נתניהו ואנשיו הפכו את הקיטוב לאסטרטגיה מנצחת

ראש הממשלה בנימין נתניהו מפלג את החברה הישראלית. מדובר בקיטוב עמוק, שנמשך ומעמיק כבר יותר משני עשורים ומסתייע במנגנון פוליטי משומן שנבנה במשך שנים. הקיטוב הוא אסטרטגיה שיטתית של נתניהו ומהווה נכס שלו.

למי מועיל הקיטוב בחברה הישראלית?

פוליטיקאי שמדבר אל כל הציבור בבת אחת מרוויח מעט: פוליטיקאי כזה צריך לרצות קהלים עם אינטרסים סותרים ואידיאולוגיות שונות, להתפשר על מסרים, ולוותר על האפקט הרגשי החד שמזעזע מצביע מהכיסא.

לעומת זאת, פוליטיקאי שמחלק את השדה הציבורי לשני מחנות – "אנחנו" מול "הם" – מקבל בתמורה משהו יקר ערך יותר מכל עמדה מדינית בודדת: נאמנות שאינה תלויה בביצועים.

גרפיטי "מוות לערבים" שרוסס בכפר תורמוס עיא בגדה המערבית, 18 בפברואר 2024 (צילום: AP Photo/Nasser Nasser)

כשהזהות הפוליטית הופכת לזהות שבטית, ניתן לקרוא כישלונות ממשלתיים, תיקים משפטיים ושערוריות לא כעדות נגד המנהיג, אלא כהוכחה נוספת לכך ש"הם רודפים אותו", כביכול.

הקיטוב, במילים אחרות, אינו תוצר לוואי לא רצוי של הפוליטיקה הישראלית – אלא מוצר שיש מי שמתפרנסים ממנו.

מנגנון כזה לא נבנה בהצהרה אחת. הוא נבנה מילה אחר מילה, תיוג אחר תיוג, עד שהשפה הציבורית עצמה מתחילה לעבוד לטובתו.

איך מתייגים יריב פוליטי כאויב ובוגד?

הכלי המרכזי של המנגנון הזה הוא לשוני: לא לשכנע את הציבור שהיריב טועה, אלא לשכנע אותו שהיריב אינו לגיטימי מלכתחילה. יש הבדל תהומי בין השניים. אפשר לחלוק על מדיניות של יריב ועדיין להכיר בזכותו להשתתף במשחק הדמוקרטי. אבל כשיריב מתויג כ"אויב", "בוגד" או "מסוכן למדינה", השאלה כבר לא "מה נכון לעשות" אלא "מי מותר לו בכלל לדבר".

דלת הכניסה לבניין חדשות 12 בתל אביב לאחר שנופצה בידי חשוד אלמוני. 28 ביולי 2026 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

להלן כמה מהתיוגים שהפכו לשגורים בשיח הישראלי בעשור האחרון, עם דוגמאות קונקרטיות לשימוש בהם בפי תומכי נתניהו בפועל:

"רק לא ביבי" מול "רק ביבי" – שתי סיסמאות-מראה שהופכות בחירה בין צורות שונות של מדיניות למשאל אמון על אישיות אחת. כשהזהות הפוליטית מתמצה ביחס לאדם בודד, כל מי שנמצא ב"מחנה הלא נכון" הופך אוטומטית ליריב, בלי קשר לעמדותיו בפועל.

"האליטות" – מונח שמתאר כביכול קבוצה כלכלית או תרבותית, אך בפועל משמש לפסול מראש כל ביקורת שמגיעה ממי שנתפס כמשכיל, אמיד או עירוני.

שי בזק, לשעבר ראש לשכתו של נתניהו, תיאר בריאיון ל"מעריב" כיצד גם אחרי אירועים קשים ביותר חוזר אותו הסבר קבוע: "עדיין הדיפסטייט, האליטות, השמאל אשמים" – תיאור, מפי גורם מבפנים, של דפוס האשמה אוטומטי שממשיך לפעול בלי קשר לעובדות המקרה.

אבישי בן-חיים מגיש את הסדרה "ישראל השנייה" בערוץ 13 (צילום: צילום מסך)

"ההגמוניה" – גרסה תאורטית ומפותחת יותר של אותו רעיון, מזוהה בעיקר עם הפרשן ד"ר אבישי בן חיים והתאוריה הפיקטיבית שלו אודות "ישראל הראשונה מול ישראל השנייה".

