לאן נעלמים הילדים?

בחודש יוני האחרון פרסמה ועדת החקירה העצמאית של מועצת זכויות האדם של האו"ם דוח המבקש לתעד את גורלם של ילדים פלסטינים בעזה ובגדה באמצעות עדויות, ממצאים וניתוח משפטי.

מדובר בדוח הראשון שמקדישה הוועדה כולו לילדים הפלסטינים, ואחד המסמכים המקיפים ביותר שפורסמו בשנים האחרונות בנושא. הוא בוחן כיצד המלחמה, מדיניות המעצר ופעולות נוספות של ישראל השפיעו על חייהם, על ביטחונם ועל זכויותיהם של ילדים פלסטינים.

בין היתר מתאר הדוח מעצרים המוניים של ילדים בגדה המערבית וברצועת עזה, וקובע כי ילדים בני 12 ומעלה הופרדו ממשפחותיהם וסווגו בפועל כחשודים בטרור למרות גילם.

בין היתר מתאר דוח ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם של האו"ם מעצרים המוניים של ילדים בגדה וברצועה, וקובע כי ילדים בני 12 ומעלה הופרדו ממשפחותיהם וסווגו בפועל כחשודים בטרור חרף גילם

הדוח מצביע גם על עלייה חסרת תקדים במספר הילדים המוחזקים במעצר מנהלי, ומתאר עדויות על אלימות, התעללות, בידוד וניתוק ממושך של ילדים מהעולם החיצון במהלך מעצרם וכליאתם.

לצד זאת עוסק הדוח גם בהרג ילדים, בפגיעה במערכת הבריאות והחינוך, בעקירה בכפייה, ברעב ובאלימות מתנחלים כלפי ילדים.

אפשר להסכים עם מסקנותיו של הדוח ואפשר לחלוק עליהן, אך קשה להתעלם מהתיעוד המקיף שהוא מציג.

עם זאת, הדוח לא עורר דיון ציבורי של ממש בישראל. על אף שזכה לסיקור תקשורתי מצומצם, עבור רוב הישראלים הוא נותר בלתי מוכר.

דווקא בתקופה שבה ישראל נמצאת תחת בחינה בינלאומית חסרת תקדים, נדמה שמסמכים מסוג זה נדחים עוד לפני שנקראו. עצם העובדה שהם נושאים את סמל האו"ם מספיקה לעיתים כדי לגבש עמדה – בעד או נגד – מבלי להתמודד עם תוכנם.

אפשר להבין את הספקנות. לאורך השנים נמתחה ביקורת, בישראל ומחוצה לה, על עבודתם של מוסדות שונים באו"ם, ובכלל זה על מועצת זכויות האדם. אולם ביקורת על גוף בינלאומי אינה יכולה להחליף הקשבה למסמכים ולסקירות החשובות שהוא מפרסם.

הדוח מצביע גם על עלייה חסרת תקדים במספר הילדים המוחזקים במעצר מנהלי, ומתאר עדויות על אלימות, התעללות, בידוד וניתוק ממושך של ילדים מהעולם החיצון במהלך מעצרם וכליאתם

אם אנחנו סבורים שדוח מסוים מוטה, שגוי או חד־צדדי, הדרך להתמודד איתו אינה להתעלם ממנו אלא לקרוא אותו, לבחון את הראיות שעליהן הוא נשען ולהתווכח עם מסקנותיו.

זו הייתה גם הסיבה שבחרנו לתרגם לעברית את הפרק העוסק במעצרי ילדים. לא משום שאנו מצפים שכל קורא יקבל את מסקנות ועדת החקירה, אלא משום שאנו מאמינים שוויכוח ציבורי אינו יכול להתבסס על כותרות, שמועות או תגובות אוטומטיות. הוא חייב להתחיל מן האפשרות לקרוא את המקור.

תרגום אינו רק העברה של מילים משפה אחת לאחרת. במקרה הזה, הוא גם ניסיון להעביר מציאות משולי שדה הראייה אל מרכזו. ניסיון להשיב אל השיח הציבורי בישראל מסמך שכמעט לא זכה להיקרא, ולאפשר לציבור הישראלי גישה ישירה אליו בעברית.

בסופו של דבר, השאלה אינה רק מה קובעת ועדת החקירה. השאלה היא כיצד אנחנו, כחברה, מתייחסים למסמך המתאר מעשים שלטענת הוועדה נעשו על ידי מדינת ישראל ובשמה. חברה הבטוחה בעצמה אינה חוששת מקריאה ביקורתית של עצמה. היא קוראת מסמכים כאלה, בוחנת את הראיות שעליהן הם נשענים, ומתווכחת עם המסקנות כשהיא סבורה שהן שגויות, אך אינה בוחרת שלא לדעת.

מעצר ילדים הוא גם מעשה של העלמה. הוא מנתק ילדים ממשפחותיהם, ולעיתים אף מותיר אותן ימים ושבועות מבלי לדעת היכן הם מוחזקים ומה עלה בגורלם. תיעוד הוא ניסיון להתנגד להעלמה הזאת. תרגום הוא ניסיון לוודא שגם אנחנו, כחברה, לא נוכל לומר שלא ידענו מה כתוב.

תרגום אינו רק העברת מילים משפה לשפה, כאן הוא גם ניסיון להעביר מציאות משולי שדה הראייה למרכזו, להשיב לשיח הציבורי בישראל מסמך שכמעט לא נקרא, ולאפשר לציבור הישראלי גישה ישירה אליו

תרגום הדוח אינו יכול להשיב לילדים את החירות שנשללה מהם. אבל הוא יכול לעשות דבר אחד: למנוע את היעלמותם גם מן התודעה הציבורית.

טיטי כרמל הוא מנכ"ל "הורים נגד מעצרי ילדים", פעיל חברתי ואיש טיפול. בעל ניסיון רב בעבודה עם אוכלוסיות בקצה רצף הסיכון, ובפעולה למען צדק וזכויות אדם.