מלכוד הורמוז - כשכוח מעצמתי עולמי פוגש מציאות אזורית

המפרץ הפרסי מוסיף להוות את אחד המרחבים הגיאופוליטיים והאסטרטגיים המרכזיים בזירה הבינלאומית, בעיקר בשל מיקומו הייחודי ומשאבי האנרגיה העשירים המרוכזים בו.

כמעבר ימי שדרכו זורם נתח מרכזי מאספקת הנפט והגז הטבעי בעולם, מצר הורמוז אינו רק עורק מסחר קריטי, אלא גם זירה קבועה לחיכוך גיאופוליטי בין כוחות אזוריים למעצמות.

בעוד ארצות הברית מוסיפה לראות בשמירה על חופש השיט ובבלימת השפעתה של איראן יעדים אסטרטגיים ראשונים במעלה, מציאות הדינמיקה האזורית מוכיחה שוב ושוב כי עוצמתה הצבאית של מעצמת-על אינה מתורגמת באופן אוטומטי ליכולת הכתבה מדינית.

בעוד שארה"ב רואה עדיין בשמירה על חופש השיט ובבלימת השפעת איראן יעדים אסטרטגיים, הדינמיקה האזורית מוכיחה שוב שעוצמתה הצבאית של מעצמת-על אינה מתורגמת אוטומטית ליכולת הכתבה מדינית

הפרדוקס האסטרטגי במפרץ הפרסי מתבטא בפער שבין נוכחות צבאית גלובלית לבין היכולת להניע שחקנים אזוריים לפעול בניגוד לאינטרסים הקיומיים שלהם. בעוד וושינגטון נוטה לנתח את המאזן האזורי במונחים של הפעלת כוח, סנקציות ובריתות צבאיות, השחקנים המקומיים פועלים מתוך גאוגרפיה ותפיסות ביטחון שונות לחלוטין.

במוקד דינמיקה זו עומד יחסה של עומאן לאיראן. בניגוד לשכנותיה במפרץ, מסקט מתמידה זה עשורים במדיניות חוץ עצמאית, המבוססת על ניטרליות פעילה, תיווך וקיום ערוצי תקשורת פתוחים עם טהרן.

ניטרליות זו אינה נובעת רק מתוך אופורטוניזם גיאופוליטי, אלא נשענת עמוקות על הזהות הדתית וההיסטורית הייחודית של הסולטנות – הזרם האיבאדי (אבאצ'י). המסורת האיבאדית (אבאצ'ית), הדוגלת בפשרנות, הסכמיות והימנעות מהתקוטטות קוטבית, מהווה את המסד הרעיוני לתפיסה העומאנית של "אויב של אף אחד, חבר של כל אחד".

שורשי הגישה הפרגמטית כלפי טהרן מגיעים עד לימי שלטונו של השאה, אך היא שרדה גם את המהפכה האסלאמית של 1979, את מלחמת איראן-עיראק, ואת תקופות השיא של הלחץ האמריקאי. עבור עומאן, איראן אינה איום מופשט שיש למגרו, אלא שכנה גאוגרפית קבועה שעימה יש לחלוק את השליטה במצר הורמוז.

מאזן האינטרסים העומאני מוכתב מהבנה בסיסית: עימות חזיתי מול טהרן יסכן בראש ובראשונה את ביטחונה של הסולטנות עצמה, בעוד נוכחות מעצמתית עשויה להיות זמנית ומשתנה בהתאם לתמורות פוליטיות פנימיות בוושינגטון.

הניטרליות העומאנית לא נובעת רק מאופורטוניזם גיאופוליטי, אלא מהזהות הייחודית של הסולטנות – הזרם האיבאדי הדוגל בפשרנות- המסד הרעיוני לתפיסת "אויב של אף אחד, חבר של כל אחד" העומאנית

הניסיונות האמריקאיים להפעיל לחץ כבד על עומאן – כולל איומים מפורשים או דרישה נחרצת לסגירת ערוצי התיווך – הדגישו את כשל ההבנה האמריקאי של מאזני ההרתעה המקומיים. במקום להרתיע את טהרן או לנתק את מסקט מציריה האזוריים, איומים אלו חשפו את מוגבלות ההשפעה האמריקאית.

עבור עומאן, כניעה לדרישות אלו משמעותה הייתה פירוק הנכס האסטרטגי המרכזי שלה: מעמדה כמתווכת הוגנת ואמינה. יתרה מזו, הסלמה צבאית באזור הורמוז תחשוף את עומאן למכה ישירה, הן בתחום הביטחוני והן בתחום הכלכלי, מבלי שהמטרייה האמריקאית תוכל לספק לה הגנה מלאה מפני תגובה איראנית אסימטרית.

תגובתה השקטה אך הנחרצת של מסקט הוכיחה כי בעיתות משבר, זיקתה של מדינה אזורית להישרדותה ולביטחונה ארוך הטווח גוברת על הציות לתכתיביה של מעצמה פטרונית.