בן חיים מזהה את "ישראל הראשונה" עם מה שהוא מגדיר כ"הגמוניה" תרבותית, פוליטית ומשפטית אשכנזית הקשורה למרכז-שמאל הפוליטי, מול "ישראל השנייה" המזרחית-מסורתית-לאומית ש"סובלת מדיכוי"; לטענתו, גם מערכת המשפט "פועלת כדי לשמר את ההגמוניה הזאת", כביכול.

בן חיים עצמו כתב שמה שמלכד את מצביעי הליכוד ואת בעלי בריתם הוא "חוויית הרדיפה על ידי ההגמוניה". לפי בן חיים, אחרי המהפך בו עלה הליכוד לשלטון הגיבה "ישראל הראשונה" ב"קינה על אובדן ההגמוניה". ("אליטות" ו"הגמוניה" הם למעשה שני שמות נרדפים לאותה קבוצה בתוך הפסאודו-תאוריה ה"סוציולוגית" של בן חיים).

"השמאל" (או "הסמול") – הפך מכינוי לעמדות פוליטיות מסוג של עמדות בנושאים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים וחברתיים, לכינוי גורף ליריבים של נתניהו ושל בעלי בריתו הפוליטיים, שאיבד כל קשר לעמדות קונקרטיות. אצל תומכי נתניהו, "שמאל" היא תווית זהותית של חוסר נאמנות לשליט.

שוטרים עוצרים נהג במהלך ניסיון שלו לכאורה לדרוס מפגינים נגד ראש הממשלה בירושלים, 20.9.2020 (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)

בינואר 2023, עם הצגת ה"רפורמה המשפטית" (ההפיכה המשטרית) ותחילתן של הפגנות הענק נגדה, כתב נתניהו בעמודים שלו ברשתות החברתיות: "לא נרתענו בעבר מהתקפות השמאל והתקשורת" – ניסוח שממזג יריב פוליטי לגיטימי (מפלגות אופוזיציה) וגוף מקצועי (עיתונות) עם מחאות נגד מהלך של הממשלה בראשות נתניהו, לקטגוריה עוינת אחת.

"התקשורת" – הפכה משמם המקצועי של העיתונים, אתרי החדשות ורשתות הרדיו והטלוויזיה לכינוי גנאי לאמצעי התקשורת המבקרים את הממשלה (ורק הם) כגורם עוין ושותף בקנוניות, שמטרתו היא לא לדווח על האירועים, אלא להפיל את השלטון.

אותה הצהרה מעורפלת של נתניהו ברשתות ("התקפות השמאל והתקשורת") ממחישה בדיוק את המיזוג של גופים שונים ליישות דמיונית אחת, עוינת ומאיימת.

"מערכת המשפט" התעמולה של נתניהו ותומכיו מתייחסים למוסדות השיפוט של מדינת ישראל, שתפקידם הוא לשפוט לפי החוק, כאילו היו "גורם פוליטי יריב שפועל ממניעים זרים", כביכול.

מדבקות שעליהן צלב קרס במקום מגן דוד על דגל ישראל שהושלכו ליד ביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג, 3 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

ח"כ דוד אמסלם כתב על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ועל שופטי בית המשפט העליון: "זה האויב שלנו" ופנה ישירות לשופטים: "אתם לא מורמים מעם… אתם לא האנשים הכי חכמים במדינה".

העיתונאית חן שליטא כתבה במאמר באתר "שומרים": "ההסתה נגד השמאל ומערכת המשפט היא הציר המרכזי בפעילותו של אמסלם ברשתות החברתיות, עם למעלה מ-30 פוסטים בנושא בשנה האחרונה בלבד".

"הפקידים" / "הדיפ סטייט" – הוא תיוג שלילי ודמוני של הדרג המקצועי בשירות המדינה. ח"כ אמיר אוחנה (ליכוד) כינה את הדרג המקצועי בשירות המדינה בריאיון לאתר "מידה" ב-2019 "פקידוסטאן".

אוחנה אמר בריאיון כי "פקידים שלא נבחרו… הם אלה ששולטים ומרכיבים ממשלות". באופן דומה, לאחר חשיפת הקלטה של קצין בכיר בשב"כ באפריל 2025, הודיעה לשכת ראש הממשלה: "בישראל לא תהיה ממשלת צללים אפלה בתוך המדינה" – ניסוח שמעביר את הדיון מהתנהלות קונקרטית של גורם בשירות הביטחון לטענה גורפת על מזימת "מדינה עמוקה".

