"מה אתה חושב שעשינו בגטו" - הארכיון של אורי אורלב

אחד הארכיונים המיוחדים והמרגשים שבמכון גנזים של אגודת הסופרים הוא הארכיון של הסופר אורי אורלב, שבאחרונה מלאו ארבע שנים לפטירתו. אוּרי אוֹרְלֵב (24 בפברואר 1931 – 25 ביולי 2022) היה סופר, משורר ומתרגם, אשר רבים מהידועים שבספריו עסקו בילדותו בשואה. זכה בפרסים ישראליים ובינלאומיים, ובהם החשוב ביותר בתחום ספרות הילדים – פרס אנדרסן.

נזכרת אדיבה גפן, יו"ר גנזים: "כחודש לאחר מותו פניתי לאלמנתו יערה. היא שמחה על הפנייה, וברצון הסכימה להעביר אלינו לגנזים את עזבונו הספרותי. אוצר גדול של כתבי יד, מכתבים ומסמכים רבים. סידרנו, קטלגנו וסרקנו אותו, והיום הוא זמין לכל מעיין וחוקר בארץ ובעולם".

אורלב נולד בוורשה, בירת פולין, בשם יז'י הנריק אורלובסקי, אך היה ידוע בכינוי החיבה יורק. הוא גדל בבית מתבולל, וכילד כלל לא ידע שהוא יהודי. כשפרצה מלחמת העולם השנייה גויס אביו לצבא הפולני. אורי נשלח עם משפחתו לגטו ורשה, שם נרצחה אימו על ידי הגרמנים.

אורלב נולד בוורשה, פולין, גדל בבית מתבולל וכילד כלל לא ידע שהוא יהודי. כשפרצה מלחמת העולם השנייה גויס אביו לצבא הפולני ואורי נשלח עם משפחתו לגטו ורשה, שם נרצחה אימו על ידי הגרמנים

דודתו טיפלה בו ובאחיו קז'יק, והצליחה להבריח אותם לאזור הפולני של ורשה. לאחר מכן הועברו לבית מבודד בכפר, והוחבאו עד קיץ 1943. משם נשלחו עם דודתם למחנה הריכוז ברגן-בלזן, עד ששוחררו כעבור כשנתיים, באפריל 1945, על ידי הצבא הבריטי.

שנים נוראות אלו הונצחו בספרו הראשון "חיילי עופרת" – למעשה האוטוביוגרפיה שלו: סיפורם של שני ילדים יהודים העוברים את ילדותם בפולין הנתונה תחת השלטון הנאצי. אורי הוא הילד יורק, אחד משני הילדים. לאחר מכן סיפר כי הוא מסוגל לספר על השואה בעיני ילד בלבד, וכל ראייה אחרת מסוכנת עבורו.

עטיפת הספר של אורי אורלב "חיילי עופרת"

כאשר ראיין אותו ירון אביטוב לעיתון "העיר" ב-17/8/1984, אתגר אותו בשאלה רגישה – השאלה מתייחסת לספר הילדים המפורסם ביותר של אורלב, "האי ברחוב הציפורים". "הסיפור חיובי מדי", העיר המראיין, "מפרק י"ח ואילך מצטברת בו ורדרדות יתר בתוך עולמו של ילד, המנסה לשרוד בתוך הזוועה של השואה, שזורים בזה אחר זה ימים מאושרים, כמעט קייטנה שיש בה הכול, משחק כדורגל, החלקה על קרח, אהבה לילדה בת גילו ואפילו קניות במכולת. אני לא קניתי את הגודש החיובי הזה, שפגם בעיני באמינות העלילה".

ההערה המקניטה חילצה סוף סוף את אורלב משריונו העבה: "זה היה קיים. מה אתה חושב שעשינו בגטו? מה עושים היום בטלוויזיה ביום השואה? לוקחים את כל האנשים המתים והגופות, אבל את החיים של השואה לא מראים בכלל. גדר תיל נחרטת טוב בזיכרון, אבל גם מעמידה חיץ רגשי בין הצופה לתקופה. אתה לא יכול להזדהות, כי זה לא נראה לך אמיתי. אבל זה היה אמיתי".

ההערה המקניטה חילצה את אורלב משריונו העבה: "מה אתה חושב שעשינו בגטו? מה עושים היום בטלוויזיה ביום השואה? לוקחים את כל האנשים המתים והגופות, אבל את החיים של השואה לא מראים בכלל"

"כל זמן שילדים חיים, הם עדיין ילדים, והם משחקים", הבהיר אורלב. "כשילדים מתו ברחוב אחר, אני החלקתי על קרח. קראתי ספר של קורצ'אק, שבו מתוארת סצנה של ילדים משחקים ברחוב עם סוס ליד ילד גוסס. הם זזו כמה צעדים והמשיכו במשחק. תקרא את היומן של אנה פרנק. היא לא התאהבה? כמו שהילד ברחוב ב'האי ברחוב הציפורים' נשאר בחיים, כך אני נשארתי בחיים… אנשים חיו גם במצבים קשים. לחיות זה גם לצחוק".

בהתרגשות רבה גילו עובדי גנזים את כתב היד של "חיילי עופרת" – שהיה לרב מכר, תורגם לשפות רבות וזכה לפרסום עולמי. כשאוחזים בדפים המצהיבים של הספר הזה, שאותו החל לכתוב בגיל 23, ניכרים חבלי היצירה הראשונים.

חוקרים ואוהבי ספרות יגלו בכתב היד הזה לא רק את הגולמיות של יצירת אמנות לפני ליטושה, אלא גם שגיאות כתיב תמימות של מי שתוך כדי כתיבה שיפר את העברית שלו (תגליות כאלה נחשפות בגנזים גם אצל יוצרים חשובים אחרים, כמו לאה גולדברג, שהעברית לא הייתה שפת אימם). לאחר המלחמה עלה לארץ ישראל.

מרתק היה להשוות בין המקור בכתב היד, לבין המהדורה המחודשת של "חיילי עופרת" (כתר, 1989), לראות את ההבדלים שבין הגרסה המקורית שבגנזים ובין הספר המודפס.

"כל זמן שילדים חיים, הם עדיין ילדים והם משחקים", הבהיר אורלב. "כשילדים מתו ברחוב אחר, אני החלקתי על קרח. בספר של קורצ'אק קראתי סצנה על ילדים משחקים ברחוב עם סוס ליד ילד גוסס. הם זזו והמשיכו במשחק"

חיוך עלה על פניי כאשר קראתי את מה שכתב אורלב בפתיחה למהדורה החדשה: "כשחזרתי ועיינתי בספרי, החלטתי לתקן את השפה שעורכי ההוצאה הראשונה עשו בה כבתוך שלהם". אין כמו נחת רוח של ארכיונאי, שמכיר את הגלגול הראשון, המקורי והנדיר, כפי שיצא תחת ידי הסופר.

כתב היד של "חיילי עופרת" לאורי אורלב (צילום: באדיבות ארכיון גנזים)

יצחק בר יוסף הוא סופר וארכיונאי במכון גנזים. חתן פרס קוגל ופרס ראש הממשלה.