הדמוקרטיה הישראלית בסכנה, אסור לתת לשיעור ההצבעה לרדת

ב-27 באוקטובר 2026 ייגשו אזרחי ישראל לקלפי בבחירות לכנסת ה-26. הם יעשו זאת בעוד הדמוקרטיה שבה הם מצביעים נשחקת בשקט.

בשנת 2024 הוציא מכון המחקר V-Dem את ישראל מקטגוריית הדמוקרטיות הליברליות, לראשונה זה כחמישה עשורים. באותן שנים ירד ציון החופש של ישראל בדוח Freedom in the World מ-81 ל-73 נקודות.

שחיקה כזאת אינה מתרחשת ביום בחירות אחד, אלא לאורך זמן. הכלי היחיד שנותר בידי האזרח לבלום אותה הוא הפתק שהוא משלשל לקלפי. אלא ששיעור ההצבעה בישראל ירד מכ-80 אחוז בעבר לכ-70 אחוז כיום, והפער בין קבוצות המצביעים רק גדל.

כפי שיפורט להלן, הימנעות אינה עמדה ניטרלית: היא מעבירה את כובד ההכרעה לידיים אחרות, ולעיתים מבזבזת את הקול לגמרי.

האם הדמוקרטיה הישראלית באמת נסוגה?

מכון V-Dem שבאוניברסיטת גטבורג, המפעיל את מדד הדמוקרטיה המקיף בעולם, סיווג את ישראל ב-2024 כ"דמוקרטיה אלקטורלית" בלבד, לאחר עשור של הידרדרות שנמדדה בין 2013 ל-2023.

שלושה ממדים הובילו לנפילה: התקפות הממשלה על מערכת המשפט, שחיקת האכיפה השוויונית והצפויה של החוק, והחופש מעינויים. גם בדוח העדכני ל-2026 ישראל נותרת בדרגה זו.

המדד ממיין מדינות בארבע דרגות, מהנמוכה לגבוהה: אוטוקרטיה סגורה, שאין בה בחירות רב-מפלגתיות אמיתיות; אוטוקרטיה אלקטורלית, שבה מתקיימות בחירות אך חופש הביטוי וההתאגדות מוגבל; דמוקרטיה אלקטורלית, שבה הבחירות חופשיות והוגנות; ודמוקרטיה ליברלית.

ההבדל בין שתי הדרגות העליונות הוא לב העניין: דמוקרטיה ליברלית מוסיפה על הבחירות גם זכויות פרט ומיעוט, שוויון בפני החוק, וריסון של הרשות המבצעת בידי המחוקק ובתי המשפט. בדיוק הרכיב הזה – ריסון השלטון בידי בית המשפט – הוא שנפגע בחקיקת 2023 והפיל את ישראל דרגה. בראש הדירוג העולמי ניצבות דנמרק, אסטוניה, שווייץ, שוודיה ונורווגיה.

התמונה חוזרת גם אצל Freedom House. הארגון מדרג כל מדינה בשני צירים: זכויות פוליטיות (עד 40 נקודות), הבוחנות את תקינות הבחירות, את הפלורליזם הפוליטי ואת תפקוד הממשל; וחירויות אזרחיות (עד 60 נקודות), הבוחנות את חופש הביטוי והאמונה, את חופש ההתאגדות, את שלטון החוק ואת האוטונומיה של הפרט.

בראש הדירוג ל-2026 עומדת פינלנד עם ציון מושלם, 100, ואחריה ניו זילנד, נורווגיה ושוודיה עם 99. ציונה הכולל של ישראל ירד ב-8 נקודות בתוך כעשור, ל-73, וכיום היא מדורגת לצד ברזיל ונמיביה.

עיקר הנפילה נובע ממרכיב החירויות האזרחיות, שבו קיבלה ישראל 39 מתוך 60, לעומת 34 מתוך 40 בזכויות הפוליטיות. הפער הזה הוא ההגדרה של דמוקרטיה שבה עדיין מקיימים בחירות חופשיות, אך ההגנות הליברליות שסביבן נשחקות.

למה הקול שלי בכלל משנה, אם ממילא הכול מוכרע בלעדיי?

מרכז טאוב ניתח את שיעורי ההצבעה ב-12 אלף קלפיות לפי דירוג חברתי-כלכלי, ומצא שהאשכולות המבוססים מצביעים מעל הממוצע ואילו החלשים מתחתיו, בכל ארבע מערכות הבחירות שנבדקו.

התוצאה: בין 3 ל-5.1 מנדטים "אבדו" בכל מערכה בשל פערי ההצבעה בלבד. בבחירות 2021 עמד המספר על 5.1 מנדטים.

הפערים ניכרים גם בשטח: בבחירות 2022 עמד שיעור ההצבעה ביישובים הערביים על 53.2 אחוז ובפריפריה על 66.8 אחוז, לעומת 82.4 אחוז בקהילות החרדיות. כשקבוצה מצביעה בשיעור נמוך, היא אינה מוחלשת רק ברטוריקה, אלא מאבדת מנדטים ממשיים בכנסת.

כמה קולות באמת הולכים לאיבוד מתחת לאחוז החסימה?

הרבה. אחוז החסימה עלה בהדרגה לאורך השנים, מ-1 אחוז בתחילה, דרך 1.5 ו-2 אחוז, ועד 3.25 אחוז שנקבע לקראת בחירות 2015 ותקף גם לבחירות הקרובות. משמעות הרף היום היא שרשימה זקוקה לכ-150 אלף קולות רק כדי להיכנס לכנסת.

קול שניתן לרשימה שאינה חוצה את הרף אינו עובר לאף מפלגה אחרת: הוא נמחק. ב-2013 אבדו כך 268,795 קולות, ובאפריל 2019 נשבר השיא עם יותר מ-366 אלף קולות שהושלכו לפח.

הדוגמה החדה ביותר היא בחירות 2022. על פני מושבי הכנסת נראתה הכרעה ברורה: 64 מנדטים לגוש שתמך בהקמת הממשלה מול 56 לאופוזיציה. אבל ניתוח של גלובס חשף שבקולות עצמם המרוץ היה צמוד עד כאב.

בין המפלגות שעברו את אחוז החסימה הפריד בין הגושים פער של 29,951 קולות בלבד – פחות מ-0.7 אחוז מהקולות הכשרים. מה שהפך את המרוץ הצמוד לרוב מכריע היה בדיוק הקולות שאבדו: מרצ ובל"ד, שקיבלו יחד כ-290 אלף קולות, והבית היהודי עם כ-57 אלף – כולם נותרו מתחת לרף.

אחוז החסימה לא רק פוסל רשימות קטנות, הוא מסוגל להפוך שוויון כמעט מוחלט בקולות לרוב פרלמנטרי יציב.

הנתונים במבט מרוכז

שאלות לבוחר

1. אם שני מדדים בינלאומיים בלתי תלויים הורידו את דירוג הדמוקרטיה של ישראל בעקבות חקיקת 2023, מדוע הממשלה שיזמה אותה מציגה את המהלך כ"תיקון" ולא כנסיגה מתועדת?

2. אם יותר מ-366 אלף קולות הושלכו לפח באפריל 2019 בגלל אחוז החסימה, מדוע הכנסת שהעלתה אותו ל-3.25 אחוזים אינה נדרשת לבחון מחדש את המחיר הדמוקרטי של הרף?

3. אם בבחירות 2022 הפער האמיתי בקולות בין הגושים היה פחות מ-30 אלף, כיצד ייתכן שהוא תורגם לרוב של 8 מנדטים בכנסת, ומי נהנה מהעיוות הזה?

4. אם שיעור ההצבעה ביישובים הערביים ובפריפריה נמוך בעשרות אחוזים מזה שבקהילות המבוססות, מי מייצג בכנסת את מי שנשאר בבית, ומי מרוויח מהיעדרו?

5. אם מרכז טאוב מצא שעד 5.1 מנדטים אבדו בכל מערכה בשל פערי הצבעה, האם מי שנמנע באמת "לא השפיע", או שהוא בחר עבור אחרים?

סיכום

הדמוקרטיה הישראלית אינה נשברת במכה אחת. היא נשחקת בהדרגה, במדדים שיורדים, בשיעורי הצבעה שנסוגים ובקולות שנמחקים מתחת לאחוז החסימה.

הנתונים מספרים סיפור אחד: כוחו של האזרח הבודד גדול הרבה יותר משהוא מדמיין, וכל קול שנשאר בבית נספר בפועל לטובת מישהו אחר.

השאלה שכל בוחר צריך לשאול את עצמו לקראת ההכרעה ב-27 באוקטובר היא פשוטה: אם ההימנעות שלי אינה מבטלת את ההכרעה אלא רק מעבירה אותה לידיים אחרות, האם אני מוכן לוותר עליה בשקט? והאם דמוקרטיה שנשחקת בשתיקה תיבלם אי-פעם בלי שאשתמש בכלי היחיד שנותר בידי?

מקורות: V-Dem; Freedom House; Our World in Data (סיווג משטרים לפי V-Dem); International IDEA; מרכז טאוב; המכון הישראלי לדמוקרטיה; "גלובס".

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.