פלסטין חוזרת לשיח הסורי - אך בעיקר ככלי ללגיטימציה

ברבעון השני של 2026 חזרה הסוגיה הפלסטינית לשיח הסורי, אך לא למעמד שמילאה בתקופת בשאר אסד. השינוי החשוב אינו רק בהיקף ההתייחסות, אלא במסגרת שבה היא מוצגת.

במקום שפת "ציר ההתנגדות", המאבק המזוין והזיקה לאיראן, מאמצת ממשלת המעבר הסורית שיח ממלכתי, משפטי ודיפלומטי: ריבונות, משפט בינלאומי, פתרון שתי המדינות, הגנה על ירושלים ואל־אקצא וקשרים בין מוסדות מדינתיים. פלסטין לא נעלמה, אבל היא עברה תהליך של מיסוד וריסון.

השינוי הזה משתלב בסדר העדיפויות הרחב של דמשק. העיקרון המארגן של המדיניות הסורית נותר ביסוס ריבונות המדינה וריכוז מוקדי הכוח בידי הממשלה.

במקום שפת "ציר ההתנגדות", המאבק המזוין והזיקה לאיראן, ממשלת המעבר הסורית מאמצת שיח ממלכתי, משפטי ודיפלומטי. פלסטין לא נעלמה, אך עברה תהליך מיסוד וריסון – שמשתלב בסדר העדיפויות הרחב

שילוב הכוחות הכורדיים, הכפפת המיליציות, המאבק בדאעש, הרחבת השליטה באזורי הגבול והפעילות נגד תשתיות חזבאללה – מוצגים כולם כחלק מאותו מאמץ. גם הפעילות הישראלית בדרום סוריה נתפסת לא רק כאיום ביטחוני, אלא כפגיעה ביכולתה של הממשלה להוכיח כי היא משקמת את המדינה ומשיבה את השליטה בשטחה.

בכל הנוגע להתקדמות מדינית לעבר הסדרה ביטחונית, דמשק המשיכה לדרוש נסיגה ישראלית וחזרה להסכם הפרדת הכוחות מ־1974, אך ברבעון לא נרשמה, במעקב שמקיימת קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", התקדמות בשיח בין שתי המדינות.

זהו ביטוי לפער המלווה את המדיניות הסורית הנוכחית: ההנהגה מבקשת להגן על הריבונות, אך נשענת בעיקר על גינויים דיפלומטיים, נזהרת מעימות ישיר עם ישראל ותלויה בנכונותה של ירושלים להתקדם במשא ומתן.

גם יחסיה של סוריה עם הפלסטינים מבטאים את המפנה בגישה הסורית המסורתית. דמשק בחרה להבליט את הפגישה בין הנשיא אחמד א־שרע לבין משלחת בראשות חוסיין א־שייח', אך ההודעה הרשמית הייתה קצרה וזהירה.

הבחירה ברשות הפלסטינית, ולא בחמאס או בג'יהאד האסלאמי, אינה מקרית. היא מסמנת העדפה לכתובת ממלכתית ולפתרון מדיני, ומתיישבת עם ההתרחקות מאיראן ומחזבאללה ועם ההשתלבות במחנה הערבי הפרגמטי.

הבחירה ברשות הפלסטינית ולא בחמאס או בג'יהאד האסלאמי, לא מקרית. היא מסמנת העדפה לכתובת ממלכתית ולפתרון מדיני, ומתיישבת עם ההתרחקות מאיראן ומחזבאללה ועם השתלבות במחנה הפרגמטי

השיתוף עם ירדן המחיש זאת היטב. סוריה אימצה את השפה הערבית הרשמית: תמיכה בפתרון שתי המדינות, התנגדות לצעדים חד־צדדיים בגדה והכרה באפוטרופסות ההאשמית בירושלים. בכך היא שומרת על ביקורת כלפי ישראל בלי לקבל על עצמה תפקיד מוביל או התחייבות לפעולה. בשורה התחתונה, הסוגייה הפלסטינית משמשת אפוא אמצעי לחיזוק היחסים האזוריים ולבניית הלגיטימציה של "סוריה החדשה", יותר מאשר יעד מדיניות עצמאי.

הפער בין השיח הרשמי, התקשורתי והציבורי מחדד את התמונה. בעוד הממשלה הסורית הסתפקה ב־11 הצהרות זהירות, התקשורת הממלכתית עסקה בהרחבה באסירים, בהתנחלויות ובהפרות ישראליות, ואף קשרה בין ההתיישבות בגולן למדיניות בגדה.

בראשית אפריל התקיימו מחאות תמיכה בפלסטינים במוקדים רבים ברחבי סוריה. הן העידו כי הסולידריות הציבורית לא נעלמה, אך ההנהגה נמנעה מלאמץ את האנרגיה הזאת כקו מדיני מחייב.

אפשר שהחלוקה הזו מהווה אסטרטגיה מכוונת של הממשלה, שמאפשרת לה לנווט בין תביעות ואינטרסים שונים. התקשורת יכולה לבטא ביקורת חריפה ולהעניק מקום לסולידריות הציבורית, בעוד הדרג המדיני שומר על עמימות ועל חופש פעולה.

כך דמשק נהנית מן ההון הסמלי של התמיכה בפלסטינים, בלי לשלם את המחיר המדיני והביטחוני הכרוך במדיניות לעומתית. ואולם, כאשר הפער נעשה קבוע, פלסטין עלולה להישאר סמל ציבורי רב־עוצמה אך חסר השפעה ממשית על החלטות השלטון.

כך דמשק נהנית מההון הסמלי של התמיכה בפלסטינים, בלי המחיר המדיני והביטחוני של מדיניות לעומתית. כשהפער נעשה קבוע, פלסטין עלולה להישאר סמל ציבורי עוצמתי, אך חסר השפעה ממשית על החלטות השלטון

מבחינת דמשק, העדיפות ברורה: הכרה בינלאומית, השקעות, סחר, תשתיות ושיקום. ההנהגה מבקשת להמיר סיוע הומניטרי בשותפות כלכלית ארוכת טווח ולהציג את סוריה כשחקן יציב ואטרקטיבי. זהו מהלך פרגמטי ומובן, אך גם מחושב מאוד. הסוגיה הפלסטינית נשמרת כל עוד היא מסייעת להשתלבות הערבית ואינה מסכנת את תהליך השיקום. סוריה החדשה אינה מוותרת על פלסטין, אך היא הופכת אותה מעיקרון אידיאולוגי לכלי מדיני מבוקר. בכך טמון השינוי – וגם גבול המחויבות.

ד"ר כרמית ולנסי היא חוקרת בכירה וראש תחום סוריה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), חוקרת בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה ומחברת הספר "סוריה במהפכה - מלחמת האזרחים ונפילת שושלת אסד".