יו"ר הכנסת אמיר אוחנה מנהל דיון במליאת הכנסת, 5 בנובמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"הבוגדים" – השיא של התהליך: תיוג היריבים לא ככאלה שטועים, או פוגעים באינטרסים, או אינם נאמנים למנהיג, אלא ככאלה שכביכול "פועלים במכוון נגד המדינה".

פעילי ליכוד ופעילים בימין הקיצוני השמיעו בשנים האחרונות לעיתים קרובות "האשמות" פיקטיביות מהסוג הזה כלפי אנשי אופוזיציה, מחאה, שופטים ואפילו בכירים במערכת הביטחון בהצהרות שקריות רבות שכתבו ברשתות והשמיעו בהפגנות ובאולפנים בעיקר בערוץ 14. 

המכנה המשותף לכל התיוגים הללו הוא שהם לא מתארים מחלוקת אמיתית, אלא מסמנים גבול חדש של שייכות. מי שבתוך הגבול הוא "אנחנו", ומי שמחוצה לו כבר לא יריב לגיטימי אלא איום. וברגע שהיריב הפוליטי הופך לאויב פנימי, אין יותר צורך להתמודד עם הטיעונים שלו – מספיק להוכיח שהוא שייך ל"הם".

טוענים שנתניהו יוצר קיטוב בכוונה. האם זה נחשף בגלוי?

אסטרטגיית הקיטוב נותרה ברוב המקרים מרומזת ובלתי מוצהרת, אך מדי פעם היא נחשפת בבירור. אחת הדוגמאות לכך הייתה בפברואר 2020, כשפורסמו בתוכנית התחקירים "עובדה" בערוץ 12 הקלטות של נתן אשל – מקורב לנתניהו ולשעבר ראש הסגל בלשכתו.

נתן אשל ב-2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

בשיחה מוקלטת עם איש תקשורת שאותו ניסה לגייס לקמפיין הליכוד, תיאר אשל בגלוי את האסטרטגיה של הקמפיין. הוא התייחס בסגנון מתנשא וגזעני ביותר לציבור מצביעי הליכוד, ותהה בקול רם למה הציבור הזה, "שונא את התקשורת ואת הממסד". לדברי אשל באותה שיחה:

"עכשיו, בציבור הזה – אני קורא לו אפילו הלא-אשכנזי הזה, כן – מה מחמם אותו? הרי הוא אומר: מה? הם? יעשו לי בזה? נראה להם. למה הם שונאים את התקשורת? למה הם צעקו הו הא מה קרה נוני (מוזס) אכל אותה אחרי הבחירות? הם שונאים הכול. השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו".

המשפט האחרון מסכם את השיטה כולה. אשל תיאר איך שנאה כלפי כל גורם ביקורתי – מהתקשורת ועד היריבים הפוליטיים – הופכת לכוח מלכד עבור מצביעי הקמפיין. 

זו לא הייתה החלקה מקרית. אשל תיאר, בשפה תפעולית וקרה, איך תיק פלילי או פרשה ציבורית נגד נתניהו לא רק אינם פוגעים בו בקרב מצביעיו – אלא לעיתים אף מחזקים אותו, כי הם מאששים את הנרטיב שלפיו "כולם נגדו", כביכול.

אבל החשיפה נתנה הצצה נדירה למנגנון עצמו: לא קיטוב כתאונה, אלא קיטוב כתוכנית עבודה מוצהרת מאחורי דלתיים סגורות.

בתגובה, נתניהו עצמו התנער בפומבי מהדברים, מסר שהתקשר לאשל והבהיר שהדברים אינם מקובלים עליו, וש"הליכוד הוא הבית של כל חלקי החברה הישראלית". 

שקמה ברסלר וח"כ טלי גוטליב מגיעות לדיון בבית המשפט בתביעת הדיבה של ברסלר נגד גוטליב בבית המשפט המחוזי בלוד, 17 בספטמבר 2024 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אומרים שנתניהו יוצר קיטוב בעם. יש לזה בסיס מחקרי?

מחקר חדש של ד"ר נעמה רבלין-אנגרט וד"ר גיא מור-לן מהאוניברסיטה העברית, תחת הכותרת "האויב מבפנים" שהוצג בכנס EMNLP 2025 ניסה למדוד את הקיטוב בחברה הישראלית בכלים חישוביים.

