דעת מיעוט עשו "מקום לכולם", הצביעו "לא לאיפא"ק"

אני לא זוכר מערכת בחירות אחת בישראל שלא הייתה גורלית. זו של הסתיו הקרוב בכל זאת שונה במקצת. כי הפעם יוכרע העתיד הקרוב של ישראל בשני מקומות: בקלפיות המקומיות ובבחירות האמצע בארצות הברית. לכן חובה לשים לב איך ולמי להצביע, ולא פחות חשוב למי בשום פנים ואופן לא לתת את הקול.

שתי מערכות הבחירות הן חלק מאותו רגע פוליטי. בישראל יוכרע איזו קואליציה תשלוט בכנסת ומי יעמוד בראשה. בארצות הברית ייקבע למי יש רוב בבתי הנבחרים. ומכאן כמה חופש פעולה להתפרע תקבל ממשלת ישראל, מי יציב לה גבולות, ומה יהיו מחירי המשך הדרך שבה היא צועדת.

נתחיל בבית. כל מי שאני פוגש בימים האלה יצביע. אבל אף אחד מהם לא שלם עם הצבעתו. כל אחד מצביע לאלטרנטיבה שפחות מייאשת אותו.

הפעם יוכרע העתיד הקרוב של ישראל בשני מקומות – בקלפיות המקומיות ובבחירות האמצע בארה"ב – שניהם חלק מאותו רגע פוליטי. בישראל יוכרע איזו קואליציה תשלוט בכנסת, ובארה"ב – למי יש רוב בבתי הנבחרים

הייאוש שאני פוגש עמוק אף מעבר לעייפות המלחמה, ליוקר המחיה ולמחירי החיים כאן. הוא נובע מהתחושה שהמערכת הפוליטית הסתאבה והתנתקה מהחיים האמיתיים. אותם שחקנים עייפים עם אותן סיסמאות ממוחזרות.

מפלגות שחוקות מתחרות ביניהן על ניהול טוב יותר של הרע הקיים, בלי שאף אחת מהן מציעה טוב חלופי. הביטחון הפך ממשימה חשובה לשפה היחידה. הצבא הוא בית המקדש החדש, החרדים הם המזוזה שצריך לנשק את אחוריה והמלחמה היא דת ההמונים הסוחפת. מי שמדבר על שלום נתפס כתמים, התובע שוויון נתפס כמסוכן, וההצעה לשותפות יהודית–ערבית נחשבת לבגידה.

לייאוש הזה יש מנגנון פוליטי יעיל: אחוז החסימה. כמעט כל שיחה על הצבעה לפי ערכים ואידאולוגיה מסתיימת באותו משפט: "הייתי מצביע אבל חבל לבזבז את הקול". כך הופכת אפשרות פוליטית טובה לנבואה רעה המגשימה את עצמה.

הבשורה נכשלת לא כי הציבור בחן ודחה אותה אלא משום שכל תומך פוטנציאלי החליט מראש שתיכשל. האזרח המצביע נכנס לקלפי כפרשן סקרים ויוצא משם כחסר מצפון פוליטי. במקום לבחור במה שהוא רוצה, הוא מנחש מה יבחרו האחרים. הפחד מאחוז החסימה הפך למקובלה, שעל פיה הצבעה אחראית פירושה להצביע נגד אמונתנו.

מכל חבריי אני היחיד שיש לו חלופה של תקווה. אני אצביע ל"מקום לכולם", בהתלהבות ובשמחה. זאת המהפכה ואלה האנשים שחיכינו להם. מפלגה שנולדה מתוך תנועה והיא מענה לרבים מהחוליים הישראלים.

הבשורה נכשלת כי כל תומך פוטנציאלי החליט מראש שתיכשל. האזרח המצביע נכנס לקלפי כפרשן סקרים ויוצא משם כחסר מצפון פוליטי. במקום לבחור במה שהוא רוצה, הוא מנחש מה יבחרו האחרים ופוחד מאחוז החסימה

זה לא סידור כיסאות אחר על סיפון המחנה הטובע, אלא הצעה למערכת הפעלה חדשה לגמרי לפוליטיקה הישראלית. המפלגה "שלי" נאבקת ומוכיחה ששותפות יהודית-ערבית, אנושית ואזרחית, היא אפשרות ממשית – לא עוד קישוט עם מצע נבוב ועלי תאנה לא מייצגים. היא מוכיחה ששוויון אזרחי הוא הביטחון האמיתי כהכרח מבורך, ושהשלום הוא מדיניות מעשית ולא משאלה יפה לימים שקטים. מול כל הימין הציוני וגווניו, האפורים והאפלים, יש חלופה אחת: סגולה.

