בן גביר מונע פרסום של נתונים על היקף הפשיעה

החלטת ממשלה מחייבת את משטרת ישראל לפרסם נתוני פשיעה מדי רבעון, אך בפועל נתוני 2025 טרם פורסמו במלואם. לפי חשיפת "כאן חדשות", השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הנהיג נוהל שמחייב העברת כל בקשת חופש מידע רגישה ללשכתו – הליך שגרם לעיכוב שיטתי בפרסום נתונים על גניבת כלי נשק, ירי בפזורה הבדואית ומספרי שוטרים בשטח.

הייעוץ המשפטי לממשלה קבע כי לשר אין סמכות חוקית לעכב את הפרסום, שכן המשטרה מוגדרת בחוק חופש המידע כרשות עצמאית שאינה כפופה בעניין זה לדרג הפוליטי. ההליך התקין קובע שקצין בדרגת סגן ניצב, הממונה על חופש המידע, מטפל בבקשות ומפרסם את הנתונים בלי מעורבות של השר – נוהל שהמסמך שנחשף מראה כי בן גביר עקף אותו באופן שיטתי.

אילו נתונים בדיוק מעוכבים אצל השר?

לפי כאן חדשות, בין הנושאים שלשכת השר דרשה לטפל בהם נמצאים נתונים על עיכובי יהודים בהר הבית, מדיניות המשטרה במחוז ש"י ונתוני פשיעה פלילית – כלומר נושאים שיש להם משמעות פוליטית ישירה עבור השר עצמו.

דוגמה מתועדת: בקשה בנושא עיכוב יהודים בהר הבית הוגשה בספטמבר 2024. בנובמבר ביקשה המשטרה ארכה, שאושרה בידי המפכ"ל דני לוי – והמענה הרשמי למבקש ניתן רק בינואר 2025, אף שהתשובה עצמה הוכנה במרחב דוד כבר בספטמבר. הבקשה, במילים אחרות, "חנתה" ארבעה חודשים בתוך המשטרה בלי סיבה תפעולית. גם כשהגיע מענה, הוא כלל רק חלק מהנתונים המבוקשים.

למה המשטרה הפסיקה לפרסם את נתוני הפשיעה?

לפי התנועה לחופש המידע, שקיבלה בעבר נתוני פשיעה בעקבות מאבק משפטי, המשטרה הפסיקה לפרסם את הנתונים באופן יזום מאז כניסתו של בן גביר לתפקיד. נכון לתחילת 2026, נתוני הרבעון הראשון של אותה שנה עדיין לא פורסמו – חרף החלטת ממשלה מפורשת המחייבת פרסום רבעוני.

בישיבת ועדת הכנסת מ-10 בפברואר 2026 נמסר כי רק בשבוע שלאחר הדיון יישבו נציג המשרד לביטחון לאומי ונציג אגף התכנון כדי להתחיל לעבד את נתוני הרבעון הראשון של 2026 – כלומר, כחודשיים אחרי תום הרבעון עצמו.

חברת הכנסת מירב בן ארי מסרה בדיון כי הוועדה הייתה מחויבת לפי חוק לקיים את הדיון בתוך עשרה ימים מרגע אישורו, ולמעשה התכנסה רק כעבור חודש וחצי.

האם יש נתונים על עיכובים נוספים מעבר לפרשה אחת?

כן. לפי התנועה לחופש המידע, המשטרה ממשיכה להסתיר גם את השנתון הסטטיסטי של הפשיעה לשנת 2024 – מסמך שבעבר פורסם באופן יזום מדי שנה. בעתירה נפרדת נדרשה התנועה להיאבק גם על נתוני גניבות רכב, לאחר שהמשטרה לא השיבה לבקשת מידע במשך יותר מ-130 ימים.

הדפוס חוזר על עצמו בכמה סוגי בקשות שונים – נתוני אלימות במשפחה, נתוני מעצרים ונתוני כוח אדם משטרתי – ולא מדובר במקרה חריג בודד אלא במדיניות עקבית של עיכוב שיטתי, כפי שהיא מתועדת במסמכי חופש המידע שהוגשו למשטרה עצמה.

מה זה אומר בפועל למי שמנסה לעקוב אחרי מפת הפשיעה באזור מגוריו?

אזרח שמבקש לדעת כמה אירועי ירי, שוד או פריצה אירעו ביישוב שלו ברבעון האחרון נתקל בקיר. הנתונים שהיו אמורים להתפרסם ביוזמת המשטרה, לפי החלטת ממשלה, מגיעים לציבור רק אחרי מאבק משפטי ממושך – אם בכלל.