החוקרים בנו מאגר של יותר מ-10,000 משפטים מנאומים בכנסת (1993–2023), פוסטים בפייסבוק של פוליטיקאים (2018–2021) וכתבות חדשותיות, ותייגו אותם לפי מידת "שיח הדה-לגיטימציה הפוליטי" (PDD) שנמצא בהם – שיח שתוקף לא מדיניות, אלא את עצם הלגיטימיות של קבוצות פוליטיות ומוסדות.

הממצא המרכזי: היקף השיח מהסוג הזה עלה בעקביות לאורך שלושת העשורים שנבדקו, עם עלייה חדה במיוחד מ-2020 ואילך. שיעור המשפטים המסווגים כדה-לגיטימציה בנאומים בכנסת עלה מכ-6.6% בשנים 1992–2019 לכ-9.8% בשנים 2019–2023 – עלייה שהחוקרים מציינים כמובהקת סטטיסטית.

כשבודקים הבדלים בין מחנות פוליטיים לאורך כל התקופה (1992–2023), המחקר מוצא שהמחנה הימני מוביל בשיעור הדה-לגיטימציה הממוצע, אחריו השמאל ולבסוף המרכז.

"מצעד הבהמות" שארגנו בירושלים חרדים-לאומיים נגד קהילת הלהט"ב, 28 ביולי 2011 (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

ועוד ממצא שנוגע לאופי הדה-לגיטימציה: בקרב דוברים מהימין, ורק אצלם, הדה-לגיטימציה מכוונת באופן בולט לקבוצות וגופים שלמים, כמו "השמאל", או מרצ, ולא רק כלפי אישים בודדים, כמו אצל דוברים מהשמאל והמרכז. כלומר, בימין לא רק תוקפים יריבים אידיאולוגיים ואישיים, אלא מסמנים קולקטיבים שלמים כבלתי לגיטימיים. זהו בדיוק הדפוס שמתואר לעיל: לא רק "פלוני טועה", אלא "כל הקבוצה הזאת פסולה".

לסיכום: זהו אינו רק סיפורו של אדם אחד שמתנהג באופן מפלג מתוך טבעו האישיותי. זהו סיפור על מנגנון שנבנה במודע ומתגמל את מי שמשתמש בו. שפה שהופכת יריב ל"אויב" אינה תקלה בשיח הציבורי הישראלי; לצערנו, השפה הזאת היא אחת האסטרטגיות המנצחות של נתניהו.

כל עוד ההצבעה בקלפי ממשיכה לתגמל את מי שמשרטט את הקו החד ביותר בין "אנחנו" ל"הם", אין סיבה אמיתית שהמנגנון הזה ייעלם מעצמו.

בנימין נתניהו וחיים דרוקמן על המרפסת בכיכר ציון, 95', צילום מסך מערוץ 2

שאלות שעולות מהנושא

מהו בעצם "מנגנון שמתגמל קיטוב"?

זהו מצב שבו זהות פוליטית שבטית – "אנחנו" מול "הם" – מייצרת נאמנות שאינה תלויה בביצועי השלטון. כישלון, תיק משפטי או שערורייה לא נתפסים כעדות נגד המנהיג, אלא כהוכחה נוספת לכך שהוא נרדף. כך הופך הקיטוב עצמו לנכס פוליטי ולא רק לתוצר לוואי לא רצוי.

מה ההבדל בין ביקורת פוליטית לגיטימית לבין דה-לגיטימציה?

ביקורת מתייחסת למדיניות או למעשים קונקרטיים, ומשאירה את זכותו של היריב להשתתף במשחק הדמוקרטי בעינה. דה-לגיטימציה תוקפת את עצם הזכות של היריב להיחשב שחקן לגיטימי – למשל באמצעות תיוגים כמו "אויב" או "בוגד" – כך שהשאלה כבר לא "מה נכון לעשות" אלא "מי מותר לו בכלל לדבר".

מי הוא נתן אשל, ומה נאמר בהקלטות שלו מ-2020?

אשל, סגן אלוף במילואים, לשעבר מנכ"ל עיתון "הצופה" וסגן העורך הראשי של "ישראל היום", וכיום עוסק בשירותי ניהול ותיווך, בין השאר בעמותת "דע אמת", שימש כראש הסגל בלשכת נתניהו בשנים 2012–2009, עד שהודח מהתפקיד ומהלשכה לאחר שהטריד מינית את אחת העובדות.

אשל הוא מקורב לנתניהו, והמשיך לסייע לו במשימות שונות גם לאחר שהודח. בין השאר היה מעורב בקמפיינים בבחירות ובמשא ומתן להרכבת קואליציות.

