מחסור דרמטי במטפלים סיעודיים - והמדינה נמנעת מפתרון יעיל

העולם המערבי, וישראל בתוכו, ניצב בפני צונאמי שקט שמאיים להטביע את המערכות החברתיות והכלכליות שלנו. תוחלת החיים העולה מביאה עימה אתגר חסר תקדים: הצורך הגובר והולך בטיפול סיעודי איכותי לאוכלוסייה מתבגרת.

בעוד המחסור בידיים עובדות בענף הופך למצוקה לאומית הפוגעת באוכלוסיות החלשות ביותר, הטיפול במשבר מתנהל עדיין בדרכים מיושנות, תוך הימנעות מאימוץ פתרון שנמצא על השולחן כבר שנים וביכולתו להזרים דם חדש לתוך ענף הסיעוד המשווע להתרעננות והתחדשות – הסדר "העבודה המועדפת".

מדינת ישראל יודעת לתמרץ באמצעות מודל זה צעירים להשתלב במקצועות שהיא תופסת כחיוניים, למשל חקלאות, בנייה ותעשייה. אם כך, מדוע מי שבוחר לטפל בקשישים ובאוכלוסייה הסיעודית אינו זוכה לאותה הכרה?

ישראל יודעת לתמרץ צעירים, במודל "עבודה מועדפת", להשתלב במקצועות שהיא תופסת כחיוניים – כמו חקלאות, בנייה ותעשייה. מדוע מי שבוחר לטפל בקשישים ובאוכלוסייה הסיעודית אינו זוכה לאותה הכרה?

הרי הטיפול באדם מבוגר אינו פחות חיוני, אינו פחות ערכי ובוודאי שלא פחות חשוב לעתידה של החברה הישראלית. יש לציין כי הסדר זה מאפשר כיום רק טיפול סיעודי באנשים עם מוגבלויות. אך למה להגביל רק לבעלי מוגבלויות? עבודה מועדפת יכולה וצריכה להפוך לכלי אסטרטגי בטיפול באוכלוסייה הסיעודית כולה, בדגש על האוכלוסייה המבוגרת.

הפתרון טמון ביצירת מסלול הכשרה ושירות מקביל הזוכה לאותן יוקרה וערכיות שזוכה להן השירות הצבאי. עלינו להפוך את הסיעוד ל"שירות לאומי מועדף": בניית תוכנית לאומית שבה צעירים וצעירות – בוגרי תיכונים, משוחררי צבא ושירות לאומי – יוכשרו לא רק ככוח עזר, אלא כבעלי מקצוע בעלי מיומנויות רפואיות ורגשיות.

הכרה בתקופת העבודה בסיעוד כ"עבודה מועדפת" במלוא מובן המילה, הכוללת מענקים משמעותיים, מימון לימודים אקדמיים עתידיים והטבות מיסוי, תהפוך את הענף למסלול קריירה אטרקטיבי במקום לתחנה זמנית דחוקה.

הרחבת המודל הזה צריכה להיות חוצת מגזרים. עבור בנות השירות הלאומי, מדובר בהעצמה של עשייה שמשלבת ליבה ערכית עם מענה לצרכים אמיתיים של האוכלוסייה המבוגרת. עבור צעירי החברה הערבית, יצירת מסלולי שירות אזרחי בתוך הקהילה שלהם, בשילוב עם תמיכה ממשלתית שוברת מחסומים, תאפשר להם להשתלב בשוק העבודה המקצועי, לצבור הון תעסוקתי ולבנות גשר של שותפות גורל.

הכרה בתקופת העבודה בסיעוד כ"עבודה מועדפת", הכוללת מענקים משמעותיים, מימון לימודים אקדמיים עתידיים והטבות מיסוי, תהפוך את הענף למסלול קריירה אטרקטיבי במקום לתחנה זמנית דחוקה

זהו מהלך שמשנה את כללי המשחק: הצעיר מהפריפריה, הסטודנטית מהחברה הדתית והנער מהמגזר הערבי ימצאו את עצמם עוסקים במשימה שבה הם אינם רק נותני שירות, אלא שגרירים של סולידריות.

ישנו פוטנציאל אדיר בתכנון מנגנון שבו המעסיקים, חברות הסיעוד ובתי האבות, ייהנו מסובסידיות המותנות בהשקעה בהכשרת העובדים ובתנאי העסקתם. כך, המקצוע הופך למכובד ומתגמל, והיציבות התעסוקתית עולה.

הניסיון מלמד כי היכן שיש הכרה בערך המשימה, מגיע גם כוח האדם האיכותי. כאשר מציבים את הסיעוד כעמוד תווך לאומי, יוצרים תרבות של אחריות הדדית שחוצה גילים, רקע ותרבות.

המשבר הנוכחי אינו גזרת גורל. הוא הזמנה לבנייה מחודשת של המרקם החברתי הישראלי סביב הערך העליון של כבוד האדם. פתיחת האפשרות להסדרים ייחודיים של שירות ועבודה בתחום הסיעוד היא המפתח לפתרון המחסור בידיים עובדות.

אך חשוב מכך – אפשרות כזו היא המפתח לבניית חברה שרואה בטיפול בחלש ובקשיש לא רק מטלה סיעודית, אלא שליחות אזרחית מרוממת. סיעוד הוא הרבה יותר ממקצוע. הוא ביטוי לערבות הדדית, לכבוד האדם ולסולידריות בין דורות.

זהו מהלך שמשנה את כללי המשחק: הצעיר מהפריפריה, הסטודנטית מהחברה הדתית והנער מהמגזר הערבי ימצאו את עצמם עוסקים במשימה שבה הם אינם רק נותני שירות, אלא שגרירים של סולידריות

עלינו לאמץ את הגישה הזו במלוא המרץ, כי היא המרכיב החסר בדרך לחברה אנושית, יציבה ומלוכדת יותר. זה מגיע לנו ובעיקר לדור המייסדים שלנו, שאין לו זמן לבזבז.

קרן אושר היא מנכ"לית חברת הסיעוד Manpower Care. היא מתמחה בניהול תקציבים רחבי היקף, הובלת שינויים ארגוניים, פיתוח ההון האנושי והנעת צוותים גדולים, ומשלבת בין גישה עסקית תכליתית לבין ראייה חברתית ערכית. אושר הינה בעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני ביזמות וחדשנות ממכללת ספיר.