הימין המכוער מתחיל תמיד מהשאלה מי היריב ומה מותר לעולל לו. הכאילו-שמאל לא יודע את נפשו אז הוא "ציוני" נגד כל הערבים ליתר ביטחון. ואילו "מקום לכולם" מתחילה משאלה אחרת: מה טוב לכולם ואיזו חברה אנחנו מבקשים לבנות. לכולם ללא יוצא מן הכלל וללא אפליות והדרות.

זו לא מפלגה מגזרית אלא תפיסת עולם. אנחנו לא מבקשים מהיהודים לוותר על יהדותם או מהפלסטינים לוותר על פלסטיניותם, אלא מציעים לשני הצדדים אפשרות להכיר בזהותו של האחד בלי מחיקת האחר.

בין הים לירדן חיות שתי קהילות לאומיות, המורכבות מבני אדם שגורלם כרוך זה בזה. אפשר להמשיך לנהל את הקשר ביניהן באלימות ובגזענות עד שכולנו נמות, אפשר גם להמשיך להתכחש ולהתעלם. ואפשר להתחיל לעצב את החיים על בסיס זכויות, חירויות, שוויון, תקוות, אחריות והסכמה. ולזה שווה להצביע.

זו לא מפלגה מגזרית אלא תפיסת עולם. לא מבקשים בה מהיהודים לוותר על יהדותם או מהפלסטינים לוותר על פלסטיניותם, אלא מציעים לשני הצדדים אפשרות להכיר בזהותו של האחד בלי מחיקת האחר

אותה פוליטיקה של הפחדות פועלת גם מעבר לאוקיינוס. בישראל אומרים לבוחר שלא יצביע למי שהוא מאמין בו כי הקול עלול להתבזבז. בארצות הברית מבהילים את הבוחרים לבל יתמכו במועמד שאיפא"ק אינה חפצה ביקרו.

בפנים מתחסדות הם טוענים כי כל דאגתם היא לביטחון ישראל וכי כל האמצעים לכך כשרים. בפועל איפא"ק היא אחת הסכנות הסמויות הכי גדולות המרחפות מעל ישראל והישראלים, היהודים בעולם ויהדותם. אבל את זה אף אחד לא מגלה לנו.

ספק אם תמצאו בשנים האחרונות טירוף ישראלי אחד, או אכזריות ימנית של ממשלת ישראל – שאיפא"ק לא הכשירה אותם ותמכה בהם. והתוצאה: בישראל ובארצות הברית דבר מה חיצוני למצפון האזרחי משפיע על דפוסי ההצבעה. והכול כמובן בשם אחריות מניפולטיבית, אשר מהותה הצבעה נגד הערכים שהבוחר עצמו מחזיק בהם.

מובן שלאזרחי ארצות הברית יש סדר יום אמריקאי, הם מצביעים על כלכלה ובריאות, הפלות והגירה, חינוך ואקלים. ישראל לא אמורה להיות מרכז ההצבעה שלהם. אבל מי שבכל זאת שוקל את טובתה של ישראל צריך לשאול איזו ישראל הוא מבקש לחזק: את ישראל של מפיסטופלס בנימין נתניהו, הכהן הגדול של כת איפא"ק? ישראל של הכיבוש, ההתנחלויות, האלימות והמלחמה המתמדת? או את ישראל שעדיין יכולה לבחור בשוויון ובחיים משותפים? כדי לתמוך בישראל הזו צריך לעשות מעשה אזרחי פשוט: לא לתמוך באף מועמד שקיבל סנט אחד מהארגון הקיצוני והבעייתי הזה. ולהצביע בבחירות האמצע למען מועמדים שרוחם ומעשיהם מחויבים למקום לכולם. שם וכאן.

אותה פוליטיקה של הפחדות פועלת גם מעבר לאוקיינוס. בישראל אומרים לבוחר שלא יצביע למי שהוא מאמין בו כי הקול עלול להתבזבז. בארצות הברית מבהילים את הבוחרים לבל יתמכו במועמד שאיפא"ק אינה חפצה ביקרו

פעם אחת בלבד הייתי במשרדי איפא"ק. על הקיר התנוססה כרזה גדולה, "מצדה זיכרון חי". וזאת אכן תמציתה: לוודא שישראל תישאר לעולמים מצדה. כי מצדה האמיתית לא הייתה סיפור גבורה אלא מסכת של קנאות. מבצר מבודד של קהילה שאיבדה את היכולת לדמיין מוצא שאיננו מוות.