משמעות הדבר היא שהפיקוח הציבורי על אופן ניהול המאבק בפשיעה תלוי כיום לא בהחלטת הממשלה שהתקבלה, אלא ברצונה הטוב של לשכת השר לאשר כל בקשה לגופה. זהו היפוך של עקרון היסוד בחוק חופש המידע – שקובע שהשקיפות היא ברירת המחדל, וההסתרה היא החריג שמחייב הנמקה.

מי בכלל אחראי לאכוף את החלטת הממשלה על פרסום הנתונים?

כאן נחשף החור המרכזי: החלטת הממשלה שמחייבת פרסום רבעוני יזום אינה מלווה במנגנון אכיפה שמפעיל מישהו כשהמועד חולף בלי פרסום. אין קנס, אין דיווח אוטומטי לכנסת ואין גורם שמחויב להתריע כשלא עומדים בלוח הזמנים.

בפועל, הבדיקה היחידה שמתקיימת היא זו שגורמים חיצוניים – עיתונאים, ארגוני שקיפות ועותרים – עורכים בעצמם, שנה אחרי שנה, מול אותו משרד. כשהגוף שאמור לפרסם את הנתונים הוא גם הגוף שקובע בפועל מתי ואם לפרסם אותם, ההחלטה המקורית של הממשלה הופכת להצהרת כוונות בלי שיניים.

גם הפיקוח הפרלמנטרי הרגיל על כך מוגבל כרגע: הכנסת נמצאת בפגרת הבחירות מ-17 ביולי 2026, ופעילותה מצטמצמת לוועדת ההסכמות בלבד עד הבחירות – כך שגם הבמה שבה התקיים הדיון בפברואר אינה זמינה כעת לביקורת שוטפת.

מה נדרש כדי שהחלטת הממשלה תיאכף בפועל?

התיקון כאן אינו שאלה של מדיניות שנויה במחלוקת – החלטת הממשלה כבר קיימת, וכל שנדרש הוא לאכוף אותה. שלושה צעדים מוסדיים נדרשים לשם כך.

ראשית, להחזיר את הטיפול בבקשות חופש המידע לקצין המוסמך, בלי מסלול אישור נפרד דרך לשכת השר. שנית, לקבוע דיווח אוטומטי לגוף המוסמך בכנסת כשמועד פרסום רבעוני חולף בלי נתונים, כך שהפיקוח לא יהיה תלוי בעתירות חוזרות. שלישית, לפרסם לוח זמנים ציבורי קבוע לנתוני הפשיעה, כפי שנהגה המשטרה לפני 2023, כדי שהציבור יוכל לבדוק עמידה בו בלי בקשת מידע נפרדת בכל פעם.

שאלות לבוחר

אם הייעוץ המשפטי לממשלה קבע שאין לשר לביטחון לאומי סמכות חוקית לעכב פרסום נתוני משטרה, מדוע ממשיך בן גביר לדרוש שכל בקשה רגישה תעבור דרך לשכתו?

אם בקשה בנושא הר הבית "חנתה" ארבעה חודשים במשטרה בלי סיבה תפעולית מתועדת, מי בתוך המשרד לביטחון לאומי אחראי לעיכוב הזה – והאם מישהו נדרש להסביר אותו?

אם החלטת ממשלה מחייבת פרסום רבעוני של נתוני פשיעה, ונתוני 2025 טרם פורסמו במלואם, מדוע לא הופעל מנגנון אכיפה כלשהו על המשרד לביטחון לאומי?

אם המשטרה מוגדרת בחוק כרשות עצמאית לעניין חופש המידע, מהו הבסיס המשפטי שעליו נשען הנוהל המחייב העברת כל בקשה רגישה ללשכת השר?

סיכום

אזרח שרוצה לדעת מה קורה ברחוב שלו נדרש כיום להסתמך על עתירות משפטיות ועל חשיפות תקשורתיות, ולא על הנתונים שהחלטת ממשלה כבר חייבה לפרסם.

כשהגורם שמעכב את הנתונים הוא בדיוק הגורם האמון על הביטחון האישי של האזרחים, השקיפות כברירת מחדל הופכת לסיסמה בלבד. ומה הדבר מעיד על סדר העדיפויות של המשרד לביטחון לאומי שהוא מוצא זמן ומשאבים לעקוב אחרי בקשות מידע רגישות פוליטית – אך לא כדי לעמוד בלוח הזמנים שהממשלה עצמה קבעה?

מקורות עיקריים: כאן חדשות – הייעוץ המשפטי: בן גביר לא יוכל לעכב פרסום נתוני משטרה; כאן חדשות – כך שולט בן גביר בנתונים שהמשטרה מחויבת לפרסם; ynet – עימות בכנסת על הסתרת נתוני הפשיעה

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.