המקרה העומאני מעלה שאלות יסוד באשר לאפקטיביות של אסטרטגיות הכפייה הדיפלומטית והצבאית במזרח התיכון. ניסיון לכפות על מדינה אזורית לבחור צד באופן מוחלט בעימות מורכב נוחל כישלון כמעט מובנה, כאשר המחיר הנדרש מאותה מדינה עולה בהרבה על התמורה המוצעת.

חרף מדיניות של אולטימטומים, גישה ריאליסטית יותר עבור ממשל אמריקאי תתמקד בניצול ערוצי התיווך העומאניים כדי ליצור מנגנונים לניהול סיכונים, למניעת חישוב מוטעה, ולהבטחת הבנות שקטות סביב משטר השיט במצר.

הפיכתה של עומאן מנכס דיפלומטי ליעד ללחצים פוליטיים פוגעת בארכיטקטורת הביטחון האזורית כולה ומצמצמת את כלי המשחק הדיפלומטיים העומדים לרשותן של מדינות המערב.

תגובתה השקטה אך הנחרצת של מסקט לאולטימטום האמריקאי הוכיחה, כי בעיתות משבר, זיקתה של מדינה אזורית להישרדותה ולביטחונה ארוך הטווח – גוברת על הציות לתכתיביה של מעצמה פטרונית

מהזווית של המשפט הבינלאומי, משטר השיט במצר הורמוז מעלה סוגיה משפטית מורכבת. בעוד ארצות הברית ומדינות המערב נאחזות ב"זכות המעבר במצר" המעוגנת באמנת האו"ם למשפט הים – המבטיח חופש שיט רציף ובלתי ניתן להשעיה – איראן, שחתמה על האמנה אך לא אשררה אותה, טוענת לתחולתו של משטר "מעבר תמים" בלבד.

הבחנה זו אינה טרמינולוגית בלבד: מעבר תמים מעניק למדינה החופית סמכויות נרחבות בהרבה להגבלת שיט מטעמי ביטחון לאומי. עומאן, שאשררה את האמנה, מוצאת את עצמה מתמרנת בין חובותיה הבינלאומיות לבין המציאות הביטחונית בשטח, שבה הפרת האיזון מול טהרן עשויה להביא לשיתוק מעשי של המצר.

במקביל, לחץ אמריקאי כבד וערעור היציבות בנתיבי השיט מביאים עימם השלכות כלכליות וגאופוליטיות רחבות. הזינוק בפרמיות הביטוח הימי מייצר נזק מסחרי לציי סוחר בינלאומיים, ללא תלות בנוכחות הצבאית הישירה של הצי האמריקאי.

בנוסף, כיבואנית הנפט הגדולה ביותר מאיראן וממדינות המפרץ, לסין יש אינטרס עליון בשמירה על יציבות המצר, והלחץ האמריקאי הבלתי-מתפשר דוחף את מסקט ומדינות נוספות במפרץ להדק את התיאום הכלכלי והמדיני מול בייג'ינג כמשקל נגד לאי-הוודאות מצידה של וושינגטון.

תהליכים אלה מתחברים להתפתחות הארכיטקטורה האזורית הרחבה, שבה תהליכי הנרמול – מהסכמי אברהם ועד להסכם בייג'ינג לחידוש היחסים בין ערב הסעודית לאיראן – מייצרים עבור עומאן מרחב תמרון נוח שבו היא אינה עוד הגורם היחיד במפרץ המקיים דיאלוג רציף מול טהרן.

בסיכומו של דבר, הדינמיקה סביב מצר הורמוז ויחסי עומאן-איראן מציגה שיעור מאלף ביחסים בינלאומיים: אסימטריה של נחישות וקרבה גאוגרפית גוברות לעיתים (אולי קרובות) על עדיפות טכנולוגית וצבאית מופשטת.

בסיכומו של דבר, הדינמיקה סביב מצר הורמוז ויחסי עומאן-איראן מציגה שיעור מאלף ביחסים בינלאומיים: אסימטריה של נחישות וקרבה גאוגרפית גוברות לעיתים על עדיפות טכנולוגית וצבאית מופשטת

מדיניות חוץ מעצמתית המבוססת על דרישות חד-צדדיות והתעלמות מהערכות הסיכון של שחקנים מקומיים – סופה ליצור תוצאות הפוכות מהמבוקש. היכולת לשמר יציבות במרחב ימי אסטרטגי מחייבת הכרה במגבלות הכוח, כיבוד תפקיד המדינות המתווכות, ונכונות לאמץ ערוצים דיפלומטיים עקיפים גם – ואולי בעיקר – מול יריבים מרכזיים.

רועי כהנוביץ הוא חוקר, מרצה ויועץ לענייני איראן. עמית מחקר במכון לחקר מרכז אסיה והמזרח התיכון ; מחבר הספר איראן והמפרץ הפרסי.