כאשר מצדה היא הזיכרון החי שלך, כל ויכוח נעשה מצור, הפשרה הופכת לכניעה, וכל ביקורת היא בגידה. הפתרון המועדף על יהדות מצדה הוא התאבדות קולקטיבית. זהו הדמיון הפוליטי שאיפא"ק מממנת ומקדמת. ישראל כמעוז נצור, יהדות כמצב חירום, וכוח צבאי מופרז כתשובה היחידה להיסטוריה.

מתברר שהעם היהודי נחלק היום לשלוש ישויות פוליטיות: מדינת ישראל, ארצות הברית שבה חיה הקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל, ומדינת איפא"ק. אותה ישות חמקמקה וחסרת גבולות שיש לה תועפות כסף והשפעה מאגית. זו המדברת בשם ישראל בלי שום מנדט רשמי או מוסרי. היא מצמצמת את יהדות אמריקה לזרוע תמיכה במדינה זרה, יוצרת נאמנות כפולה בעייתית, ומממשת את כל הפנטזיות הפרועות של גדולי הקונספירטורים אודות קשרי יהודים, הון ושלטון.

להשפעה הזאת יש מחיר שאי אפשר למדוד רק בכסף, אף שהסכומים עצומים. הכסף מעוות את שוק הרעיונות בכל המרחב הפוליטי האמריקאי. מועמדים חוששים מלהתייצב מול השאלות הקשות כמו: האם הסיוע האמריקאי מקדם שלום או להפך, או למה מימון, נשק ודיפלומטיה אמריקאיים מקדמים את מפעל ההתנחלויות המתועב.

על הקיר באיפא"ק ראיתי כרזה, "מצדה זיכרון חי". זו אכן תמציתם: לוודא שישראל תישאר לעולמים מצדה – שלא הייתה סיפור גבורה אלא מסכת קנאות. מבצר מבודד של קהילה שאיבדה את היכולת לדמיין מוצא שאינו מוות

את המחיר הכבד ביותר של איפא"ק משלמים אנחנו הישראלים. איפא"ק מממנת בפועל את פוליטיקת המלחמה, אבל הילדים שלנו הם אלה שנהרגים, והבתים שלנו הם שנפגעים.

הוויכוח נגד איפא"ק הוא מאבק על זכותם של יהודי ארצות הברית להשתחרר מכותנת המשוגעים שאיפא"ק ושאר הממסדים כפתו אותם בה. הפכו אותם לקופת החירום ולמאגר התמיכה של כל גחמה ממשלתית ישראלית.

יהדות אמריקה עשירה ומגוונת הרבה יותר מזה. יש בה קולות דתיים וחילוניים, אוהבי ישראל ומבקריה, ולעיתים אותם אנשים הם גם וגם. אבל נתיני איפא"ק לא מבינים באהבה, הם הרי סוגדים לאלוהי המלחמה. הגיע הזמן להרחיק את בנימין נתניהו, את איתמר בן גביר ואת איפא"ק מכול מערכות החיים שלנו.

שתי מערכות הבחירות של 2026 מציבות את אותה שאלה בפני כל מי שאכפת לו מעתיד העם היהודי וישראל. האם נמשיך לבחור מתוך פחד או שסוף סוף נצביע מתוך מצפון ואחריות?

בישראל האחריות הזאת פירושה לתת כוח פוליטי למי שמציעים שותפות, צדק לכול, שוויון ושלום. בארצות הברית פירושה לגרש את איפא"ק מכול מקום. לבתק את כבלי הקורבנוּת ולתת לרוח היהודית האמריקאית הגדולה לצאת לחופשי. כל יהדות זמננו זקוקה לה כתשובת משקל לרוח העיוועים שהשתלטה על ישראל ועל חלקים מהעם היהודי.

את המחיר הכבד ביותר של איפא"ק משלמים אנחנו, הישראלים. איפא"ק מממנת בפועל את פוליטיקת המלחמה, אבל הילדים שלנו הם אלה שנהרגים, והבתים שלנו הם שנפגעים. יהדות ארה"ב עשירה ומגוונת בהרבה מכך.

בסתיו הקרוב צריך להצביע "הצבעות הצלה" להצלת ישראל מהכת הגזענית שהשתלטה עליה, ולהצלת יהדות ארצות הברית משקי הכסף, הפרנויה וההתמכרות למלחמות. בישראל חובה לעשות מקום לעתיד משותף לכולם, ובארה"ב צריך לפנות את המרחב הציבורי ממי שמתקיים מסגירתו. מקום לכולם, שום מקום לאיפא"ק.

אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.