בהקלטה שפורסמה בפברואר 2020 הוא תיאר בגלוי, בשפה תפעולית וקרה, כיצד שנאה כלפי גורמים ביקורתיים מאחדת את מצביעי הליכוד – וסיכם זאת במשפט "השנאה היא מה שמאחד את המחנה שלנו". זו הצצה נדירה למנגנון כתוכנית עבודה מוצהרת, ולא כתוצאה מקרית.

האם רק נתניהו והליכוד משתמשים בשפה מקטבת?

לא בדיוק. מחקר אקדמי מצא ששיח הדה-לגיטימציה קיים בכל המחנות הפוליטיים והלך וגבר לאורך שלושה עשורים. ההבדל המרכזי הוא שדוברים מהימין נוטים לסמן גם קבוצות וגופים שלמים כבלתי לגיטימיים, בעוד שדוברים מהמרכז והשמאל מסמנים כבלתי לגיטימיים רק אישים פוליטיים ספציפיים.

ח"כ ניסים ואטורי והשר עמיחי אליהו בפריצה לבסיס שדה תימן, 29 ביולי 2024 (צילום: דודו גרינשפן/פלאש90)

האם יש הבדל בין שיח הדה-לגיטימציה בכנסת לבין השיח ברשתות חברתיות?

המחקר מוצא ששיעור הדה-לגיטימציה דומה למדי בין נאומים בכנסת לבין פוסטים וציוצים ברשתות. אבל שיח הדה-לגיטימציה ברשתות החברתיות מאופיין במידה רבה עוד יותר של גסות רוח, האשמות בפגיעה בטובת הכלל ותקיפות של קבוצות שלמות מאשר בנאומים במליאת הכנסת.

האם יש הבדל בין גברים לנשים בשימוש בשיח הדה-לגיטימציה?

כן. המחקר מצא שפוליטיקאים גברים משתמשים בשיח דה-לגיטימציה בשיעור גבוה מעט, אך באופן עקבי ומובהק סטטיסטית, יותר מפוליטיקאיות – הן בנאומים בכנסת והן בפוסטים בפייסבוק.

מתי שיח הדה-לגיטימציה הגיע לשיאו?

המחקר מזהה קפיצות ברורות בשיעור הדה-לגיטימציה סביב מערכות בחירות, ודעיכה משמעותית בתקופות שלאחר הקמת ממשלות, כאשר האינטרס הפוליטי עובר מגיוס מצביעים והשמצת יריבים להרכבת קואליציות. הירידה בולטת יותר בקרב חברי קואליציה מאשר בקרב חברי אופוזיציה.

מה ההבדל בין תיוג כמו "האליטות" לבין ביקורת כלכלית-חברתית לגיטימית?

ביקורת לגיטימית מתמקדת במדיניות קונקרטית – למשל פערים כלכליים או ריכוזיות. תיוג של קבוצות כ"אליטות", לעומת זאת, פוסל מראש כל ביקורת שמגיעה ממי שנתפס כמשכיל, אמיד או עירוני, בלי קשר לתוכן הטענות שלו – וכך הופך את זהות הדובר, ולא את דבריו, לנושא הדיון.

האם מנגנון הקיטוב עשוי להיעלם מעצמו?

אין לכך סיבה מובנית. כל עוד ההצבעה בקלפי ממשיכה לתגמל את מי שמשרטט את הקו החד ביותר בין "אנחנו" ל"הם", התמריץ להשתמש בשפה הזו נשאר בעינו. 

מקורות: שי בזק, ריאיון ל"מעריב" (30 שנה לעליית נתניהו) · אבישי בן חיים, ערך ויקיפדיה · אבישי בן חיים, פוסטים ב-X וב"מעריב" · עמוד הפייסבוק של בנימין נתניהו, ינואר 2023 · דוד אמסלם, ניתוח "שומרים" · אמיר אוחנה על "פקידוסטאן", "מידה" (2019) · הודעת לשכת ראש הממשלה על הקלטת קצין שב"כ (2025) · בצלאל סמוטריץ', ynet, דצמבר 2025 · הקלטות נתן אשל, "גלובס" ו"הארץ", פברואר 2020 · רבלין-אנגרט ומור-לן, "The Enemy from Within", EMNLP 2025, ACL Anthology ו-arXiv

יורם כץ הוא מהנדס מחשבים, יוצא תעשיית ההיי-טק הישראלית וכן בוגר החוגים לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית