות תיחשב כתקיפה נגד כולן, שאול מאמנת נאט"ו, ולא במקרה. שלוש מדינות סוניות משמעותיות, אחת מהן מעצמת גרעין, מכוננות מסגרת הרתעה קולקטיבית

ערב הסעודית כבר חתמה על הסכם הגנה עם פקיסטן בספטמבר 2025, ופקיסטן כבר הציבה כשמונת אלפים חיילים על אדמת הממלכה. מה שקרה במכה זה בעצם הרחבה של ברית קיימת, לא המצאה יש מאין, אבל צירופה של טורקיה משנה את משקלה המצטבר: פקיסטן מביאה עומק גרעיני ויבשתי, טורקיה מביאה את הצבא השני בגודלו בנאט"ו ותעשיית מל"טים מהמתקדמות בעולם, וערב הסעודית מביאה את ההון שמניע את הכול. במילים אחרות, זו ברית שבה כל צד תורם את מה שחסר לשני האחרים, וזה בדיוק מה שהופך אותה לרלוונטית יותר מכול הכרזה סמלית קודמת באזור.

חשוב לדייק: אנליסטים רבים, כולל בגופים כמו המועצה האטלנטית, מזהירים מפני קריאה מוגזמת של ההסכם כ"נאט"ו אסלאמי" של ממש. אין בו מבנה פיקוד משולב, אין תכנון צבאי משותף מוצהר, ואין מנגנון ברור שמחייב תגובה צבאית קונקרטית.

גם ההסכם הקודם בין ערב הסעודית לפקיסטן לא מומש בפועל אף פעם, לא כשתימן תקפה את הממלכה ולא כשאיראן עשתה זאת. במובן הזה, יש כאן פער בין ההצהרה הפוליטית לבין המחויבות המבצעית, פער שישראל מכירה היטב מניסיונה עם הבטחות אזוריות אחרות.

ארדואן פותח את הדלת ומצרים כבר בפתח

הנקודה שצריכה להדליק אור אדום היא לא ההסכם עצמו, אלא ההצהרה שליוותה אותו. רג'פ טאיפ ארדואן אמר במפורש שההסכם "אינו מכוון נגד אף מדינה, ופתוח להצטרפות של כל המדינות האחיות המבקשות שלום, שגשוג ויציבות באזור". זו לא רטוריקה מזדמנת. גורם טורקי רשמי אמר לרויטרס באותו הקשר, שמדינות אזוריות נוספות יכולות להצטרף, מה שמעלה בבירור את האפשרות שהברית תתפתח לגוש ביטחוני רחב יותר, בדומה למודל ההתרחבות של נאט"ו עצמו.

הנקודה שצריכה להדליק אור אדום היא לא ההסכם עצמו, אלא הצהרת ארדואן שליוותה אותו, שלפיה ההסכם פתוח להצטרפות מדינות נוספות. זו לא רטוריקה מזדמנת אלא אפשרות שהברית תתפתח לגוש ביטחוני רחב יותר

מצרים כבר נמצאה בתמונה הרבה לפני החתימה. קהיר השתתפה בסבב שיחות רבעוני עם שלוש המדינות החותמות, ולמרות שלא הצטרפה בשלב זה, גורמים מקצועיים מדגישים שהיעדרותה אינה בגדר סירוב או ניגוד עמדות, אלא תוצאה של מסלול דיפלומטי נפרד.

במקביל, פקיסטן כבר מעמיקה שיתופי פעולה ביטחוניים דו-צדדיים גם עם מצרים וגם עם ירדן, מה שיוצר תשתית טבעית להצטרפות עתידית של שתי המדינות, גם אם לא באופן מיידי. ירדן, שמצויה בממשק ביטחוני ישיר עם ישראל ועם עיראק, וסופגת בעצמה איומים מכיוון תימן ועיראק, היא מועמדת טבעית להסתפח לברית, אם ההסלמה מול איראן תימשך.

מה זה אומר מבחינת ישראל?

מבחינה ישראלית, יש כאן שתי שכבות שצריך להפריד ביניהן. השכבה הראשונה היא ההיגיון הצבאי-אסטרטגי. ברית שמאגדת יכולת גרעינית פקיסטנית, עוצמה צבאית טורקית והון סעודי, אפילו אם היא כרגע יותר סמלית מתפעולית – משנה את מפת ההרתעה האזורית לטווח הארוך, ומחייבת חשיבה מחודשת על מערך הברית האסטרטגית שישראל בונה מול איראן.

השכבה השנייה, המדאיגה יותר בטווח המיידי, היא הרטוריקה שכבר ליוותה את ההסכם. שר ההגנה הפקיסטני יצא בהצהרה חריפה שקראה לעולם האסלאמי "להתאחד מול האיום המשותף שמציבה ישראל", ותיאר את ישראל כאיום על כלל המדינות המוסלמיות. זו לא הצהרה שולית. היא ממחישה שגם כאשר ההסכם עצמו ממוקד באיראן, יש כוחות בתוכו שמנסים למשוך את המסגרת הזו למגמה אנטי-ישראלית.

שר ההגנה הפקיסטני יצא בהצהרה חריפה שקראה לעולם האסלאמי "להתאחד מול האיום המשותף שמציבה ישראל", ההצהרה ממחישה שגם כאשר ההסכם ממוקד באיראן, יש כוחות בתוכו שמושכים למגמה אנטי-ישראלית

מסקנה

הסכם מכה הוא אירוע שמסמן שינוי מגמה, לא רק כותרת חדשה. הוא נולד מתוך כישלון ההרתעה האמריקאית להכריע את המערכה מול איראן, מתוך תחושת נטישה גוברת בקרב בעלות ברית ותיקות של וושינגטון, ומתוך צורך אמיתי של ערב הסעודית למצוא מגן נוסף כשהיא נתקפת מכל עבר.

העובדה שארדואן הצהיר על דלת פתוחה, ושמצרים וירדן כבר נמצאות בטווח הראייה, מעידה שמדובר בתשתית העשויה להתרחב, לא באירוע חד-פעמי.

עבור ישראל, המסקנה המעשית היא כפולה: לעקוב מקרוב אחר קצב ההתרחבות בפועל, ולא רק אחר ההצהרות, ובמקביל להיערך לכך שכל הרחבה עתידית עלולה לשמש קרקע לרטוריקה עוינת כלפינו, גם אם המניע הבסיסי של הברית הוא איראני ולא ישראלי.

במזרח התיכון של 2026, גבולות הבריתות משתנים מהר יותר מהכותרות שמדווחות עליהן, ומי שלא קורא את המפה מספיק מוקדם, מוצא את עצמו מגיב במקום לפעול.

סטיב בלחסן הוא סא"ל (במיל'), מתמחה בניתוח סוגיות גיאופוליטיות וביטחוניות. בעל תואר MBA בניהול משברים ובניית חוסן, עם התמחות בחיבור שבין אסטרטגיה צבאית לחוסן לאומי ואזרחי.