אני רופא כבר יותר מ-40 שנה. טיפלתי באלפי אנשים, יהודים וערבים, ללא שום הבדל. דווקא עכשיו, אל מול גל עכור של גזענות כלפי הצוותים הערביים במערכת הבריאות, עלינו לזכור: בתי החולים הם המעוז האחרון של שותפות גורל אמיתית. אסור לנו להפקיר אותם.
בשעות הקשות ביותר של מדינת ישראל, שבהן גבולות הארץ רוטטים, החדשות מציפות אותנו בחרדה, והחברה כולה שרויה בכאב ובמתח עצום, אזרחי המדינה נושאים את עיניהם אל בתי החולים.
שם, בין כותלי המחלקות, חדרי הניתוח ומסדרונות המיון, מתגלה פעם אחר פעם פסיפס אנושי שאין שני לו בעולם. מערכת הבריאות שלנו, המאגדת תחת קורת גג אחת מטפלים ומטופלים מכול קצוות הקשת הישראלית, הייתה ונותרה המעוז האמיתי של שותפות גורל, מקצועיות וחמלה.
אל מול גל עכור של גזענות כלפי הצוותים הערביים במערכת הבריאות, עלינו לזכור: בתי החולים הם המעוז האחרון של שותפות גורל אמיתית, פסיפס אנושי שאין שני לו בעולם – אסור לנו להפקיר אותם
אני כותב את הדברים הללו מדם ליבי. שמי ד"ר ריאד מג'אדלה, אני ערבי גאה בזהותי, ופעלתי כרופא למעלה מארבעים שנה, מתוכן שנים רבות כרופא בכיר וכמנהל מחלקה.
לאורך כל שנות עבודתי טיפלתי באלפי בני אדם והשקעתי את כל כולי למען הצלת חיים. עשיתי זאת עם מטופלים ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין. על כך יעידו אלפי המטופלים שעברו דרכי – תושבי פתח תקווה, רמת גן, בני ברק, יהוד והוד השרון, ששכבו באותה מחלקה וקיבלו את אותו טיפול מסור לצד תושבי כפר קאסם, ג'לג'וליה והמשולש. מעולם, אבל מעולם, לא עמדה זהותו של החולה בפניי או בפני חבריי לצוות. עמד בפנינו אדם שזקוק לעזרה.
העבודה במרכזים הרפואיים אינה יודעת הבדלים או פוליטיקה. בשגרה השוחקת, ועל אחת כמה וכמה בימי חירום, הצוותים הרפואיים – רופאים, אחיות, אנשי סיעוד, רוקחים ואנשי מנהל מכלל הקהילות החיות בישראל – עומדים כתף אל כתף.
כאשר הפצועים מגיעים בזה אחר זה אל חדרי הטראומה, המערכת פועלת כמקשה אחת. ברגעים הדרמטיים הללו, שבהם חלקיקי שניות קובעים גורלות, אין מקום למחשבות זרות או לזהויות מפרידות.
כאשר הפצועים מגיעים בזה אחר זה אל חדרי הטראומה, המערכת פועלת כמקשה אחת. ברגעים הדרמטיים הללו, שבהם חלקיקי שניות קובעים גורלות, אין מקום למחשבות זרות או לזהויות מפרידות
רופאים ואנשי צוות, ערבים ויהודים, פועלים יחד יד ביד כדי להציל את חייהם של חיילי צה"ל ואזרחים כאחד. הקשר שנוצר בחדרי הטיפול הנמרץ הוא קשר קדוש, המבוסס על ערך אחד עליון: קדושת החיים.
אך למרבה הצער, המציאות העדינה והרגישה הזו נמצאת כעת תחת מתקפה מסוכנת. בימים האחרונים אנו עדים לגל עכור, בלתי נתפס ולא ייאמן של הסתה ברשתות החברתיות כלפי עובדי מערכת הבריאות הערבים.
מקרה ספציפי ומתוקשר בבית החולים רמב"ם נחקר והתברר כחסר כל בסיס – הטענות הופרכו לחלוטין, ומדובר באירוע שלא היה ולא נברא. להסיק מכך כי עובדי בתי החולים הערבים אינם מטפלים כראוי או פועלים ממניעים זרים – זהו פשע מוסרי.
נראה שיש מי שמנצלים את התקופה המתוחה ואת ריח הבחירות שמתקרבות כדי לחפש כותרות ולקושש הון פוליטי. פעם זו הייתה הסיסמה "הערביים נעים בכמויות לקלפיות", והיום, מחפשים קורבן חדש – המטרה התורנית היא הצוותים הרפואיים הערביים. זו שערורייה שאין כדוגמתה.
מקרה ספציפי ומתוקשר בבית החולים נחקר והתברר כחסר בסיס – הטענות הופרכו ומדובר באירוע שלא היה ולא נברא. להסיק מכך כי עובדי בתי החולים הערביים לא מטפלים כראוי או פועלים ממניעים זרים – זהו פשע מוסרי
מול גל הרעל הזה, השתיקה רועמת ומכאיבה. אני תוהה בכאב: היכן הנהלות בתי החולים שאינן יוצאות להגנה נחרצת ופומבית על העובדים שלהן? היכן משרד הבריאות וההסתדרות הרפואית? התחושה בשטח היא שהפקירו אותנו.
חשוב להזכיר למי שזיכרונו קצר: אנחנו, עובדי מערכת הבריאות הערבים, עמדנו תמיד בחזית. היינו שם בתקופות הקשות ביותר, עמדנו בקו האש במגפת הקורונה ונתנו מזמננו ומעצמנו על חשבון חיי המשפחות שלנו, ואנו ממשיכים לעמוד שם בכל מלחמה ומערכה.
האירועים האחרונים מזכירים לנו עד כמה המציאות שבה אנו פועלים היא שבירה. הכאב העצום של המשפחות השכולות ושל משפחות הפצועים מחייב את כולנו להכלה ולרגישות אין קץ. אך דווקא אל מול האתגרים הללו, חובתנו הציבורית היא לשמור מכול משמר על בתי החולים שלנו, המהווים אי נדיר של שפיות בחברה הישראלית.
אני קורא מכאן לכל האנשים השפויים במדינה לקום ולהתעורר. מספיק עם גל הגזענות ששוטף את המדינה. אהבת האדם באשר הוא אדם צריכה להיות גולת הכותרת של חיינו, ללא הבדל דת, גזע ומין.
היום, כשאני מסתכל על שלושת בניי שממשיכים את דרכי בעולם הרפואה, מטפלים באהבה ונותנים מעצמם בנתינה אינסופית, אני יודע שאסור לנו לוותר. עלינו להכיר בעובדה שבמדינה הזו חיים יהודים וערבים בשותפות.
מול גל הרעל, השתיקה רועמת ומכאיבה. אני תוהה בכאב: היכן הנהלות בתי החולים שלא יוצאות להגנה נחרצת ופומבית על עובדיהן? היכן משרד הבריאות וההסתדרות הרפואית? התחושה בשטח היא שהפקירו אותנו
עלינו להמשיך להסתכל זה לזה בעיניים, לחזק את האמון ההדדי, וחובה עלינו לתת כבוד הדדי. פשוט כי אין לנו שום ברירה אחרת.
רשומה ביוזמת ארגון "צעד".
ד״ר ריאד סולימאן מג'אדלה, מנהל לשעבר של מחלקת רפואה דחופה במרכז הרפואי השרון, ומרצה בדימוס בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו