חיסול הגנרל האיראני – החילוני, הממלכתי, שאינו מזוהה פוליטית, שנלחם לצד המערב וניצח את דאעש, ושהיה בהחלט יכול להיות המנהיג הבא של איראן – נועד לשמש תעודת ביטוח עבור הימין האמריקאי – שלא יהיה שלום עם איראן. זאת כדי שאפשר יהיה להמשיך להשתמש בשם הקוד "איראן", כדי לתרץ מערכת ביטחון אמריקאית שחולבת את תקציב המדינה של ארה"ב, תקציב גבוה מתקציבי הביטחון של שאר תשע המדינות המערביות בעשיריה החזקה בעולם יחדיו.

חיסול הגנרל האיראני – החילוני, הממלכתי, שאינו מזוהה פוליטית, שנלחם לצד המערב וניצח את דאעש, ושהיה בהחלט יכול להיות המנהיג הבא של איראן – נועד לשמש תעודת ביטוח עבור הימין האמריקאי – שלא יהיה שלום עם איראן

עוד עשרה חודשים יש בארה"ב בחירות, לאחריהן העם האמריקאי – שברור שמאס בשלטון האלט-רייט משרת ההון המושחת הרפובליקני, וכל מי שטוען אחרת זורה חול – יחליפו בשלטון שמאל סוציאל-דמוקרט שוחר שלום. כזה שחלק מקפיין הבחירות שלו הוא צמצום תקציב הביטחון האסטרונומי (יותר מ-650 מיליארד דולר), ומניעת מלחמות מיותרות, כדי להשקיע במקום (והרבה!) במעמד הביניים האמריקאי שנרמס ע"י האוליגרכיה תאוות הבצע.

עבור הימין, הפחדה היא האמצעי היחיד לשליטה, הם חייבים איומים קיומיים ואויבים מבהילים, אחרת אין להם כיצד לגרום לאנשים להפסיק לחשוב על רווחת עצמם ומשפחתם ולהצביע בשירות האינטרסים של משרתי הטייקונים שלהם. "איראן" ו"המוסלמים" שימשו אותם מצוין למטרה זו. שליטי ההון מאחורי הרפובליקנים מבינים, שאם שלטון השמאל יקח מהם את האויבים המדומיינים שלהם, יהיה להם קשה מאוד להעניק לבובותיהם הפוליטיקאים המושחתים את סמכויות המדינה. שכדי להבחר שוב בעתיד – יצטרכו לשנות 180 מעלות את המצע שלהם, כלומר להפסיק לשרת את ההון "ולהכנע" לאינטרס הציבורי.

"איראן" ו"המוסלמים" שימשו מצוין למטרות הפחדה. שליטי ההון מאחורי הרפובליקנים מבינים, שאם שלטון השמאל יקח מהם את אויביהם המדומיינים, יהיה להם קשה להעניק לבובותיהם הפוליטיקאים את השלטון

חיסול דמות ממלכתית א-פוליטית שמסומנת כהבטחה ומקובלת ע"י הרוב הגורף של העם האיראני (באותו האופן בו אנו רואים את הרמטכ"ל שלנו – והקהל העצום בהלוויה מחזק זאת), תייצב את השלטון הלאומני-דתי באיראן. הוא יישמע יותר משכנע כשיטען שאמריקה היא השטן והאויבת הכי גדולה של איראן, וכי אי אפשר בשום פנים לסמוך עליה. וכבר היה להם טיעון משכנע בכל הקשור לעסקת הגרעין. האיראנים עמדו בתנאים, אלו האמריקאים תחת ממשל טראמפ שהפרו את ההסכם עימם.

אגב, "הדובדבן" שהעניקו הרפובליקנים לאייטולות הוא התזמון. ראש הממשלה העיראקי יצא בהצהרה שהגנרל סולימני חוסל במהלך שליחות להביא לרגיעה באזור. הוא היה בעיראק כנושא מסר לסעודים להפחית את המתיחות האיראני-סעודית, כלומר חוסל כשהוא בעיצומה של משימת שלום.

חיסול דמות ממלכתית א-פוליטית שמסומנת כהבטחה ומקובלת ע"י הרוב הגורף של העם האיראני (באותו האופן בו אנו רואים את הרמטכ"ל שלנו), תייצב את השלטון הלאומני-דתי באיראן

בתנאים כאלו, עם כל היושרה והרצון הטוב של הממשל הבא, יהיה להם הרבה הרבה יותר קשה לעשות שלום עם איראן. והאלט-רייט מייחלים ורק מחכים לפעולת תגמול והסלמה, כדי להתחיל במסע ההפחדה מחדש – בלעדיו כאמור הם לא יכולים להבחר.

נמרוד גז-חבר הוא איש שמאל פרוגרסיבי. סוציאל-דמוקרט. אתאיסט. רודף צדק אמת ושוויון בין בני האדם כולם. תובע אחריות על החלשים. ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו. נולד בעיר. גדל במושב. התחנך בעיקר בחינוכית

״צלצלת למשטרה?״ שואלת הפקידה בלשכת התעסוקה את אלכס, גיבורת סדרת המופת "Maid" שפרצה לחיינו החודש והכניסה אגרוף בבטן התמימה שלנו.

״לא. בשביל מה? כדי להגיד שהוא לא הרביץ לי?״ עונה לה אלכס בפנים דומעות.

״צלצלת למשטרה?״ שואלת הפקידה בלשכת התעסוקה את אלכס, גיבורת סדרת המופת שפרצה לחיינו החודש והכניסה אגרוף בבטן התמימה שלנו. ״לא. בשביל מה? כדי להגיד שהוא לא הרביץ לי?״

״אני יכולה למצוא לך מקום במקלט לנשים מוכות״ ממשיכה הפקידה לנסות. אלכס לא חלקה איתה את כל הפרטים הקטנים של הזוגיות שלה אבל פניה המפוחדות מסגירות מציאות מורכבת.

״אני ממש לא רוצה לקחת מיטה של מישהי שהתעללו בה ׳באמת׳״ מסרבת אלכס בנימוס.

״התעללו באמת? מה זה בעצם אומר״ מתעקשת הפקידה ועושה עם אלכס חסד עצום כשהיא מחדירה לה למודעות שישנן צורות רבות של התעמרות, כאשר מכות פיזיות לאו דוקא מהוות את הקו האדום היחיד.

״נו. את יודעת. נשים שנפגעו באמת מהבעלים שלהן״ מסבירה לה אלכס.

״ואיך נראית התעללות בכאילו?״ שואלת אותה הפקידה, ״הפחדות? איומים? שליטה?״.

אלכס מורידה את העיניים. האסימונים נופלים. מאוחר יותר היא תגלה שבמקלט לנשים מוכות נמצאות כל מיני נשים. לחלקן סימני חניקה על הצוואר, אך אחרות נראות רגילות לחלוטין. נשים נורמטיביות כמוני וכמוך. אלכס תופתע לגלות שהן מנסות לעזוב את הבית בממוצע שבע פעמים לפני שהן עוזבות את בעליהן לתמיד.

לחלקן סימני חניקה על הצוואר, אך אחרות נראות רגילות לחלוטין. נשים נורמטיביות כמוני וכמוך. אלכס תופתע לגלות שהן מנסות לעזוב את הבית בממוצע שבע פעמים לפני שהן עוזבות את בעליהן לתמיד

אלכס מתעוררת באמצע הלילה. נחושה. לוקחת את התיק שהכינה מראש, מרימה את בתה בת השלוש ממיטתה, יוצאת מהבית חרישית, נכנסת בשקט לרכב ומתניעה. שון מתעורר, מגלה שאשתו ובתו עזבו ורץ החוצה לעצור את הרכב בגופו. ללא הצלחה.

כך נפתחת הסדרה הכי בועטת שהיתה פה לאחרונה.

הסצנה הזו מגלמת את סיוטה של כל אישה. המצב בבית כל כך חמור, שאת מחליטה לקום ולעזוב. אין לך תכניות לעתיד, בית או כסף, אבל הצלחות שהתעופפו אחרי ארוחת הערב, החור בקיר מהאגרוף שהונף סנטימטר מהפרצוף שלך, כולם מסמנים לך שרע פה ואת חייבת לברוח. עכשיו. מיד.

ואלכס יוצאת מהבית עם 30 דולר בכיס.

את לא מספרת לחברות או למשפחה הקרובה ואת לבד. הם הרי לא יבינו. לא יאמינו. הוא כזה אבא טוב.

אלכס תספר בהמשך הסדרה לאמה שאינה מעורבת כלל בחייה, כי היתה כלואה בקראוון הזוגי שלהם שנתיים. עם בתם התינוקת. הרחק מעיני החברים והמשפחה. היא תספר לאמה ששון לקח לה את כרטיס האשראי ומידר אותה כלכלית. ואמה תופתע. ותשכנע אותה לחזור לקראוון. ולשון. ולחיים הממוצעים מינוס שלהם.

המצב בבית כ"כ חמור, שאת מחליטה לקום ולעזוב. אין לך תכניות לעתיד, בית או כסף, אבל הצלחות שהתעופפו, החור בקיר מהאגרוף שהונף סנטימטר מהפרצוף שלך, כולם מסמנים לך שרע פה ואת חייבת לברוח

את מרוששת כלכלית, כנראה שעזבת את הלימודים או העבודה, ואין לך מושג כמה כסף יש בחשבון המשותף שלכם. את מתה מפחד שכשתעזבי את הבית לא יהיה לך איפה לישון.

מאוחר יותר אלכס נכנסת לראשונה בחייה לבנק ופותחת חשבון בנק. היא מפקידה בו 6 דולר. זהו החשבון הראשון שהוא שלה. חשבונות הבית וההתנהלות הכלכלית היו בידיו של שון עד כה. זו הפעם הראשונה שהיא צריכה להתמודד לבד עם גידול הילדה המשותפת, עם דיור, מזון וקיום בסיסי. הן ישנות ברכב, ברחוב, במעבורת. ואלכס נמנעת מלבקש עזרה.

עזיבה של בעל שתלטן אינה מובנת מאליה. אין עליך סימני חניקה, שריטות או דימום. את מרגישה שאת הוזה, שהוא יכול להשתפר, שמחר יהיה טוב יותר. את לא מספרת לחברות או למשפחה כי אין מה לספר.

״מה אני אגיד למשטרה״? את חושבת לעצמך. ממש כפי שאלכס חשבה. זו אינה אלימות ״אמיתית״, את חושבת. זה "לא נחשב״.

״יש נשים שאצלן זה חמור יותר. זה על אמת״ את מסבירה לעצמך ומדרגת. אצלי זה ״רק״ איומים.

״כשגיליתי שאני בהריון סיפרתי לו. כשהוא הבין שאני לא הולכת לעשות הפלה הוא התפוצץ. הוא קילל וגידף. אמר שאני זונה. שאני הורסת לו את החיים. ושהוא בחיים לא יסלח לי. והוא לא סלח. ואני מפחדת ממנו מאז״ מספרת אלכס לדניאל, שכנתה במקלט לנשים מוכות.

עזיבה של בעל שתלטן אינה מובנת מאליה. אין עליך סימני חניקה, שריטות או דימום. את מרגישה שאת הוזה, שהוא יכול להשתפר, שמחר יהיה טוב יותר. את לא מספרת לחברות או למשפחה כי אין מה לספר

הפחד מגדיר את ימיך מאותו רגע ואילך ומוביל אותך. פחד ממה? את לא יודעת לשים את האצבע. לפעמים את מכווינה את צעדיך מתוך הפחד הזה. את צופה את צעדיו ותגובתו מראש ונערכת. ונמנעת. ועושה כל מה שצריך כדי למתן את התגובות שלו.

אז למה מערכת החוק לא רואה את אלכס אלא מתאכזרת אליה? מדוע כדי לקבל דיור ציבורי עליה להציג תלוש משכורת? כיצד היא אמורה לעבוד ולטפל בביתה התינוקת בו זמנית? ואיך תעניק לשתיהן קורת גג? ומה תעשה כשבתה חולה אבל עליה להתייצב למשמרת? האדישות הבירוקרטית.

האטימות הפקידותית. והעטיפה המשפטית המיותרת הן הסיבה שנשים רבות נשארות במערכת יחסים רעה ושתלטנית ולא עוזבות. למעשה רובן נשארות. רק כרבע מהנשים שחוות שתלטנות קיצונית שוקלות לעזוב. וגם אז, אך ורק במידה ויש להן עצמאות כלכלית כלשהי.

והסדרה מנכיחה שוב ושוב את כל המכשולים בדרך. אלכס אוספת דולר לדולר, נעזרת בדיור ציבורי, עובדת כעוזרת בית וממרקת שירותים של בתי עשירים וגם של בתים אחרי פינוי. היא אחוזת טירוף לקיים את עצמה ואת בתה בכבוד. להעניק קורת גג, כאשר כל המערכות סביבה קורסות ולא מסייעות אלא מכשילות.

לרוב, אין סביבה תומכת או מעטפת או אפילו רשת הצלה כלשהי. כשאת חווה שתלטנות קיצונית את לבד. לגמרי לבד.

האטימות הפקידותית. והעטיפה המשפטית המיותרת הן הסיבה שנשים רבות נשארות במערכת יחסים רעה ושתלטנית ולא עוזבות. למעשה רובן נשארות. רק כרבע מהנשים שחוות שתלטנות קיצונית שוקלות לעזוב

ולכן הסדרה הזו חשובה. היא בועטת בנו להתעורר מהעיוורון ולנוע באי נוחות לנוכח הקשיים של היומיום בעולם שבו אין מודעות לסוגים שונים של חוויות קשות שנשים חוות בבית. והנשים הללו נמצאות סביבנו. מאחורי החיוך והתדמית של יציבות ובטחון של חברות ושכנות שלנו ישנה מציאות מורכבת וקשה ששקופה לכל מי שמתבונן.

אם לא נתבונן טוב יותר ואם לא נשנה את מערכת המשפט והאכיפה, לא נראה נשים כמו אלכס עד שיהיה מאוחר מדי.

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים בעבודה ובעולם המשפחה. שותפה לחקיקה בתחומים אלה ומתמחה באלימות נטולת היבטים פיזיים כלפי נשים. כיום מתגוררת עם משפחתה בלוס אנג׳לס, שם היא שליחה של הסוכנות היהודית ומנהלת את פעילות הסוכנות באזור מערב ארה״ב. אילנה היא ד״ר למגדר ועורכת דין מומחית לזכויות נשים (צילום: ליפז בראל)

ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דנה בישיבות במליאה שלה, אבל בעיקר במסגרת ועדות המשנה, בנושאים ביטחוניים רגישים וסודיים. במשך 31 שנים שבהן סיקרתי את ישיבות הוועדה שמעתי שוב ושוב על המאמצים על האמצעים הננקטים ע״י יו"ר הוועדה והמנהל האדמניסטרטיבי שלה כדי למנוע דליפת מידע סודי לציבור.

ב-31 השנים שבהן סיקרתי את ישיבות וועדת חוץ וביטחון שמעתי שוב ושוב על המאמצים על האמצעים הננקטים ע״י יו"ר הוועדה והמנהל האדמניסטרטיבי שלה כדי למנוע דליפת מידע סודי לציבור

זכור לי למשל, שבשנים שבהן כיהן יצחק שמיר כראש הממשלה הוא התנגד בתוקף לכך שח״כ יוסי שריד ממרצ יהיה חבר בועדות המשנה, כי חשש שלא ישמור על סודות המדינה. לימים היה שריד אחד החברים החשובים גם בוועדות המשנה החשאיות ביותר.

במשך שנים סירבו לאפשר לנציגי המפלגות הערביות להיות חברים בוועדה. כשהתירו לנציג ערבי להשתתף בדיונים הוא נטל חלק רק בישיבות מליאת הוועדה ולא בוועדות המשנה. אף פעם לא ניתן פרסום פומבי לנושאים שנידונו בוועדות המשנה ובעיקר בוועדות המשנה למודיעין ושירותים חשאיים, ובקושי ניתן פרסום לשמות חברי ועדות המשנה.

כשהגיעו לדיוני ועדות המשנה ראשי המוסד והשב״כ ונציגים נוספים שרצו למנוע את חשיפתם לעיתונאים ובעיקר לצלמי העיתונות והטלוויזיה, נהגו להכניס אותם לכנסת ולחדרי ועדת החוץ והביטחון מכניסה צדדית. על חברי הועדה נאסר להכניס טלפונים ניידים לדיונים, ועובדי הוועדה חוייבו לעבור תחקיר ביטחוני ולקבל סיווג ביטחוני.

זכורות לי שנים שבהן כל חברי ועדות המשנה שעסקו בנושאי ביטחון היו קצינים בכירים בצה"ל או בשב"כ ולא הייתה דריסת רגל של אחרים לדיונים הוועדה. לא מעט קצינים בכירים במיל. עמדו בראש הוועדה, ביניהם הרמטכ"לים שאול מופז וגבי אשכנזי, האלוף אורי אור, ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר ואחרים. כשהגעתי לכנסת ב-1990 היו חברי הוועדה שרי הביטחון לשעבר יצחק רבין ועזר ויצמן והרמטכ"לים בדימוס רפאל איתן, חיים בר-לב, מרדכי (מוטה) גור, רחבעם זאבי (גנדי) ויהושע שגיא.

במשך שנים סירבו לאפשר לנציגי המפלגות הערביות להיות חברים בוועדה. כשהתירו לנציג ערבי להשתתף, הוא נטל חלק רק בישיבות מליאת הוועדה ולא בוועדות המשנה, ומעולם לא פורסמו פומבית הנושאים שנידונו בהן

לאור זאת הופתעתי כששמעתי שיו״ר הועדה החדש, ח״כ רם בן ברק (יש עתיד) שהיה סגן ראש המוסד, מעסיק את העוזרת הפרלמנטרית שלו עו"ד ליניר אבו הזאז מבלי שעברה תחקיר ביטחוני, למרות שהשתתפה בקורס של התנועה האסלאמית, אשר שלושה ממרציו הבכירים תמכו בפיגוע התאבדות וכן הואשמו בהסתה או נחקרו על תמיכה בטרור. לאחר שעמית סגל פנה אל בן ברק בעניין זה הוא החליט  להקפיא את פעילותה של העוזרת הפרלמנטרית עד לשובו מחו"ל, והדגיש כי "כיו"ר ועדת החוץ והביטחון אעמיד תמיד את נס ביטחון המדינה לפני כל שיקול אחר".

בעקבות חשיפת הקול היהודי:
רם בן ברק הקפיא את פעילות העוזרת שנפגשה עם שייחים מסיתים

בעקבות החשיפה הקפיא ח"כ רם בן ברק את פעילותה של העוזרת הפרלמנטרית שלו עו"ד ליניר אבו הזאז שנפגשה עם שייחים מסיתים ועברה קורס מדריכים של התנועה האסלאמית

לכתבה בקול היהודי: https://t.co/9SDwKJCTh2 pic.twitter.com/uG89CpBqFb

— הקול היהודי (@hakolhayehudi) October 14, 2021

בהתנהגותו זו הפגין בן ברק חוסר אחריות והעדר רגישות, וחבל שמנכ"ל הועדה או היועצת המשפטית שלה לא העירו על כך לבן ברק שהוא חדש בתפקיד.

בעקבות האירוע הזה קראתי גם דיווחים בתקשורת לפיהם יש גם טעם לפגם בכך שח"כ איתמר בן גביר (הציונות הדתית) משתתף בדיוני ועדת החוץ והביטחון, משום גם עליו אי אפשר לסמוך בשל עמדותיו הקיצוניות.

לאור זאת הופתעתי כששמעתי שיו״ר הועדה החדש, ח״כ רם בן ברק, שהיה סגן ראש המוסד, מעסיק את העוזרת הפרלמנטרית שלו עו"ד ליניר אבו הזאז מבלי שעברה תחקיר ביטחוני והשתתפה בקורס של התנועה האסלאמית

ההבדל הוא שבשל החסינות שממנה נהנים הח"כים אי אפשר לחייב אותם לעבור תחקיר ביטחוני כדי לקבל סיווג ביטחוני. לעומת זאת לגבי אזרחים, יהודים וערבים, קיימת חובה להקפיד על חשיפתם לחומר רגיש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״40 על 40״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.